נרות הקרח דלקו

באחת משיחותיו[1] מספר כ"ק אדמו"ר (מהוריי"צ) נ"ע:

"בשנת תקע"ט התוועד פעם הרבי הצמח צדק עם חסידים, הוא אמר אז שאצל מורנו הבעש"ט דלקו נרות של קרח, ואלו כיום, חסידים בעלי ידיעה והשכלה הם קרים.

"וסיפר הרבי הצמח צדק: מורנו הבעש"ט אהב מאד את האור, הוא הי' רגיל לומר ש"אור" בגימטריא "רז", ומי שיודע את הסוד הפנימי של כל דבר יכול להאיר.

"פעם אחת לא הי' לתלמידי הבעש"ט, בשעה שהבעש"ט עמד להיכנס, אלא נר אחד.

"התלמידים הצטערו מאד ביודעם שהבעש"ט אוהב את האור, אך לא ידעו מה לעשות.

"כשנכנס מורנו הבעש"ט אמר: אצל יהודים צריך להיות אור, עבודתי היא לעשות אור אצל יהודים.

"התלמידים השיבו שלא יכלו להשיג יותר מנר אחד.

"ציווה הבעש"ט להוריד מן הגג את "נרות" הקרח ולהדליקם. התלמידים עשו כך, ונרות הקרח דלקו.

"הרבי הצמח צדק ניגן בדבקות, ואמר: אצל חסידי ותלמידי מורנו הבעש"ט דלקו והאירו נרות של קרח, ואילו אצל החסידים כיום, חושך וקר.

"וסיים אאמו"ר (=כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע): הסבא גילה את ה"אש תמיד תוקד" של הנשמה, שדרכי החסידות יאירו אל בתי החסידים, אשר היכן שרק יימצאו, בכל מרחבי עולם וקצווי תבל, יצליחו להאיר אור התורה".

דווקא בחושך

במבט ראשון נדמה שבחג החנוכה ישנם שלושה דברים מוזרים:

א. נרות חנוכה – שכל עניינם להאיר – המצווה להדליק אותם היא דווקא בלילה, "משתשקע החמה", דווקא כאשר נעשה חושך בעולם!

ואין זה רק משום שצריך להאיר את החושך – שהרי לשם כך הי' אפשר להדליק את הנרות ביום, באופן כזה שימשיכו לדלוק ולהאיר בלילה.

כפי שאכן מצינו בנרות המקדש, שהיו צריכים להדליקם מבעוד יום, כמו שכתוב[2] "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים", באופן כזה שימשיכו לדלוק ולהאיר כל הלילה עד הבוקר. וכך גם בנרות שבת ויום-טוב, שיש להדליקם דווקא קודם שתשקע החמה, באופן כזה שימשיכו לדלוק ולהאיר אל תוך הלילה והחושך, שהרי תכליתם הוא כדי "שלא יכשל בעץ ואבן".

דווקא בחוץ

ב. בחג החנוכה, שנקבע על שם נס פך השמן, הרומז[3] על בחינת "שמן" שבתורה, בחינת רזין דרזין, פנימיות שבפנימיות – מדליקים את הנרות דווקא "על פתח ביתו מבחוץ"!

ושוב – לא מדליקים אותו בבית בפנים, כדי שיאיר גם בחוץ, אלא מעמידים אותו מלכתחילה בפתח, כדי שיאיר את ה"חוצה" דווקא!

אמנם שלא כפי הנהוג בכמה מקומות, מנהג חב"ד[4] להדליק את נרות החנוכה דווקא בפתח פנימי שבתוך הבית, ובאופן של "פנימיות", ללא רעש ו"שטורעם" ובשעת ההדלקה השתדלו רבותינו נשיאינו שלא יהי' במקום רוב עם ולא היו מרוצים אם הי' נוכח מישהו שאינו מבני-הבית, ואף מדליקים את הנרות בכובע ובמלבושים הרגילים ולא בבגדי שבת – כל זה בכדי להדגיש שמדובר כאן אכן על פנימיות שבפנימיות, שלמעלה מכל התפשטות וגילוי החוצה[5].

אך יחד עם זה, בפשוטם של דברים ניתנה המצווה להדליק את הנרות "על פתח ביתו מבחוץ". וגם למנהגנו, לא ניתן להתעלם מההוראה של הרבי מלך המשיח שליט"א להדליק חנוכיות ענק ב"שטורעם" ורעש הכי גדולים בכל מקום ציבורי, "מיט א ליכטיקן שטורעם" ובפירסום עצום בכל רחבי תבל, עד ל"חוצה שאין חוצה חוץ הימנו", כידוע ומפורסם.

