א. ויסע משה

על הפסוק[1] ״ויסע משה את ישראל מים סוף״, נאמר במדרש[2], ורש״י מביא זאת בפירושו על התורה – ״הסיען בעל כרחם״, וכפי שמסבירים חכמינו ז״ל[3] שבני ישראל היו עסוקים ב״ביזת הים״ –  אשר ״גדולה היתה.. מביזת מצרים״[4] – ומשום כך הם לא רצו לנסוע מים סוף.

קשה להבין: הרי בשעת קריעת ים־סוף התגלה הקדוש־ברוך־הוא אל ישראל – ״בכבודו נגלה עליהם״[5], כפי שאמרו ישראל ״זה א־לי״[6] – ״מראין אותו באצבע״⁵, עד אשר ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים״[7]. וזה השפיע על ישראל לומר שירה לקדוש־ברוך־הוא, דברי שבח והודיה – וכיצד ייתכן, שלאחר כל זאת היו בני ישראל כל כך טרודים ושקועים ב״ביזת הים״?! איזה ערך היה אצלם לכסף ולזהב לעומת התגלות השכינה שבקריעת ים סוף[8]?

התמיהה אף קשה יותר: בני ישראל ידעו ש״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה״[9] – שמים־סוף הם הולכים למתן תורה. ויותר מכך – הם ספרו את הימים עד מתן תורה מרוב השתוקקותם לקבלת התורה[10]. ואם כך, כיצד ייתכן, שלאחר כל זאת, היתה ביזת הים חשובה אצלם יותר מאשר ללכת ולמהר לקראת מתן תורה! להיפך מן הספירה, אשר התקיימה גם ביום לקיחת ביזת הים!

הכרחי לומר, שאי־רצונם לעזוב את ביזת הים לא נבעה מהחשיבות שייחסו לכסף ולזהב כשלעצמם, אלא מפני מחשבתם שלקיחת ביזת הים היא רצון ה׳[11].

זהו גם הקשר בין פירוש זה ב״בעל כרחם״ – שהיה זה משום היותם טרודים ב״ביזת הים״ – לבין הפירוש[12], שבני ישראל לא רצו להתרחק מהתגלות השכינה שבקריעת ים סוף – כי התגלות השכינה בקריעת ים סוף זרזה אותם לקיים את רצון ה' לעסוק בלקיחת ביזת הים.

ב. הציווי – ונצלתם את מצרים

אחד ההסברים לכך – גם בפשטות, ועל פי ההלכה – הוא:

בגאולת מצרים נאמר הציווי[13] ״וישאלו איש מאת רעהו… כלי כסף וכלי זהב", והמטרה לא היתה רק שישראל יקבלו ״רכוש גדול״[14], אלא גם ״ונצלתם את מצרים״[15], לרוקן[16] את המצרים לחלוטין מכסף ומזהב וכדומה, כדברי חז"ל[17]: כמצודה שאין בה דגן, כמצולה שאין בה דגים.

לפי זה, כאשר ראו ישראל בים־סוף, שעדיין נשארו אצל המצרים כסף וזהב, שישראל לא לקחו אותם[18], הם היו חייבים להתעסק בביזת הים, עקב הציווי ״ונצלתם את מצרים״[19].

אמנם, נגרם משום כך עיכוב בהליכתם למתן תורה, אך הרי על הליכתם מיד לקבל את התורה – לא נצטוו.

דברי הקדוש־ברוך־הוא[20] ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה״ נאמרו[21] כסיפור על דברים שיתקיימו בעתיד, לאחר יציאת מצרים, ולא כציווי. ובעיקר, הזמן של ״תעבדון" אינו מוזכר כלל.

ודברים אלו אינם יכולים לדחות את הציווי[22] ״ונצלתם את מצרים״, אשר אם לא עכשיו אימתי.

ג. ״בעל כרחם״ – בניגוד להבנתם

אך תשובה זו אינה מספקת. שהרי אם משה ציוה על ישראל להתרחק מים־סוף, מובן, שהיה ברור להם שדבריו הם לפי ציווי ה׳[23] – ואם כך, שבה הקושיה ומתעוררת?

ההסבר לכך הוא: אפילו כשידעו בני ישראל, שמסעם להר סיני, למתן תורה, היה על פי ציווי ה', בכל זאת סברו בני ישראל, שצריך לעכב זאת עד לאחר השלמת הביצוע של הציווי ״ונצלתם את מצרים״ – ובמיוחד כיון ש״ביזת הים״ היתה, כדלעיל, מצוה עוברת, שאינה נדחית מפני תלמוד תורה[24] – מתן תורה[25].

ולמרות שמשה ציוה אותם לנסוע כעת מים־סוף, ולא להתעסק ב״ביזת הים״, ומכך היתה הוכחה שרצון ה' במקרה זה היה שהציווי ״ונצלתם את מצרים״ אכן יידחה, למרות היותו מצוה עוברת, מפני הקדמת תלמוד תורה (מתן תורה) – בכל זאת ביצוע מסע זה בפועל היה ״בעל כרחם״ (ראה לקמן הערה 42), משום שלפי הבנתם וידיעתם בתורה, צריך היה, בהתאם להלכה, להשלים תחילה את ביזת הים, ולא לבטל את הציווי ״ונצלתם את מצרים״[26].

ד. כוונת ישראל – קיום ציווי ה'

לפי האמור לעיל – שהתעסקותם של ישראל ב״ביזת הים״ היתה כדי לקיים את הציווי ״ונצלתם את מצרים״ – מתורצת תמיהה נוספת בענין זה:

מדוע, בכלל, ״התלהבו״ בני ישראל כל כך בענין ״ביזת הים״, עד כדי כך שהיה צורך להכריחם לנסוע מים סוף – מהי התועלת שצמחה להם מריבוי של כסף וזהב בלכתם במדבר, ״ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם״[27]?

ובמיוחד כאשר כדי לרכוש את צרכיהם מסוחרי האומות[28] – היה די בכסף ובזהב שהיו בידם מביזת מצרים. וכמאמר חז״ל[29], ביציאתם ממצרים, ש״אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים״.

ומצד שני, אם עדיין חשבו אז בני ישראל, לפני גזירת המרגלים, שמיד לאחר קריעת ים סוף הם יכנסו לארץ ישראל[30], וגאולת מצרים תהיה אז הגאולה הנצחית שאין אחריה גלות[31] – הרי בודאי שאין לומר, שבהתכוננם למצב של גאולה נצחית חיפשו בני ישראל דרך לצבור כמות כה גדולה של כסף וזהב[32]!

ולפי האמור לעיל מובן הדבר בפשטות: כוונתם של ישראל היתה לקיים את ציווי ה׳ ״ונצלתם את מצרים", והם לא ערכו כלל חישובים איזו תועלת תצמח להם מכך. הם קיימו את ציווי ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך, ויציאתם ממקום זה לפני השלמת הקיום של הציווי היתה ״בעל כרחם״.

ה. הביזה – בירור הניצוצות

את כל האמור לעיל ניתן להבין טוב יותר לפי ההסבר הפנימי לענין של ״ונצלתם את מצרים״[33].

שהרי לכאורה אין מובן מדוע אכן חשוב היה כל כך ש״יצאו ברכוש גדול", עד כדי כך, שהקדוש־ברוך־הוא לא הרשה לישראל לוותר על כך[34] –

אלא, זאת בהתאם להוראה ולמצות לא תעשה של בל תשחית[35] והתורה חסה על ממונן של ישראל[36].

ה״רכוש גדול״ הוא גם ניצוצות הקדושה שהיו טמונים בכסף ובזהב של המצרים. ועל ידי כך שהכסף והזהב עברו לרשות ישראל, התעלו הניצוצות – מערוות הארץ, מצרים, אל רשות בני ישראל, לקדושה[37].

וכיון שהעבודה הרוחניות של ״בירור״ הניצוצות היא חשובה בעבודת ה׳ עד אשר באמצעות עבודה זו מתממשת תכלית הבריאה כולה – שנתאווה הקדוש־ברוךהוא להיות לו דירה בתחתונים[38] דוקא – לכן בלתי אפשרי היה לוותר על ״רכוש גדול״ זה.

