הפסוק: "כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה',

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך".

מעורר קושיא גדולה:

היתכן שבהגיעם לארץ פתחו ישראל בשביתה – שביתת הארץ?

מה קדם למה? שנה שביעית לשש שנות עבודה או להיפך?…

ומה עם שבע שנים שכבשו את הארץ ושבע שנים שחילקוה?…

*   *   *

סוד העניין הוא ש"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" –

התחלת כל דבר היא הכוונה והתכלית שהיא העילה להתחיל את הדבר.

כבר במחשבה שלפני המעשה, נעוץ סופו היא כוונת תכליתו.

שנת שמיטה היא תכלית העבודה של שש השנים שקדמו לה,

כשם ששבת היא תכלית עבודת ששת ימי השבוע,

ובעיקר, כמו שתכלית הבריאה הוא האלף השביעי.

סוף כל דבר נעוץ וקשור וכבר נמצא בו בתחילתו,

וגם נמשך בו כל הזמן מתחילתו ועד סופו.

*   *   *

פרשתנו עוסקת בכללות עבודת האדם ללמדנו מהי תכליתה.

התכלית היא "ושבתה הארץ שבת לה'".

מעשינו ועבודתנו מכינים אותנו "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

לעבודתנו בשית אלפי שנין דהוי עלמא –

"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך",

מוכן ומצפה שכר גדול ועצום – מנוחה לחיי העולמים.

*   *   *

כבר בהבחנה שבין שדה לכרם רמז לדבר,

שהוא גם רמז לשתי דרכים בעבודת ה':

שדה הוא מקום גידול הלחם – "ארץ ממנה יצא לחם".

לחם דבר יסודי והכרחי בקיום האדם,

שלא כמו כרם שבו מגדלים ענבים ליין וזיתים לשמן,

שהם בחינת מותרות ותוספת ללחם – בחינת תענוג.

וכמו שלומדים מברכת "בורא נפשות" –

יש דברים שהם בבחינת "וחסרונן על כל מה שבראת",

ש"חסרונן" הם הדברים ההכרחיים לקיום האדם,

ויש דברים שהם בבחינת "להחיות בהן נפש כל חי" –

דברים של תענוג שאינם הכרחיים לקיום האדם.

ללמדנו שהעבודה של "שש שנים תזרע שדך" היא עניין הכרחי,

לעומת "שש שנים תזמור כרמך", שהוא עניין של תענוג.

*   *   *

בעבודת ה' הם שני העניינים של תורה ומצוות.

בעוד המצוות דבר הכרחי לקיומנו, לימוד תורה לשמה אינה דבר הכרחי לקיומנו.

אמנם לימוד תורה מעיקר הדין הכרחי לקיום המעשה,

מוכרחים ללמוד תורה כדי לדעת את "המעשה אשר יעשון",

חייבים ללמוד מצוות עשה ומצוות לא תעשה, על מנת לשומרן לעשותן ולקיימן.

אך יש גם לימוד תורה לשמה להגדיל תורה ולהאדירה – "דרוש וקבל שכר".

לימוד כזה הוא עניין של תענוג.

גם בקיום מצוות בהידור דוקא יש תענוג שלמעלה מהכרח.

*   *   *

מכאן שבתחילת כל עבודה נעוצה הכוונה והרצון שלפני המעשה,

ולבסוף נשלמת כוונה זו בפועל.

אמנם לכאורה, בתחילה נעוץ רק הכוונה והרצון איך שיהיה,

ורק לבסוף יש התענוג מזה,

וכמו בכוונת הבריאה שגילוי התענוג שבבריאה הוא דוקא בגמר המלאכה.

אך בעומק אפשר לומר שבתחילה ישנה לא רק הכוונה,

אלא גם התכלית עצמה והתענוג שמתגלה בסוף,

שלכן הסוף והתכלית נעוצים קשורים ונמצאים כבר בהתחלה.

מיד בתחילת העניין ישנו הסוף והתכלית בפועל.

ומכיון שהסוף והתכלית נמצאים כבר בהתחלה,

הרי שהם נמצאים גם בכל העניינים שבינתיים.

*   *   *

הקב"ה נתאוה שתהיה לו ית' דירה בתחתונים,

מכיון שיש תענוג למעלה מהדירה בתחתונים.

תענוג זה נשפע ונמשך בכל סדר ההשתלשלות,

כדי לחזק אותנו בעבודתנו שלא נרפה את ידינו,

עד שיהיה גילוי התענוג במילוי הכוונה.

לכן במשך ששת אלפי שנות עבודת האדם בעולם –

"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך",

צריך להיות מורגש וניכר לא רק שהתכלית הוא שיהיה שבת לה',

אלא שהעבודה עצמה תהיה באופן של "שבת לה'".

וכמו שאמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת,

כשמצא בהמה נאה היה לוקחה ואומר: זו לשבת,

מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה –

נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת,

וגם אכילתה של הראשונה לכבוד שבת.

וכמו שמאי גם עם ישראל כבר בעבודה בחול מרגישים וחיים את השבת.

וכשעבודת ישראל היא בשלימות,

הרי שבודאי בימות החול מוצאים תמיד מנה יפה ונאה,

ואומרים: "זו לשבת", שכל הכוונה היא להגיע ליום שכולו "שבת להוי'".

*   *   *

זהו כללות מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא,

שכל הגילוייים לעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו,

עבודה של "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך",

ובאופן שכבר בהתחלה נעוץ הסוף.

שהסוף והכוונה "ושבתה הארץ שבת לה'" באלף השביעי –

"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים",

ניכר כבר בעבודתנו עכשיו.

*   *   *

וברוך ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לקראת סוף האלף השישי,

עידן שכבר מתחילים לחוש בו את השבת הקריבה ובאה.

ריח תבשילי השבת מגיע לאפינו,

ועל ידי לימוד פנימיות התורה אנו כבר טועמים מהם – "טועמיה חיים זכו".

העולם כבר מוכן לשבת ומתחילים להרגיש עונג שבת.

לא עוד רעב ללחם ולא צמא למים אלא רעב וצמא לדבר ה',

צימאון משווע והשתוקקות עצומה לשמוע וללמוד את חכמת ה',

עד שתימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

וכמו שמבטיח הרמב"ם:

ובאותו הזמן (ימות המשיח) לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ולא תחרות,

שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר,

ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד,

ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים

וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם,

שנאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
*   *   *

ואכן כבר יש מעין והכנה לאותם ימים מופלאים,

עד שרואים במוחש שמוסדות תורניים נפתחים בזה אחר זה,

ושיעורי תורה בכל מקום נעשו דבר יום יומי.

והקב"ה מסייע בגילוי פלאי הטכנולוגיה,

שבלחיצת מקש אחת ניתן להעביר אוצרות שלמים של דברי תורה

לכל באי עולם מקצה העולם ועד קצהו ברגע אחד.

שכל מה שברא לא בראו אלא לכבודו ובשביל התענוג שלו.

ולא עוד אלא שהוא עצם הטוב וברא נבראים להיטיב להם ולענג גם אותם.

ונתן לנו תורה וגילה לנו את מסתר צפונותיה.

ובה ועל ידה אנו מתחברים עם התענוג העליון המקור לכל התענוגים ומתענגים,

ואין למעלה מעונג.

*   *   *

יהי רצון שעל ידי עבודתנו בזמן הגלות נבוא מיד לגילוי הסוף בפועל ממש,

אל הגאולה האמיתית והשלימה,

עד לתכלית השלימות שבזה –

"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים",

עונג שאין למעלה ממנו.

(על פי מאמר הרבי לפרשת בהר תשמ"ו)