דווקא בשמאל

ג. ובאותה רוח: חנוכה, שכל עניינו הוא הגברת צד ימין (המורה על האור והטוב) על צד שמאל (המסמל את החושך, הריחוק והניכור).

שלכן מקפידים חסידים, כפי שהובא כמה פעמים בשיחותיו של הרבי מלך המשיח שליט"א[6] ללבוש את הבגדים העליונים על-כל-פנים, באופן שהצד הימני יהי' דווקא על הצד השמאלי, כך שצד ימין יגבר על צד שמאל. ועל-ידי הכפתורים יתחברו ויתאחדו להיות דבר אחד ללא כל הפסק ביניהם, בבחינת "אין עוד מלבדו". שזוהי העבודה של "צחצוח הכפתורים", שחיבור ואחדות זו תהי' בשלימות לגמרי.

ואף-על-פי-כן מדליקים את נרות החנוכה בצד שמאל – "כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל".

ושוב, לא באופן שהנרות יאירו מימין והאור יתפשט ויגיע גם לצד השמאל, אלא שמקומם של הנרות הוא דווקא בצד שמאל!

ממש בבחינת "נרות של קרח" – לא זו בלבד שהחמימות והאור יגיעו גם אל הקרירות והקיפאון והקרח, אלא שהקרח עצמו ידלק ויאיר.

בלשון הידוע[7] "שהחושך עצמו יאיר" – לא שהאור יאיר גם את החושך, אלא שהחושך עצמו יאיר. דווקא בחושך, דווקא בחוץ ודווקא בשמאל, דווקא שם דולק ומאיר אורם של נרות החנוכה, ודווקא משם הוא הולך ומאיר ומתפשט ומתגלה גם אל מקום האור והחמימות, אל ה"פנים", אל ה"פנימיות", ואל צד הימין.

מדוע ולמה?

נגד הלמעלה מן השכל

מבואר בתורתם של רבותינו נשיאינו[8] כי היוונים לא נלחמו רק על הפרטים, על הקיום והביצוע של התורה והמצוות, אלא רצו לפגוע דווקא ב"נקודה" של הכל.

הם הסכימו אפילו בתחילה לוותר על פרטים. הסכימו שילמדו תורה ובלבד שלא יזכירו את העובדה שהיא "תורתך", תורת ה'. כנאמר בברכת "ועל הניסים": "להשכיחם תורתך". הם הסכימו שיקיימו (חלק מן) המצוות, ובלבד שלא יעשו זאת מתוך ביטול מוחלט של "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחרי'."

יותר מזה – לפי ביאורו של הרבי מלך המשיח שליט"א[9]: הם הסכימו אפילו שיקיימו את החוקים, את המצוות שאין להם טעם, אם רק יעשו זאת מתוך הנחה שכנראה מסתתר מאחוריהם איזשהו היגיון וטעם, גם אם אין אנו מבינים אותם. הם רק לא הסכימו בשום אופן לקיום החוקים מתוך ביטול מוחלט ללא שום היגיון, "חוקי רצונך" – אך ורק מפני שזהו רצון ה', למעלה מכל סיבה, טעם והיגיון.

זאת משום שהיוונים ידעו היטב שפגיעה בפרט זה או אחר לא תועיל להם, אם ה"נקודה" תישאר שלימה, ולכן כיוונו את כל התקפותיהם ואת כל עוצמתם בכדי לפגוע ח"ו ב"נקודה", בשמן הטהור.

לכן, כאשר גברה ידם, "משנכנסו היוונים להיכל", הנה ראשית דבר ניגשו – לא לכסף והזהב שהיו בבית-המקדש. לא לפגוע בפרטי עבודת האלוקים שהייתה שם, אלא – לשמן, ל"סמעטענע", ל"עסענץ". לנקודה הפנימית אשר צפה ועולה תמיד מעל הכל, כשם שהשמן צף מעל כל המשקין, והיא המפעפעת ופועלת וחודרת בכולם, כשם שהשמן "מפעפע בכל דבר".

