המעשה הבא אירע בערב ראש השנה תשט"ז.

משפחת ג' התגוררה בשכונת 'קראון הייטס' בין רחוב ברוקלין לרחוב ניו יורק. סמוך להם התגורר הרבי.

היה זה בערב ראש השנה, כאשר הרבי עבר על המדרכה מול ביתה של משפחת ג', בדרכו לביתו. לפתע הבחין הרבי בילדה קטנה, בת המשפחה, רצה ונופלת. הילדה בכתה בכי רב, ואמה שהייתה בהיריון מתקדם, נחפזה להרים את ילדתה שנפלה ולהרגיעה.

באותו ערב, לילה הראשון של ראש השנה, התפלל הרבי כדרכו ב'זאל' שבקומה ראשונה (שכן טרם נבנה ה'זאל' הגדול בקומת המרתף). בית הכנסת הקטן היה מלא מפה לפה, ומפאת הדוחק הרב עמד ר' ג', אבי הילדה, סמוך למדרות שממול חדרו הק' של הרבי.

בתום התפילה יצא הרבי מבית הכנסת ופסע לעבר חדרו. לפתע הבחין באיש העומד ליד המדרגות מפאת חוסר המקום. הרבי הביט בו ובניד ראש רמז לו להיכנס לחדרו הקדוש…

כידוע, אצל רבותינו נשיאינו, בלילה זה היו נזהרים מכל דיבור, אפילו דברי קודש, ובוודאי שלא היה זמן מיועד לשיחות אישיות. הרב ג' הופתע מאוד והיה נבוך. הוא סימן בידו כי אין לו שום בקשה מיוחדת מהרבי, וכי עמד במקום מחוסר ברירה.

אולם הרבי לא הרפה, והפעם סימן לו בידו הקדושה כי ייכנס לחדרו. הלה נבהל מאוד ולא ידע מה קרה ובמה זכה להיות מוזמן לקודש הקודשים בלילה הראשון של ראש השנה?!

בחיל וברעדה עמד מול פני קודשו של הרבי, שפנה אליו:

"מה שלום בתך הקטנה שנפלה היום?"

"ברוך ה', הכול בסדר", השיב במבוכה גלויה.

"היא מרגישה טוב?" הוסיף הרבי להתעניין.

"כן, ברוך ה', בסדר, מאומה לא קרה".

"אם כך", המשיך הרבי ואמר, "תמסור לרעייתך כי במצב כזה, עליה לשמור על עצמה ולא לרוץ במהירות…"

סיפור המעשה נפוץ חיש מהר בקרב החסידים שהביעו התפעלות עצומה לנוכח אהבת ישראל העצומה של הרבי.

החסידים יודעים ומשערים עד כמה נעלית ונשגבה היא עבודתם הקדושה של אדמו"רי חב"ד בליל ראשון של ראש השנה; כמה דמעות ובכיות הם שופכים בעבור כלל ישראל, כמה כוונות בתפילה הם מייחדים בלילה זה. והנה, הרבי לא שוכח את מצבה של ילדה קטנה שנפלה, ומפר את הכלל שלא לדבר, בהתעניינו אצל אביה לשלומה…