שלמה המלך החכם מכל האדם אומר ש"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קוהלת תחילת פרק ג), ומביא לנו רשימה של מצבים מנוגדים זה לזה שמהם מורכבים חיי האדם בעולם. ובתוך הרשימה הנפלאה המדברת על מצבים מיוחדים ביותר הוא מביא לנו גם את עניין החיבוק ואומר "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק", ונשאלת השאלה: מה הקשר בין דברים בסיסיים בחיי האדם לענין חיבוק?  

מהו חיבוק?

דבר נפלא ברא הקדוש ברוך הוא לאדם והוא היכולת להתקשר עם הזולת על ידי חיבוק של אהבה. חיבוק גופני עוטף יוצר קשר, קרבה, הערכה והרגשת הגנה. והפלא הוא איך כל מבנה הגוף והזרועות נועדו לחבק את הזולת, ובשעת החיבוק דומים המתחבקים לאיש אחד, כשהם מבטלים את אנוכיותם ומפנים מקום זה לזה ועל ידי זה הם מתמלאים רגשות חזקים ולפעמים עד כדי דמעות. כך הופך החיבוק את בני האדם לרגישים יותר, חמים יותר ורכים יותר והעיקר, שהם מתחזקים באהבתם זה לזה.

כל בני אדם זקוקים לאהבה ולחיבוק

אין ספק שילדים זקוקים לחברה אוהדת ולאהבה גלויה במיוחד, אולם גם המבוגרים זקוקים לחברה ועוד יותר לאהבה, שהרי האהבה היא היסוד לחיים טובים לחיי שלוה. אהבה היא צורך הגוף והנפש, והחיבוק הנושא בחובו אהבה עמוקה מבטא חמימות ואיכפתיות. ואם מילה טובה עושה נפלאות, הרי שחיבוק המבטא את רחשי הלב משלים אותה.

ועוד נזכור, שבכל אדם אף שהתבגר נשאר "הילד" התמים שבו, ולעולם אין הוא מסתלק ממנו, כך שגם אדם מבוגר כמו כל ילד מחפש ביטויים של אהבה, ואין הוא מסתפק במילים מופשטות אלא הוא חפץ גם במעשה שימיס את לבו. וכאשר שני לבבות נפגשים בקירוב הם מאזינים זה לזה וחשים זה את זה, ומגלים את התום והזוך החבוי בתוככי עצם נפשם.

האהבה והחיבוק הם התרופה הטובה ביותר לאדם

לכן לא יפלא שהתרופה הטובה ביותר לאדם היא האהבה הבאה לידי ביטוי גם בחיבוק. אהבה היא מרפא לגוף ולנפש, ומחקרים מדעיים מעידים שחיבוק חם וארוך מעלה הורמון מיוחד (אוקסיטוצין) של מסירות ושמחה לשני הצדדים, הורמון שבכוחו להוריד את לחץ הדם, להרגיע במצב של מתח וחרדה, ואפילו לשפר את הזיכרון.

עת לחבוק ועת לרחוק מחבק

ובכל זאת, כמו שלכל דבר בעולם נברא הניגוד שלו גם לחיבוק יש ניגוד והוא "לרחוק מחבק", לפעמים האדם צריך גם את הריחוק. הדבר נכון לגבי בני אדם בכלל ולגבי איש ואשתו בפרט, הגם שאיש חייב לאהוב את אשתו ולכבדה יותר מגופו, הרי שלפעמים הם צריכים להתרחק זה מזה כדי לתת מקום לשני וכדי להתכונן לקראת הקרבה המחודשת. לכן דאגה תורתנו הקדושה לזמנים של הרחקות במחזוריות קבועה בין איש לאשתו כדי לתת זמן הכנה לקרבה מחודשת ומשופרת יותר.