בשמן הזה רצו היוונים לפגוע. הם לא רצו לשפוך את השמן. הם רצו לגרום לכך שהשמן – הנקודה הפנימית של היהודי – לא תהי' "בלתי לה' לבדו", אלא תהי' בו תערובת זרה ח"ו. למצוא כל מיני הסברים עד כמה התורה והמצוות הם יפים ונחמדים, מקובלים ונאורים, ועד שהתורה עצמה אומרת "כי היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים". ולכן אפשר ללמוד את התורה ולהתייגע ולהתעמק בה ודווקא על-ידי כך לעזוב קצת ח"ו את נותן התורה, לשכוח לרגע מהעובדה שהתורה היא אלוקות וצריך להתבטל אלי' כליל.

אפשר לקיים את כל המצוות מתוך חשק, תענוג וחיות, טענו היוונים, אך יש להניח הצידה את ההתבטלות המוחלטת ללא שום חישובים וחשבונות.

זה עלול לפגוע ח"ו בכל

היוונים ידעו שאם יצליחו ח"ו לפגוע בנקודה – לטמא ח"ו את השמן. לפגוע בנקודת ההתקשרות וההתבטלות המוחלטת של היהודי אל ה' – אזי מובטח להם הניצחון ח"ו גם בפרטים.

אם הם יצליחו להחדיר בנפשו של היהודי את ההנחה שהכל צריך להיות נחמד ויפה, נאור ומקובל, הרי שהם יוכלו בהמשך למצוא חסרונות בכל מצוה ולומר שהיא לא מתאימה לרוח הזמן, לשכל ולקידמה הנהוגה בזמננו, והרי אנו חכמים ונאורים ולא מתאים לנו לנהוג כך.

איי, הקב"ה ציווה? – נו, הרי לא ייתכן שהקב"ה יצווה על דבר כל-כך לא הגיוני, לא יפה ונחמד ולא שפוי. ולכן ברור שלא הבנת נכון את הציווי. הדברים הם בוודאי סתומים ומופלאים ונפלאים. צריך להבין מה הפשט בהם. אין להסיק מהם בקשר להנהגה בפועל כלל וכלל, וצריך למצוא ולחפש את ה"כוונה הפנימית" שבהם, ולא להיתפס ל"חיצוניות" של ביצוע לא נכון, לא יפה ולא הגיוני.

בשלב מאוחר יותר, ימשיכו באותו כיוון, שבכלל עדיף "לגנוז את הציוויים הללו" שאיש אינו מבין את פשרם ואת מהותם ואת הכוונה האמיתית שבהם, ועד להטלת ספיקות אם מי שאמר אותם אכן הי' מודע למה שהוא אמר ולמה שקורה כאן למטה, או אולי…

לדאבון לב, אכן הצליחו היוונים "לטמא את כל השמנים". הם אכן פגעו בנקודה של היהודים. הם הצליחו לשכנע ולהסביר כי לא צריך ללכת עם "ראש בקיר", וצריך לקחת כל דבר בהיגיון ובשכל קר. וזה אכן נתן להם את האפשרות לגזור גם על הפרטים – על שבת, על ברית-מילה, על ראש-חודש ועוד ועוד.

שכן אחרי שה"נקודה" הייתה בידם, לא הי' מה שיעצור את ההידרדרות.

המהות העצמית שלמעלה מהמהות הגלוי'

ואז קמו החשמונאים, המכבים, במסירות-נפש, וניסו בכל כוחם לחפש ולמצוא שמן טהור כדי להדליק את המנורה – אותה "מנורת זהב כולה", כנסת ישראל – עם "נקודה" של אמת מוחלטת, של ביטול ללא שום חשבונות, של התקשרות והתמסרות ומסירת ונתינת הכל בכל מכל כל אל העצם.

– חיפשו ולא מצאו. כי היוונים התחכמו לפגוע לפני הכל בנקודה, "לטמא את כל השמנים שבהיכל", ואין למצוא בשום מקום שמן טהור.

אבל כשמחפשים ומחפשים, סוף-סוף מוצאים.

נשארה בכל זאת נקודה אחת של פנימיות שבפנימיות, עצם שבעצם, פך אחד של שמן שהי' חתום בחותמו של כהן גדול – "יחידה" שבנפש ועצם הנפש, הנקודה של "משיח" שקיימת בכל יהודי, הנקודה של "רבי" שישנה בכל יהודי, נקודה ששום דבר שבעולם לא יוכל לפגוע בה ולהזיז אותה ממקומה, משום שהיא "חתומה בחותמו של כהן גדול".

על נקודה זו נאמר בשיר השירים[10] כי הקב"ה אומר לכנסת ישראל "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך". וכדברי הזוהר הקדוש[11]: "דאף על גב דאזיל הכא והכא, דיוקני אשתאר בך לעולם" – שגם אם ילך לכאן ולכאן ויתדרדר מטה מטה, הדיוקן שלי, ה"חותם", ישאר חקוק בך לעולם.

