"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

"ואתה תצוה", "תצוה" משמע, צותא וחיבור,

משה רבינו המגלה את עצם נשמות ישראל מחבר ומקשר ביניהם,

שהרי מצד עצם נשמתם הם חד,

וממילא מקשר אותם עם "אור אין סוף",

כי בשורשם האמיתי הם מושרשים בעצמות ה',

ועם ישראל מביא לו שמן זית ומשפיע בו תוספות אור.

כך נעשה יתרון והוספה במשה נשיא הדור ש"הנשיא הוא הכל".

*   *   *

משה "ראש בני ישראל" הוא הראש וישראל הם רגליו –

"שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו".

לרגלים תפקיד חשוב כי הם מוליכים את הראש ממקום למקום.

ואכן עם ישראל המקבל ממשה מוסיף עילוי במשה.

על ידי "רגלי העם" מתגלה "אנכי בקרבו" של משה.

מכאן ברור, למה צריך להביא את השמן למשה ולא לאהרון,

אף שלא הוא מעלה את הנרות, אלא אהרון מעלה אותם,

וברור למה אומר הכתוב: "ואתה תצוה" ולא בלשון הרגילה: "צו את בני ישראל",

ולמה: "כתית למאור" ולא "כתית להאיר",

ולמה "להעלות נר תמיד", ולא: "מערב עד בוקר".

*   *   *

זכו עם ישראל מצד עצמם להיות "מאמינים בני מאמינים",

אלא שאמונתם מצד עצמם היא בבחינת מקיף,

ומשה רבינו הרועה הנאמן זן ומפרנס את אמונתם שתהיה בפנימיות.

כך בכל דור ראשי ישראל מחזקים את האמונה של עם ישראל.

ש"אין דור שאין בו כמשה!" – "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא!".

ישראל "מאמינים בני מאמינים" באלוקות באמונה פשוטה,

לפי ש"מזלייהו חזי".

"מזל" הוא ה"חיה" שבנפש, חלק הנשמה שלמעלה (מחוץ לגוף),

והוא רואה אלוקות בראיה שלמעלה מן השכל,

דבר המשפיע על האמונה באלוקות בחלק הנשמה שבגוף.

אלא שהנשמה למעלה, בחינת מקיף שלמעלה מהתלבשות,

משפיעה על הנשמה בגוף רק במקיף.

בעוד שורש האמונה הוא למעלה מזה,

שורש האמונה הוא ב"עצם הנשמה" שלמעלה מ"מזלייהו חזי".

כי עצם הנשמה מקושרת באלוקות התקשרות עצמית,

שאינה תלויה בסיבה, גם לא בראיה שלמעלה מהשכל.

ובסיוע משה, הרועה הנאמן, מתגלה עצם הנשמה,

מתגלה ה"מאור" שלמעלה מ"אור", למעלה מ"מזלייהו חזי".

עד שהאמונה בנשמה המלובשת בגוף היא בפנימיות,

עד שעם ישראל עובדים עבודתם בכח עצמם להיות "נר תמיד",

שאין בו שינויים אף לא בכוחותיו הגלויים.

*   *   *

אמנם האמונה מצד הראיה של "מזלייהו חזי" היא בתוקף גדול שמצד הראיה,

שהרי בראיה יש התאמתות גדולה ביותר.

מה אמיתי יותר מראיית עיניים שאינה דומה לשמיעת אוזניים!

בכל זאת, ראיה היא סיבה לאמונה, שאינה קשורה עם עצם מציאות האדם,

ובאמונה הבאה מצד הראיה, אין הכרח שאדם ימסור נפשו בגללה.

אך בעומק יותר, אמונת יהודי באלוקות היא העצם שלו,

ואין דרגה באמונה למעלה מזה.

לכן יהודי אינו יכול לכפור בה' כלל, ח"ו.

והוא מוסר נפשו על קדושת ה'.