והרי איש ואשה, שני חצאים של אותה נשמה שהתלבשו בגופים שונים, פתחו את דרכם בעולם בריחוק כבני אדם זרים זה לזה, עד שהגיע הזמן, ובאורח ניסי הם פגשו זה את זו, וברגע אחד של חופה וקידושין נוצר ביניהם קשר חזק שאין דוגמתו בעולם. ומאותו רגע התחילה ביניהם תנועת התקשרות, תנועת חיבוק, תנועת התכללות והתאחדות! אולם עלינו לזכור שדוקא כדי לשמור על האחדות צריך לפעמים להתרחק. כי אחדות תמידית עשויה לטשטש ואף למחוק את הזולת, וממילא מתבטלת האחדות, והלוא מטרתנו לשמור עליה, ולמעלה מזה, לחזק אותה.

גם בחינוך ילדים יש לחבק ויש לרחוק מלחבק, גם כדי לתת לילד את המרחב שלו, וגם כדי להעמידו במקומו כאשר אינו מתנהג כראוי, עד שישוב בתשובה ויתנהג כראוי.

החיבוק שבין יעקב לעשו

אפשר ללמוד את תורת החיבוק וכל ההשלכות שלה ביחסי בני אדם בתנ"ך. ורק לדוגמה ניקח את הסיפור של יעקב ועשיו. עשיו יוצא לקראת יעקב עם ארבע מאות איש כדי להילחם אתו ולהורגו. אמנם יעקב עשה פעולות רבות לרכך את עשו, אולם אין ספק שהפגישה של שני אחים שלא ראו זה את זה זמן רב המתנפלים זה על זה בחיבוק מרגש ומעורר את הלב מפייסת את עשיו ומשככת את חמתו לחלוטין עד שעשיו הופך מאויב לאוהב.          

עם ישראל והקדוש ברוך הוא מחבקים זה את זה

הקדוש ברוך הוא נתן לעמו ישראל את החיבוק הגדול ביותר במתן תורה, ומרוב התרגשות פרחה נשמתם. וכאשר עם ישראל מקיים מצוות הוא כמחבק את המלך, שהרי רמ"ח מצוות הן רמ"ח איברים דמלכא. ובעצם אין חיבוק חד צדדי כל חיבוק הוא הדדי, השאלה היא רק מיהו המתחיל. כך שכל חיבוק בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל הוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, יחוד וזיווג של משפיע ומקבל. ואם במתן תורה היחוד בא מלמעלה למטה, כאשר הקדוש ברוך הוא המתחיל, בקיום מצוות החיבוק הוא מלמטה למעלה, שהאדם הוא המתחיל.

אולם גם בקשר עם הקדוש ברוך הוא יש עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. את קשר החיבוק בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל ביטאו הכרובים בבית המקדש שהיו מעורים זה בזה – פשוט מחובקים! ומתי?… רק כאשר עם ישראל עשו רצונו של מקום. כך בשלושת הרגלים היו מראים לעולים לרגל את הכרובים המחובקים, כדי שירגישו עד כמה היא חיבתם של ישראל לפני המקום. אולם עת לחבק ועת לרחוק מחבק, ואין ביטוי גדול יותר לריחוק מאשר הגלות. ובכל זאת צריך להבין שגם הגלות היא הכנה לגאולה. ואם הגלות משולה לעיבור הרי שהגאולה משולה ללידה.

לכן אין לקבל את הריחוק כדבר נורא ונצחי, חס ושלום. תמיד צריך שישאר הרושם הטוב של החיבוק גם בזמן הריחוק, ורושם זה הוא הנותן את הכוח להתכונן לקראת החיבוק הבא. עדות נאמנה מאין כמוה שגם הריחוק של הגלות בא ממקום של אהבה ונתינה היא התופעה המדהימה שהיתה בשעה שנכנסו נכרים להיכל שבבית המקדש, שדוקא בזמן הקשה ביותר לעם ישראל, ראו כרובים מעורים זה בזה. מכאן שגם את הדין לעמו עושה הקדוש ברוך הוא בחסד ומתוך אהבה.    

אולם אנו מתחננים לקדוש ברוך הוא: די לגלות. אנו משתוקקים שהקדוש ברוך הוא יתגלה אלינו באהבה גלויה, ומצפים ומייחלים לחיבוק הגדול שיחבק אותנו בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש, שאז נוכל לקבל את זה ללא עילפון ובשמחה גדולה בזכות כל מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות.