א

תפילת ראש השנה – – –

בבית-מדרשו של הבעל-שם-טוב הקדוש, יחד עם עשרות תלמידיו הקדושים וסתם יהודים פשוטים שהגיעו מכל קצות מז'יבוז וסביבותיה, עסוקים בעבודת יום הדין, מפילים תחינתם ובקשתם לפני בוראם שיזכה אותם בשנה טובה.

עומד הבעל-שם-טוב במזרח בית-המדרש, ודומה שרק גופו נמצא שם; ואילו רוחו מפליגה הרחק הרחק. פניו בוערות כלהבת אש, והוא לא נע ולא זע, שקוע בשרעפיו.

מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין – – –

אימת יום הדין ניכרת בכול. גם פשוטי העם שבאו לחזות בבעל-שם-טוב ולהתבונן בתפילתו, רועדים מאימת יום הדין.

תלמידיו הגדולים של הבעל-שם-טוב שקועים בתפילתם, מתלהבים בהתלהבות יקוד קודש שהולכת וגוברת מרגע לרגע. זה עומד סמוך לכותל, פניו שטופות באגלי דמע; זה עומד כשראשו טמון במחזור ומתייפח בבכי, ואחד מהם… הלה מתנועע מעל גבי המחזור בהתלהבות רבה, לעתים סופק כף בהתלהבות, לעתים עוצר בעצמו, תומך את ראשו בידו וממולל את זקנו העבות, מכווץ עיניו בהתבוננות ומחשבה עמוקה, ולעתים מושיט את ידו לעימקי הכיס, מוציא מבלי-משים קופסה של טבק, נוטל קמצוץ ושואף את ניחוחו החריף עמוק לריאותיו, ומיד ממשיך בהתלהבות כמקודם בעבודתו הקדושה…

שקוע התלמיד הרחק הרחק בשרעפיו, ולא שם לב שקופסת הטבק נשמטה מכיסו, ונפלה בנקישה חלשה על רצפת בית-המדרש.

ב

זמן-מה עבר, והתלמיד הושיט את ידו כהרגלו פעם נוספת אל כיסו להוציא את קופסת הטבק – והנה הכיס ריק.

השפיל התלמיד את מבטו לארץ, והבחין בקופסת הטבק הזרוקה על הרצפה. התכופף, הושיט את ידו, נטל את הקופסה והרימה מן הארץ, והוציא שוב קמצוץ טבק, תחב באפו ועד מהרה המשיך בתפילתו כאילו מאום לא אירע. שב להתבוננותו ברזי התפילה, אימת יום הדין חזרה ושרתה עליו, ונראה היה כאילו מקרה זה נשכח – – –

אך לא כן היה…

אחד מפשוטי היהודים, תושב מז'יבוז' שישב בבית-המדרש, הבחין כיצד תשומת לבו של החסיד ניתקה לרגע קצר מן התפילה אל קופסת הטבק, וכעין תרעומת התגנבה לליבו: 'הייתכן?! בעיצומה של תפילת ראש השנה, ראשו של זה נתון בדברים פחותים מעין אלה? ביום כה נשגב חורג החסיד מכוונת התפילה בשל קמצוץ אבקת ריח?! – פליאה!

וכיוון שעלו הדברים בהרהור, עלו ועמדו לפני כיסא הכבוד בעת שישב קודשא-בריך-הוא על כס משפט, כשקטגור וסנגור עומדים זה מול זה מתנצחים ומתאבקים.

צהל הקטגור ובא בטענה: "ריבונו של עולם, ראה כי גם חסיד גדול זה, מתלמידי חביבך, אין ראשו נתון ביום הנורא לתפילת היום, אלא בקמצוץ טבק שגורם לו תענוג וקורת-רוח גשמית – כיצד רוצה הנך לזכותו בדין?" השפיל הסנגור ראשו בכאב ובמבוכה…

עומד הבעל-שם-טוב בבית מדרשו, ראשו ולבו נתונים למאבק האיתנים המתחולל מול כיסא הכבוד, וליבו דואב. מביט הוא בחרדה, ורואה כיצד מידת-הדין מקטרגת על תלמידו הגדול; מנסה הוא ללמד זכות, להשיא עצה – ואין שועה לדבריו; הקטגור עומד בשלו ואף הולך ומתחזק בטענותיו; מוסיף הבעל-שם-טוב אומץ ומפציר למען נפש תלמידו, אך מידת-הדין גברה והגזרה נגזרה…

עיניו הטהורות מוצפות דמעות של רחמים על תלמידו. בוכה הבעל-שם-טוב ממעמקי לבו, שמא ניתן בכל-זאת למצוא לו פתח של זכות ולזכותו בשנה טובה. עומד הרבי שעון על מרפקו, מפעם לפעם מנגב את זיעתו, מתאמץ לבטל את הגזרה הנוראה המרחפת על תלמידו.