*   *   *

משה רבינו מגלה את בחינת ה"מאור" שבישראל את "עצם הנשמה",

בעיקר על ידי ההתפשטות שלו בזמן הגלות.

משה רבינו הרועה הנאמן ורועי ישראל שבכל דור מפרנסים את האמונה,

ומקשרים את ישראל עם "אור אין סוף".

הם מחזקים אותנו שנעמוד במסירות נפש בקיום התורה והמצוות,

ומשפיעים בנו דעת באלוקות, שהאמונה לא תהיה רק מצד הגילויים,

אלא מצד עצם הנשמה.

כך שהאמונה מתעוררת בפנימיות עד למסירות נפש.

במיוחד בדורות שנגזר על ישראל לחיות במסירות נפש בפועל ממש,

חיזקו רועי ישראל ("אתפשטותא דמשה רבינו") את האמונה בגילוי,

אפילו יותר ממשה רבינו עצמו.

*   *   *

בהיכנסנו לחודש אדר שבו חל חג הפורים שלא יתבטל לעולם,

בחודש שבו מרבים בשמחה על נס פורים,

עולה בזכרוננו גיבור המגילה – מרדכי היהודי,

הצדיק שהעמיד ה' לישראל בימים הקשים ההם של גזירת המן,

האיש שמסר נפשו למען הצלת עם ישראל.

שדוקא עליו נאמר: "מרדכי בדורו כמשה בדורו!"

ואכן מי לנו כמרדכי היהודי "אשר לא יכרע ולא ישתחוה",

מרדכי שהקהיל קהילות ברבים לחזק את אמונת ישראל בה',

עד שלימוד תורה וקיום מצוות של בני דורו היו במסירות נפש של ממש.

*   *   *

דורו של מרדכי מיוחד ונפלא אפילו יותר מדורו של משה רבינו – "דור דעה".

דוקא בימי מרדכי קיימו וקיבלו היהודים מה שרק החלו לעשות במתן תורה.

במעמד הר סיני שבו "הקדימו נעשה לנשמע" היתה רק קבלת התורה,

ובימי מרדכי קיימו מה שקיבלו במתן תורה.

האמנם?… היתכן?… הרי זה דבר פלא הקשה להבנה.

מה יכול להיות נעלה ממעמד הר סיני, מאורע חד פעמי,

שבו היה גילוי שלמעלה מיציאת מצרים ומקריעת ים סוף.

שאז כל העולם נשתתק, "ציפור לא צייץ, עוף לא פרח"…

הר סיני נתלה באויר…

ועל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם…

והקב"ה החיה אותם בטל שעתיד להחיות בו את המתים…

ומה היה בימי מרדכי?…

העלם והסתר גדול יותר משעבוד מצרים ומכל גלות אחרת.

המן הרשע ביקש "להשמיד להרוג ולאבד" את כל עם ישראל!

אנשים נשים וטף ביום אחד!

עם ישראל היה בתכלית השפלות והירידה…

אלא שזה גופא גרם לעם ישראל את העילוי שלמעלה ממעמד הר סיני.

שאם בהר סיני עם ישראל קיבל את התורה בכפיה – "כפה עליהם הר כגיגית",

הרי שדוקא בימי מרדכי קיימו תורה ומצוות במסירות נפש נעלה ביותר,

והתקשרותם באלוקות היתה מצד עצם הנשמה,

התקשרות עצמית מצד עצם מציאותם,.

לכן לא חששו להקהיל קהילות ברבים למרות גזירת המן.

הגזירה היתה רק על יהודים ואם היו ממירים את דתם יכלו לשנות את הגזירה,

אך לא עלתה על לבם שום מחשבה כזו, ח"ו.

דוקא כשהיו שבורים ורצוצים עד דכא, עד שהיו בבחינת "כתית",

נתגלה ה"מאור" (שממנו יוצא האור), נתגלה "עצם הנשמה",

והגיעו לדרגת מסירות נפש נעלה ביותר,

מצד עצם הנשמה שלמעלה מאורות וגילויים.

