ספר בד קודש מכ"ק אדמו"ר האמצעי זי"ע, והוא כתב הבקשה שכתב בעת מאסרו בשנת תקפ"ז, אל שר הפלך וויטעבסק הגנעראל גובערנאטאר חאוואנסקי.

המאסר

המאסר היה עקב מלשינות של איש בליעל שניסה לסחוט כספים מהרבי, וכשנוכח שמזימתו לא תצלח החליט לנקום ע"י שטפל עלילה שכאילו הרבי מתכנן מהפכה צבאית ברוסיא נגד הצאר, בשיתוף פעולה עם השולטן הטורקי, שבתמורה יתן לו למלוך בארץ ישראל.

עלילה זו נעשתה בעידודם ותמיכתם של אנשי רשע שקינאו בגדולת הרבי ורצו לבטל – ח"ו – את מעמדו כרבי.

כל מה שקורה בעולם נעשה בהשגחה עליונה פרטית, ובמיוחד מה שקורה במין המדבר וביחוד בעם ישראל, ובעיקר בראש בני ישראל – הרבי.

וברור שהאירוע הנ"ל, הוא תוצאה של קיטרוג רוחני למעלה, המעמיד את עם ישראל בנסיון, אלא שככל נסיון, הנה גם באירוע הזה, המכוון הוא הניצחון שבא אחר הקיטרוג והניסיון, ניצחון האור על החושך.

עיקר הקיטרוג היה על הקשר שבין החסידים לרבי, שהוא קשר עצמי באופן של התבטלות והתאחדות החסיד ברבי עד הדרגא העליונה ביותר,  התאחדות האור בהיותו כלול במאור.

וטענת המקטרג היתה שהעם אינו ראוי למעלה זו, היינו, לקשר עצמי – עצם בעצם – בקב"ה ע"י ההתקשרות ברבי.

כי הקיטרוג על התגלות תורת החסידות ולימודה ברבים, כבר התבטל בגאולת אדמו"ר הזקן (י"ט כסלו) בדור קודם, ולכן התעורר השטן לקטרג על ענין עקרוני יותר, היינו, התקשרות פנימית של חסיד אל הרבי המגלה את תורת החסידות ומחדירה בקרב מקושריו החסידים – בהבנה פנימית ובהרחבה.

וי"ל שזוהי הסיבה שההלשנה ע"י אנשי הבליעל, התמקדה בשני סעיפים;

א. שהרבי מתכנן להקים מלכות בארץ ישראל ולמלוך על בני ישראל.

ב. שביתו ובית המדרש שלו בנוי כמתכונת בית המקדש שבירושלים.

כי אף שמבחינת המציאות הגשמית – היתה העלילה בלתי מציאותית כלל, אבל ברוחניות – אכן זו אמת, ש"מאן מלכי רבנן"[1], ובמיוחד הרבי שהוא מזרע בית דוד, שממנו תבוא הגאולה – משיח בן דוד.

וכמו כן ביתו – "בית רבינו שבבבל" – הוא המקדש שגלה, ועליו נאמר: "ואהי להם מקדש מעט בארצות אשר באו שם"[2], ופירשו חז"ל[3]: "זהו בית רבינו שבבל".

ועל זה משטין השטן בכונה למנוע את ישראל מאמת אלקית זו.

תוכן הספר    

השם "בד קודש" ניתן כנראה ע"י המו"ל הראשון על דעת עצמו, ויתכן שטעמו, כי בהוצאה הראשונה נדפסה הבקשה הנ"ל ביחד עם מכתב כ"ק אדמו"ר הזקן על דבר צאתו לחופשי, וכן ביאור מגילת רות לתלמידו הרה"ק הר"ר אהרון הלוי הורביץ מסטראשעלע ונקרא הקובץ בשם כללי – "בד קודש".

בכתב הבקשה אל שר הפלך מבקש הרבי אשר "למשפטו דוקא אני חפץ" כי "וודאי עיניו תחזנה מישרים … יותר מכל איש שר ושופט … להסיר מעלי כל קיטרוגי שוא", ומנמק זה בהצעות והקדמות שפירש וביאר כ"ק אדמו"ר הזקן כשהיה תפוס בפעטרבורג, הצעות מיוסדות בחכמת הקבלה ומבוארות על פי תורת חסידות חב"ד.

הנקודה העיקרית בתוכן המכתב היא הבקשה מהמושל להיות נאמן לאמת האובייקטיבית במשפטו.

ומוסיף כי מאחר שהוא מייצג את המלכות ברוסיא, והמלכות ניתנה לו ממלך מלכי המלכים הקב"ה – שחותמו אמת[4], ו"אמת" הוא דבר שקיומו נצחי[5], לפיכך כל הטיית משפט – בין אם היא לחסד ובין אם היא לדין, אינה אמת שתתקבל, כי היא עומדת בסתירה ואינה קיימת לפי השקפת הצד המנוגד לו, ונמצא שמלכות ה' שהיא אמת מוחלטת, היא אבייקטיבית שאינה נוטה לשום צד כנ"ל.

