מספרת יעל לזובסקי:

לפני שתים עשרה שנה בשנת ה’תשמ”ח בשבת יפה וחמה של קיץ הגיע בעלי, שמואל, מתפילת מנחה בצהרים וטען שקר לו ושאינו מרגיש בטוב. מיד נכנס למיטה עם בגדיו ונעליו שלא כדרכו, שהרי הוא מקפיד מאוד בענייני דרך ארץ. הוא רעד כולו מקור ושיניו נקשו. אני חשבתי שזו בודאי שפעת שתחלוף. נתתי לו "אקמול" וכיסיתי אותו בשמיכות. אחרי שעתיים כשכל מה שעשיתי לא הועיל כלל, והוא המשיך לרעוד, קראתי לשכננו שהוא רופא ידיד, על פי הוראת הרבי מה"מ שיל"ו להתייעץ עם רופא ידיד, כדי שיבדוק את בעלי ויאבחן את מחלתו, כדי שנדע כיצד לפעול. 

כאשר הרופא הידיד נכנס לבדוק את בעלי, הוא שם לב שידו של בעלי מונחת על לבו, ושיניו נוקשות. הד"ר אמר ששיניים נוקשות זה סימן לחיידק, וקרוב לודאי שיש לו חיידק שיושב על קרום הלב.

מיד נסענו לחדר מיון, שם אמרו לנו שזה בטח מכת חום או צהבת והחזירו אותו הביתה. למחרת נסענו לחדר מיון אחר ושוב החזירו אותנו. הרופא ה"ידיד" התרגז מאוד וישב וכתב מכתב ודרש שיקבלוהו מיד לאשפוז, והוא כמובן כתב את אבחנתו.

כשחזרנו לחדר המיון עם המכתב, מיד התחילו בסדרת בדיקות לחיפוש החיידק, ובינתיים בעלי הרגיש רע מאוד והיה כמעט מחוסר הכרה, ולא ידע מה קורה איתו. אחותי זיוה פש שתחי' מקיבוץ עין הנצי"ב – חסידת חב"ד –  שלחה לרבי פקס עם הסיפור של בעלי. הרבי ענה לנו בפקס: לבדוק מזוזות ותפילין. אני האשה הקטנה שלא מתמצאת בשטח הזה (תמיד בעלי הוא קונה המזוזות), לא ידעתי מה לעשות. אחותי נתנה לי כתובת של חסיד חב"ד. הלכתי אליו בשעה שתים עשרה בלילה וביקשתי ממנו שיבדוק את התפילין מיד בבוקר. למחרת כאשר הגעתי לבית הרפואה בבוקר מוקדם מאוד, עוד לפני שהערתי את הילדים ללכת לגן ולבית הספר, כדרכי בכל בוקר, הודיעו לי ב"ה, "מזל טוב, מצאנו את החיידק".

בדיקת התפילין העלתה שהן פסולות. את המזוזות החלטתי שאין טעם לבדוק, כי הן היו קטנות ולא מהודרות, לכן החלפתי את כולן במזוזות גדולות ומהודרות. ועוד דבר מעניין התברר אחר כך, שבאותה שבת שבעלי חלה, כשקראו בתורה בספר של המשפחה שהביאו מגרמניה, מצאו שגם הוא פסול.

לגבי התפילין חשבתי, שכאשר בעלי יבריא הוא כבר ידאג לעצמו לתפילין כשרות, מה גם שהוא יודע את הנוסח המתאים לו  והנחתי לעניין,

בינתיים, הרבי המשיך לשלוח פקסים כל הזמן "לבדוק תפילין ומזוזות", ולא ידענו למה. אני בלילות הייתי שוברת את ראשי, למה הרבי לא מפסיק לשלוח את הפקסים, מה הוא רוצה לומר לנו?… נמלכתי בדעתי והחלטתי, שאולי הרבי רוצה שבכל זאת צריך להכין לבעלי תפילין חדשות, אף אם אין הוא מסוגל להניח אותם לעת עתה מפאת מחלתו.

הלכתי לבן משפחה שהוא סופר סת"ם, וביקשתי ממנו להתחיל לכתוב לבעלי תפילין. מאותו רגע שהכתיבה התחילה, שליחת הפקסים מהרבי נפסקה.

בבית הרפואה נתנו לבעלי אנטיביוטיקה באינפוזיה ורק לאחר זמן זה התחיל להועיל. היה שם רופא פסיכיאטר שרצה להתחיל לטפל בי, כדי להכין אותי למצב הקשה שמחכה לי בעתיד בטיפול בבעלי בבית. אמרתי לו, שאני לא רוצה לדבר אתו, ושלא יעלה על דעתו כלל "להכין אותי", ושבעזהי"ת בעלי יקום על רגליו בריא ושלם.

הרופאים פחדו שהחיידק יעשה נזקים, כי ראו שכבר התחיל לעשות. ולכן חשבו על ניתוח לב פתוח כדי להוציא את כל מושבת החיידקים בבת אחת. אבל ב"ה לא היה צורך. יום אחד כאשר באתי כדרכי לבית הרפואה, הרגשתי בשקט מוזר שלא היה אופייני בסביבת בעלי. עד לאותו יום הרופאים היו מאוד לא רגועים, וכאשר שאלתי מה קורה?… מה השקט הזה?… אמרו לי בקול שקט, לכי לראות את בעלך. נכנסתי לחדר שלו וראיתי על פניו חיוך גדול והוא שאל לשלומי…  

סוף טוב הכל טוב. הלכנו הביתה בריאים ושלמים והשארנו את הרופאים פעורי-פה.