וכך גם בענין ״ביזת הים״ בקריעת ים סוף: בהכירם בחשיבות הרבה של בירור הניצוצות על ידי ביזת הים, קיימו בני ישראל עבודה זו בחיוניות רבה; יותר מכך: עצם העובדה שבקריעת ים סוף התגלתה השכינה באופן של ״זה א־לי – מראין אותו באצבע״ חיזקה עוד יותר את התלהבותם בעבודה של לקיחת ביזת הים עד לאופן של ״בכל מאדך.

כפי שרואים, שכאשר יהודי יודע וחש שהקדוש־ברוך־הוא ״מביט עליו״[39] בקיימו מצוה, הרי הוא עושה אותה בכל לבבו נפשו ומאודו, עד אשר לא נותר בו כוח ופרט כלשהו שאינו שקוע בקיום המצוה.

ו. ״בעל כרחם״ – מתוך קבלת עול

וזוהי המשמעות הפנימית של ״הסיען בעל כרחם״:

אין הכוונה לומר שבני ישראל לאחר קריעת ים סוף לא רצו לציית למשה רבינו – הם בודאי קיימו את ציווי משה, שהוא ציווי ה', לנסוע מים סוף – בשמחה ובטוב לבב.

אלא, המשמעות הפנימית של ״בעל כרחם״ היא[40], שהיה זה בניגוד לשכלם ולהבנתם בתורה – בענין ״ונצלתם את מצרים״ – בהיותם שקועים לחלוטין בעבודת הבירורים[41] של ״ביזת הים״ בכל לבבם נפשם ומאודם, הרי התנתקותם מכך היתה באופן של ״בעל כרחם״, והם עשו זאת מתוך קבלת עול וציות לרצון ה׳[42], אך כמובן – בשמחה ובטוב לבב.

ויותר מכך יש לומר – לאחר שהקדוש־ברוך־הוא ציוה ללכת עתה למתן תורה, הם ידעו (למרות שאין הדבר מובן בהגיון), שהסתיים זמן קיום המצוה של ״ונצלתם את מצרים״.

וממילא לא תיגרם שום התעלות רוחנית אם ימשיכו לעסוק בביזת הים[43]

– בדומה לאכילת מצה[44], הנקראת ״מיכלא דמהימנותא״[45] , כי המצה הגשמית כפשוטה מחזקת את האמונה[46] – ובמה דברים אמורים, כאשר אכילת המצה היא בימי הפסח, אך אם אוכלים מצה לאחר הפסח, אין באכילת מצה סגולה מיוחדת זו.

כי את הכוח של המצה לחזק את האמונה קבע הקדוש־ברוך־הוא בזמן מסויים[47], אך לאחר זמן זה, כאשר אכילה זו אינה מצוה, בטל כח זה.

ז. חיות גם בעבודה החדשה

מכך יש ללמוד הוראה יסודית בעבודת ה':

כאשר יהודי עסוק בענין מסויים של עבודת ה׳, עליו להשקיע עצמו[48] בכך עם כל חיותו ובכל כוחותיו, עד ״בכל מאדך" – למעלה ממדידה והגבלה, כך שאין מקום לעבודה אחרת, וכך שהמעבר מעבודה זו לאחרת הוא ״בעל כרחו״.

אך כאשר מקבלים ציווי של שולחן ערוך, של אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא[49] – שעתה יש צורך להפסיק עבודה זו ולבצע עבודה אחרת, אז נדרשים מן היהודי דבר והיפוכו:

מצד אחד קיימת בו מלכתחילה התחושה שהעבודה האחרת היא ״בעל כרחו״, כדלעיל, משום היותו שקוע בכל נפשו ומאודו לעבודה הקודמת,

אך מצד שני, צריכה תחושה זו – של ״בעל כרחו״ – עצמה להביאו לידי ״על כרחך אתה חי״[50] – שיתחיל לחיות בעבודה החדשה, עד לחיות אמיתית שלמעלה ממדידה והגבלה.

ומפני היותו מסור לרצון ה׳ לחלוטין בעבודה הקודמת, כפי שבא לידי ביטוי בתחושתו ״על כרחך״, כדלעיל – הרי הוא מקבל חיות אמיתית בעבודה החדשה.