כי ישנה נקודה עצמותית, שלמעלה גם מהנקודה הרגילה. למעלה מן המהות הגלוי' של יהודי קיימת מהות פנימית ועצמית, בה אי-אפשר לפגוע ואותה אי-אפשר להזיז כלל וכלל. היא תישאר לעולם בכל תוקפה ובכל עוצמתה, באיזה מצב שלא יהי', גם בתחתון ביותר שאין למטה הימנו.

להדליק את חיי היום-יום מפך השמן

אבל הבעי' של אותה נקודה עצמית, של אותו "פך שמן החתום בחותמו של כהן גדול", שהיא מנותקת מן החיים הרגילים.

היא כל-כך פנימית ועצמותית, כל-כך עמוקה וגבוהה, עד שאין לה שום השפעה והשלכה על חיי היום-יום.

זו אמנם מעלתה, ששום דבר שבעולם אינו יכול לפגוע בה, אבל זה עצמו גם החסרון שלה, שהיא אינה משפיעה על החיים הרגילים, משום שהיא גבוהה ועמוקה כל-כך, עד שאינה מגיעה אליהם כלל.

כמאמר הגמרא[12]: "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" – על פתח המחתרת, כאשר הוא הולך לגנוב לשדוד ולרצוח, קורא הגנב להקב"ה שיעזור לו. העובדה שהוא נמצא במצב כה שפל אינה פוגעת כלל וכלל באמונתו, באותה נקודה עצמותית, אבל דווקא משום כך אותה נקודה עצמותית אינה משפיעה כלל על מהותו הגלוי' ועל הנהגתו בפועל שלא לנהוג להיפך מרצון ה'.

ה"פך אחד" הוא אמנם שלם וטהור בשלימות, ללא כל רבב ופגם, אבל הוא לא משפיע ואינו "מדליק" את החיים הרגילים.

וזה הי' הנס של חנוכה, שמאותו "פך אחד" שהוא כל-כך גבוה וכל-כך עמוק – הצליחו להוציא שמן שידלק שמונה ימים.

שמונה הם שבע ועוד אחד, שנמצא בתוך השבע.

כידוע[13], מסמל המספר שבע את העולם: העולם נברא בשבעת ימי הבנין, והוא מתחלק במספר שבע, לשבועות ושמיטות ויובלות.

הנס הי' שה"אחד" לא נשאר למעלה, אלא ירד ונכנס והגיע עד למטה מטה, אל תוך ה"שבע". יותר מזה, הוא פרץ ובקע מתוך המטה עצמו, מתוך ה"שבע" עצמו.

למעלה מגבול ולמעלה מבלי גבול

כיצד אמנם קורה נס כזה? איך באמת אפשר לקחת אותה נקודה עצמותית ולהוריד ולהכניס אותה לחיים הרגילים, לאחד את ה"אחד" עם ה"שבע"?

– דווקא על-ידי שמתגלה הנקודה העצמותית ביותר, שהיא למעלה מגבול ולמעלה גם מבלי גבול.

למעלה מן ההגבלה של הגבול, שהוא בוודאי מוגבל ומצומצם, ולמעלה גם מן ההגבלה של הבלי גבול. שגם הוא מוגבל ומוגדר במשהו – בזה עצמו שהוא רק "בלי גבול" ולא "גבול".

דווקא עצמותו יתברך, שלמעלה מגבול ולמעלה גם מבלי גבול, הוא ה"עצם" הן של הגבול והן של הבלי גדול – הוא דווקא יכול לחברם ולייחדם יחד, שהבלי גבול ייכנס וימלא את כל מציאותו של הגבול והגבול יוכל להכיל את הבלי גבול בכל עוצמתו.

כאשר נקודה זו של ה"עצם" מתגלה, אזי מגלים כי הוא כולל את כולם, בהיותו ה"עצם" של כולם. ואז מתגלה לפתע, למפרע, כי מעולם לא הייתה אף נקודה של התנגדות. כי העצם של הכל הוא אכן ה"נקודה" האמיתית והעצמותית ביותר, שבה אין מקום לשום דבר אחר.

ולכן "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר" – לא רק שגם בחושך וגם בלילה יהי' אור, אלא שהחושך והלילה עצמם יאירו, ויתגלה שאין שום מנגד ואין שום מפריע, שכן העצם של (מי שהי' קודם) ה"מנגד" והמפריע עצמו, הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שאין עוד מלבדו והוא לבדו ואין זולתו.