*   *   *

מסירות נפש כזו התגלתה באופן מיוחד בפורים הרבה יותר מבחנוכה,

שאם בחנוכה התגלתה מסירות נפש במתיתיהו ובניו,

הרי שבפורים התגלתה מסירות נפש בכל עם ישראל.

לכן דוקא על מרדכי נאמר: "מרדכי בדורו כמשה בדורו!"

מרדכי היהודי הרועה הנאמן של כל ישראל בדורו,

דוגמת משה שהמשיך דעת לכל ישראל שבדורו – "דור דעה".

אלא שמשה אמנם המשיך את הדעת לכל אנשי דורו,

אך מרדכי הגדיל לעשות יותר ממשה רבינו,

מרדכי גילה את כח המסירות נפש של כל אנשי דורו.

*   *   *

ופוסק הרבי הריי"ץ ש"מרדכי בדורו היה שקול כמשה בדורו",

ובכך פוסק הוא את הדין על עצמו, שהוא הרועה הנאמן בגילוי של כל אנשי דורו.

ואכן בזמן הרבי הריי"ץ היו גזירות קשות על יהודי רוסיה,

ויהודים מסרו נפשם כדי לשמור תורה ומצוות, ועל ידי זה הגיעו ל"מאור",

כי הרבי הריי"ץ נשיא הדור גילה וחיזק את כח המסירות נפש של אנשי דורו.

*   *   *

ואמנם בכל הדורות של זמן הגלות כל יהודי נשבר ונדכא,

כל יהודי מבוטש – "כתית".

אך דוקא על ידי ה"כתית" דישראל,

דוקא על ידי יסורי הגלות הקשים של עם ישראל,

שנמשלו לזיתים כתושים במכתשת,

דוקא על ידי זה הם "כתית למאור".

כי כמו שעל ידי ה"כתית" של הזיתים

נעשה שמן ל"עצם האור" (שלמעלה מ"אור"), שהוא מקור האור.

כך על ידי יסורי הגלות ישראל מגיעים ל"מאור" שלמעלה מ"אור".

*   *   *

ושלא יטעה מישהו לחשוב שהיום כשאנו נמצאים בהרחבה בגשמיות וברוחניות,

אנחנו כבר שבעי רצון ומאושרים ומסתפקים בכך.

גם היום אנו שבורים מהגלות!…

כי גם היום אין גילוי אלוקות כמו בזמן הבית,

וכל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.

רצוננו האמיתי הוא גילוי אלוקות וזה נוגע לעצם מציאותנו.

ואפילו אם יש מי שחושב שזכה וכבר מאיר אצלו אלוקות כמו בזמן הבית,

אין כל העולם מרגיש בזה.

ואם יש אפילו מקום אחד ואפילו פינה נידחת שאין מאיר שם אלוקות,

הגילוי הוא מוגבל גם עבורו.

ואכן כשיהודי רואה שאין אצלו גילוי העצמות, הוא נשבר ונדכא – "כתית".

ואפילו אם יש לו מ"ט שערי בינה הוא חולה (מ"ט בגימטריא "חולה"),

כי חסר לו שער הנו"ן…

וכמו שאמר אדמו"ר הזקן גם אנו אומרים:

ריבונו של עולם, אינני רוצה לא את הגן עדן שלך, ולא את העולם הבא שלך.

אני רוצה רק אותך!

עדיין לא זכינו…

אין אצלנו אפילו הגילוי שהיה בבית המקדש…

אנחנו עדיין במצב "כתית"…

אנו זועקים ומתחננים שלוש פעמים ביום – "ותחזינה עינינו בשובך לציון!"

ו"ברחמים" דוקא! כי "רב שבענו בוז".

לא נפסיק לזעוק: עד מתי, ה'?

עד שניגאל גאולה אמיתית ושלימה ויתגלה עצמות ה'

כאן בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

(על פי מאמר הרבי "ואתה תצוה" ספר המאמרים מלוקט, חלק ו)