ח. המעבר לעבודה אחרת – בחיות ובשמחה

וזוהי ההוראה למעשה הן ליושבי אהל והן לבעלי עסק:

יושבי אהל – אמנם, עליהם להיות שקועים לגמרי בלימוד התורה, אך, כאשר לפי השולחן ערוך הגיע מצב של מצוה עוברת, פיקוח נפש וכדומה – כאשר עליהם להתנתק מלימוד התורה ולעסוק בהצלת נפשות, בהפצת התורה והיהדות וכדומה, עליהם לעשות זאת בשמחה ובחיות.

ניתן לחשוב: הרי עונג רב יותר הוא להשאר ״בפנים״ ולהתמסר לחלוטין ללימוד התורה – ומדוע לצאת ״חוצה״? אך לאמיתו של דבר, כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו[51], אלא יש צורך בתורה ובגמילות חסדים[52] – שעליו לעסוק גם בגמילות חסדים – אלא שמכריחים אותו לעשות זאת, כי אחרת ״אפילו תורה אין לו״.

אך צריך לדעת שמ״על כרחך״ בהתנתקות מלימוד התורה, צריך להיות ״אתה חי״ – לעסוק בהצלת נפשות, הפצת התורה והיהדות

וכדומה בשמחה ובחיות, עד שבמצבים מסויימים אלו זוהי כל מציאותו.

וכך היא גם ההוראה לבעלי עסק, שעיקר עבודתם היא בעובדין טבין: עליהם לדעת, שחובתם לקבוע עתים לתורה אינה צריכה להיות קביעות רק בזמן, בהתאם לשיעור שנפסק בהלכות תלמוד תורה[53], אלא גם באופן של קביעות בנפש, שבזמנים אלו הם שקועים לגמרי בלימוד התורה בדיוק כמי ש״תורתו אומנתו׳׳[54].

ט. קירוב יהודים ללא הפסק

מ״הסיען בעל כרחם״ נלמדת הוראה נוספת:

אם כך הוא הדבר בבירורים של הכסף והזהב הגשמיים – שבני ישראל היו שקועים כל כך ב״ביזת הים״ כדי לברר את כל ניצוצות הקדושה שבהם שלא יישאר שום ניצוץ שאינו מבורר – על אחת כמה וכמה שכך צריכה להיות עבודת הבירורים של קירוב יהודים, שהתרחקו מיהדות, אל קיום התורה והמצוות.

יהודי עלול לטעון: הוא כבר קירב יהודים רבים כל כך ליהדות, ועתה מותר לו כבר לנוח מעבודה זו, ולא להתבטל ח״ו, אלא לעסוק בעבודה רוחנית אחרת, נעימה יותר – לפי טבעו ושכלו –

עליו לדעת, שאל לו לחשוב כמה יהודים הוא כבר קירב לתורה ולמצוות, כיון שעדיין נותר יהודי אחד שביכולתו להגיע אליו, והוא לא קרבו –

עד שהוא מקבל ציווי של שולחן ערוך, מאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד להרבי נשיא דורנו ־ שהיום, או מהיום, עליו לעסוק בעבודה אחרת, אסור לו לסור מעבודה זו של קירוב עוד יהודי ליהדות.

ובמיוחד לגבי יהודים, הרי כל יהודי הוא ״עולם מלא״[55], ואף שהוא כבר קירב יהודים רבים, הרי עדיין נותר עוד יהודי אחד שלא התקרב – נותר עולם שלם, עולם מלא שאיננו מבורר.

כל זה אמור אף אם מדובר על יהודי אחד, על אחת כמה וכמה כאשר יש עדיין רבים שצריך לקרבם ליהדות – הרי בודאי עליו להשתקע בעבודה זו לגמרי, בכל חיותו, באופן שכאשר יסירו אותו מעבודה זו, יהא זה בעל כוחו.

ועל אחת כמה וכמה כאשר לוקחים בחשבון, שעל ידי שהוא ״מברר״ יהודי ומקרבו לתורה ולמצוות הרי בסופו של דבר גם יהודי זה יהפוך ל״מברר״, שיקרב יהודים אחרים ליהדות, כי מצוה גוררת מצוד, ועד, ובמיוחד, למצות ואהבת לרעך כמוך, כך שמפעולתו יצמחו פירות ופירי פירות עד סוף כל העולם.

(משיחת ש״פ שמיני תשל״ד)

הערות