לאחר מאמצים רבים מצליח הבעל-שם-טוב לפתוח סדק של רחמים במסך הדין הנורא. הנה הכרוז משמיע: "באם אותו יהודי שהרהר בלבו רעה על החסיד ידון ויפסוק את המעשה לכף-זכות, תוסר ממנו הגזרה".

נושא הבעל-שם-טוב את עיניו בתקווה. אנחה כבדה מתמלטת מפיו, והוא ממשיך בתפילתו. וכי מה בידו לעשות? – מנוע הוא מלגלות ולספר על המעשה שאירע; רק אם אותו יהודי ימצא כף-זכות מעצמו, יציל את תלמידו החסיד, ויוריד מעליו את הקטרוג.

ג

ליל הושענא רבה…

בית-מדרשו של הבעל-שם-טוב הומה גם עכשיו. קהל רב בא לומר את ה"תיקון" במחיצת הבעל-שם-טוב. חמימות שוררת בבית-המדרש הגדול. בחוץ נושבת רוח סתיו בחזקה, מרעידה את העצים ומשירה מעליהם את העלים. האנשים יושבים סמוכים זה לזה בדיבוק חברים, שקועים בספר המונח לפניהם, וממלמלים את ה"תיקון".

גם היהודי שקטרג בלבו על החסיד בראש השנה, יושב יחד עם הציבור. הוא מנסה לקרוא את הכתוב לפניו ולשקוע בספר, אך ללא הצלחה. אדי הזיעה והחום שממלאים את בית-המדרש, נראה שנכנסו ובאו למוחו. ראשו כאילו נתון בערפל כבד; מחשבותיו רבות, מתערבבות זו בזו ללא סדר וראייתו מעורפלת.

התאמץ האיש לנער את הערפל, לצלל את מחשבותיו, להתרכז ב'תיקון", וככל שהתאמץ והתכוון, כן הלך הערפל והתפזר, וכמו מאליה צפה ועולה תמונה בראשו: הוא רואה כיצד החסיד מתכופף ומרים את קופסת הטבק בתפילת ראש השנה, ותמה: מדוע נזכר במקרה ההוא שכמעט נשכח ממנו? – אך התמונה לא הרפתה ממנו, והמחשבות החלו לרדוף זו את זו. 'מדוע חשבתי רעה על אותו חסיד מופלא'? הרהר בצער, 'בוודאי עשה את מה שעשה בסיבה וטעם; הטבק בוודאי החיה את נפשו בעת שמחשבותיו עסקו בספירות ומדרגות עליונות; בוודאי היה מוכרח לדבר כלשהו כדי להשיב את רוחו; הוא עשה זאת לטובה, ואני החשבתי לו לרעה…

חשק היהודי את שפתיו בכאב, ודוק של דמעות הציף את עיניו. לבו התמלא רגשות חרטה. לאחר הרהורים רבים החליט בלבו: 'אלך אל הבעל-שם-טוב והוא בוודאי ידריכני בדרך ישרה, לתקן את אשר עשיתי'.

עד מהרה מצא את עצמו עומד, נבוך קמעה, מול עיניו הטהורות והאוהבות של הבעל-שם-טוב. הוא לא ידע כיצד להתחיל בדבריו, עד שלפתע פרץ בבכי נורא, תוך-כדי שהוא משיח למקוטעין את אשר אירע בראש השנה: "אנא יורני רבנו דרך תשובה", סיים את דבריו בקול חנוק ומיוסר.

הביט בו הבעל-שם-טוב בחמלה, וזיק של שמחה ריצד בעיניו. הרהר מעט, ואחר נשא מבטו והתחיל מספר ליהודי את אשר התחולל בשמי רום – כיצד גרמה מחשבתו לקטרוג, וגזר-דין נורא נגזר על אותו חסיד.

היהודי עמד עמידה אומללה כשהוא נחרד:

"האומנם עד כדי כך היזקתי?" זעק בקול לא-לו. "האין דרך תשובה ותקנה?"

"עתה בני, הוסר הקטרוג", אמר הבעל-שם-טוב בקול אוהב, "בזכות לימוד הזכות שלימדת על החסיד. אך להבא היזהר בני לנפשך מאוד. חשוב רק טוב על כל יהודי באשר הוא"…

(סיפורי חסידים, הרב זוין)