זו הסיבה להדלקת נרות החנוכה דווקא בחושך, דווקא בחוץ ודווקא בשמאל –  ללמדנו כי מה שמאיר בחנוכה הוא לא האור, לא ה"פנים", ולא ה"ימין". כל הגילויים לא הצליחו להוציא את העם מן המצב אליו הגיעו. רק ה"עצם" שלמעלה מכולם  והוא גם העצם של כולם, הוא גילה למפרע כי גם החושך, החוץ והשמאל מצד-עצמם אינם אלא "ציור" של התגלות העצם. וכאשר מתגלה מציאותם האמיתית, פורצת מהם עצמם העובדה שבעצם אין הם שייכים כלל להסתיר ולהעלים כי כל מציאותם אינה אלא "הוא לבדו הוא ואין זולתו".

התחיל בי"ט כסלו וממשיך עוד ועוד

בעצם, זוהי כל הנקודה של חסידות: "פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול", ששום דבר בעולם לא יוכל לפגוע בו ולא יוכל להזיז אותו, עלול להישאר עמוק מאד למעלה ולא לרדת אל פני השטח –

באה תורת החסידות, עם הציווי והכוח, כוח העצם, של "יפוצו מעיינותיך חוצה", ומביאה את המעיין עצמו ממש אל ה"חוצה" שאין חוצה חוץ הימנו, ובאופן של "יפוצו" – בכל התוקף, העוצמה וההתפשטות.

גילוי זה החל בי"ט כסלו[14], כאשר כוח העצם התגלה בגילוי בתורת חסידות חב"ד. בכך שהכניסו את כל ה"בלי גבול" של האמונה והמסירות נפש שמצד עצם הנשמה –  אל תוך הגבול של השכל, של החכמה בינה ודעת.

לכן ההמשך והסיום של ראש השנה לחסידות הוא ביום ב' דחנוכה, כאשר רבינו הזקן הגיע חזרה לוויטעבסק ובירך ברכת "הגומל".

וענין זה ממשיך בגאולתו של רבינו הזקן בפעם השני', בשנת תקס"א, כאשר הוא לא מסתפק גם בחסידות של "לפני פטרבורג", אלא הוא מוסר נפשו ללכת קדימה ולהוריד ולהכניס זאת עוד יותר למטה מטה. גאולתו בפעם השני' הייתה בג' דחנוכה ובה' דחנוכה ("ויש לומר[15] שבשניהם היו ענייני גאולה גם כפשוטם").

בדור השביעי – למטה בארץ

ומשם נמשכים ויורדים המעיינות מדור לדור עוד למטה מטה[16].

וככל שהם יורדים יותר למטה, זוהי הוכחה שצריך לשם כך להתרומם עוד למעלה מעלה יותר, לצאת מ"ציור" דק יותר, להגיע לעומק יותר מתוך העצם, שהוא למעלה גם מהגבלה וציור זה של הבלי גבול.

עד דורנו זה, "דור השביעי", שבו ממשיכים את השכינה למטה בארץ, בחושך ובחוצה שאין חוצה הימנו, בחושך עצמו, בתחתון עצמו, בשמאל עצמו, וגם למטה בארץ.

עבודתו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, בהפצת המעיינות חוצה היא באופן אחר לגמרי מכל מה שנעשה עד כאן – להביא את הגבוה גבוה ביותר עד למטה מטה ביותר.

לרדת לתחתון שאין תחתון למטה הימנו, לתוך החושך כפול ומכופל – ולהפוך אותו עצמו למקור של קדושה והתרוממות, עד כדי כך שהמרכז לכל ענייני הפצת המעיינות והיהדות יהי' דווקא בתוך תוכו של התחתון ביותר[17].

הקושי בדבר הוא כפול: מחד, ישנו קושי עצום להגיע ולהוריד את המעיינות כל כך למטה, למקום שאין בו שום שייכות לאמת ולפנימיות, ולפעול שם עד כדי כך שהמקום יהפוך להיות מרכז של המעיינות והיהדות.

ומאידך, כאשר כבר הגענו כל כך למטה, וכבר הפכנו אותו למרכז – לדאוג שהמסר יישאר בדיוק באותו תוקף, באותו טוהר ובאותה עוצמה רוחנית בדיוק כפי שהוא הי' למעלה, טרם הירידה.