ולכן אין הוא מבקש שהמושל יטה את המשפט לטובתו – נגד עלילות השקר של המלשינים, אלא שיחקור וישפוט עפ"י הצדק היושר והאמת האובייקטיבית.

שכינתא בגלותא

היסוד לדרישה זו מהמלכות, היא האמונה שהקב"ה מלבד היותו בורא העולם מאין ליש, הריהו גם מנהיג את העולם ומשגיח על כל פרט פרט, מגדולי הנבראים ועד הקטן והזניח ביותר – הכל מושגח ומכוון מאיתו ית' למילוי הכוונה העליונה – שלמענה נבראו כל העולמות – מלכות ה' בעולם.

ובכדי לממש את מלכות ה', נצטוו בני ישראל במצוות מינוי מלך, והמלך למלכות ה'מלך מרכבה טוו בני ישראל במצוות מינוי מלך הנבחר מאת הקבהנבחר מאת הקב"ה, בהיותו בטל בבחי' מרכבה ומאוחד במלכות ה', הוא מממש את מלכות ה' בעולם.

ועל זה אומר שלמה המלך – החכם מכל האדם: "ירא את ה' – בני – ומלך, עם שונים אל תתערב"[6], שיראת השם  ויראת המלך – אחת היא ממש, שבו בחר ה' להמליך את ה' בעולם.

וגם אם מפני חטאינו גלינו מארצנו ונפלה סוכת דוד – מלכות בית דוד – בידי מלכות הגויים שהם בבחינת פירוד (קליפה) ולא כמו מלכי ישראל הדבקים בה' – מלך העולם,

מ"מ מלכות ה' היא נצחית ולא תפסק לעולם.

כי מלכות ה' המלובשת לנצח במלכי ישראל – "ראשי גלויות", גם בירידתה לגלות ביחד עם בני ישראל (שכינתא בגלותא), מתלבשת במלכי האומות, המחוייבים להנהיג את מלכותם עפ"י הצדק והיושר ובאופן של חסד – כמתחייב משבע מצוות בני נח.   

 ולפיכך רק הוא – כנציג הממלכה – יכול ולכן גם צריך לשפוט משפט אמת, מבלי לנטות ימין או שמאל, כי מלכותו ניתנה לו בחסד המלך העליון – הקב"ה.

וכנוסח הברכה שצריך לברך כאשר רואים מלך (כשר) ממלכי אומות העולם: "ברוך וכו' שנתן מכבודו לבשר ודם[7]".

המאסר והגאולה הזאת היא דוגמא נוספת לעובדה שכל ענין הגלות שגלו ישראל עם מלכות בית דוד – לבין האומות, הנה מלבד ענין הכפרה שיש בגלות על חטאינו[8] הרי בעיקרה היא לצורך תיקון העולם במלכות שדי והכנתו ליעוד המקווה בזמן הגאולה, שאז "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם[9]" "והיה ה' למלך על כל הארץ וגו[10]'".

בדוגמת ספירת המלכות שבאצילות שה' מתלבש בה ויורד לעולמות בי"ע, בבחינת "שכינתא בגלותא[11]", בכדי לברר בירורים ולתקן עולם במלכות שדי.

וכך גם הרבי – מלך ישראל – יורד אל מלך ממלכי האומות, ומנחה אותו למלוך בדרך האמת, ולהנהיג מלכותו בחסד, ועי"ז הרבי מגן ומושיע את ישראל בגלותם.

גאולה

ואכן ביום יו"ד בכסליו ה'תקפ"ז זוּכָּה הרבי במשפטו, וזכה לכבוד גדול וקידוש שם שמים, ונקבע יום זה לחג הגאולה בו נגאל הרב"י – ראש בני ישראל ועימו כל תורת החסידות, שהיא המביאה גאולה לכל עם ישראל ולכל העולם כולו – "אימתי קאתי מר לכשיפוצו מעינותיך חוצה[12]".

אלא שחגיגת יו"ד כסליו לא נקבעה כל-כך, כי בשנה שלאחריה (תקפ"ח) שאז היתה צריכה להיות החגיגה בפעם הראשונה, נסתלק כ"ק אדמו"ר האמצעי ביום ט' כסליו – ערב חג הגאולה.

מקורות לעיון:

ספר "בד  קודש". שיחת שמח"ת תרצ"ד ס"ב.  סה"ש תש"א ע' 50. לקו"ש ככ"ה 348 דבר מלכות תנש"א פר' ויצא..

מקורות