ולהתעקש במידה שווה על שני ההפכים הללו: לא להסכים בשום אופן להצטמצם רק לציבור מסויים, ולאופנים מסויימים אלא לחדור ולהגיע גם לרבדים היותר תחתונים שבעולם שנה נפש.

ולשם כך צריך להשתמש גם בכל מיני שיטות חדשניות ומודרניות, לנצל את כל אופני הפירסום ההשפעה והתקשורת, גם אלו המבוססות על ברק חיצוני ועל שטויות ושקר, ולרתום גם אותם אל המסר האחד והיחיד שלנו – שאין עוד מלבדו והוא לבדו ואין זולתו.

ומאידך, גם כשיורדים למטה מטה, ומתחשבים בכל מיני שטויות ו"שפות" שמצד עצמם הינן זרות לנו לחלוטין, לא לשכוח את ייחודנו, ולא לוותר במאומה על הנקודה, שלא יהי' ח"ו "השיאו לדבר אחר".

לשם כך, זקוקים שוב, כמו בכל השלבים שהיו בדורות הקודמים, להגיע עמוק יותר אל ה"עצם".

וכאן זקוקים לכך במיוחד, שהרי לא מדובר כאן[18] על המשכה "מרקיע לרקיע", אלא על ההמשכה הסופית "מהרקיע לארץ", שכאן זקוקים הרבה הרבה יותר לכח הנפלא שישנו רק ב"עצם" עצמו ממש.

סעודת ההודי' –  ב"זאת חנוכה"

ובזה גופא מוסיף והולך כל הזמן, במשך כל שנות הנשיאות של הרבי שליט"א.

עד הזמן שהרבי מלך המשיח שליט"א מוסר נפשו על כך, כמו בשמיני-עצרת  ה'תשל"ח. גם כאן ברור שכל הצמצום והמחלה לא היו אלא בשביל גילוי גדול יותר והפצת המעיינות באופן נרחב וגדול ועמוק הרבה יותר, החל משנת תשל"ח.

וגם כאן היו הניצחון והרפואה והפדות קשורים לחנוכה. כאשר הרבי עצמו עורך את סעודת ההודי' בשנת ה'תשל"ח ב"זאת-חנוכה", ומפליג אז בעניינו המיוחד של יום זה, שהוא למעלה אף מן ה"הקפות" של שמחת-תורה[19].

והרי סעודת הודי', בדוגמת ברכת "הגומל", עורכים רק כאשר "חזר לבוריו לגמרי"[20].

ובוודאי שיום זה יש לו משמעות עמוקה ביותר אלינו, הנקראים בשם חסידים ומקושרים ושייכים אל הרבי[21].

ולאחר מכן כל הפרשה של "דידן-נצח", כפי שנכתב באריכות כבר כמה פעמים[22].

התכלית הסופית – עכשיו

ועדיין לא די גם בזה. הרבי שליט"א לא מסתפק בכל מה שהי', ומכריז[23] על תקופה חדשה בשנים האחרונות, בה מגיע כל הענין לתכליתו ולמטרתו הסופית והנצחית – גילוי עצם מציאותו של משיח, העובדה שהוא נמצא כבר, ונמצא בגילוי, וצריך רק לקבל את פניו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מן הגלות[24].

ואם כל שלב בגילוי הי' כרוך במסירות נפש, על אחת כמה וכמה הסיום והתכלית.

לכן הי' כל הענין של ז"ך אדר הראשון והשני, וג' תמוז, וכל מה שכרוך בזה. זוהי מסירות-נפשו של הרבי מלך המשיח שליט"א כדי להביא סוף סוף את הכל בפועל ובגלוי לעיני כל בשר.

וברוב טובו וחסדו הוא נותן לנו את היכולת והאפשרות והנתינת-כוח, יחד עם התביעה והדרישה שאין למעלה הימנה – לעשות כל שביכולתנו[25] כדי להביא את ההתגלות לעיני כל בפועל ממש.

שכל זה בא לידי ביטוי דווקא בתחתון שאין תחתון למטה הימנו, על-ידי אנשים פשוטים ונמוכים כמונו, ואפילו "אובדים ונדחים"[26]. וכן בחיצוניות שאין חוץ הימנה – במדבקות, במודעות, בשלטים, בפרסומי-חוצות, בהכרזות ובכל צורה דרך ואופן המקובלים בעולם השקר.

ודווקא זה מבטא את האמת האמיתית ואת הפנימיות דפנימיות, העצם ממש, וכך דווקא פועלים את התגלות הרבי שליט"א בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

הערות