התוועדות – מחרוזת פנינים

התוועדות חסידים כלשון הרבי הריי״צ היא נשמת החסידות. וכך הוא כותב[1]:

"בהתועדויות של אאמו״ר הרש״ב מאז, היתה כל אמרה – פנינה, יהלום! במשך הזמן מתקרבים יותר ויותר להבין אמרה עתיקה, והכל נעשה בהיר ומאיר יותר. כל מילה מחממת ויוצרת אוירה נוחה ורגועה, וכאשר מתעמקים בזה, לא חשים כל כך את הבדידות.

אפשר לראות זאת בגשמיות – מי שיש לו פנינים בודדות, מפוזרות, הסחורה היא אמנם משובחת ויקרה, אבל בכל זאת – פנינים בודדות המה. ברם, פנינים אלו, כאשר משחילים אותן במחרוזת, בסדר מוסדר; עם כל זאת שבפנינים עצמן לא חל כל חידוש – אבל הרי זה יופי אחר לגמרי, המאיר בכל הסביבה ויוצר אויר זך״!

כאשר האמרות נאמרות בעת התועדות חסידים, הן מקבלות עוצמה והשפעה רבה לאין ערוך.

התועדות – זיכוך הכלי

הרבי הריי״צ דיבר רבות אודות מעלתה המיוחדת של התוועדות חסידים, בין השאר הוא אומר: "התוועדות חסידית בימים עברו היתה יסוד בחיים". היא הניחה יסודות בחיים ממש.

״אתרי התועדות הרגישו שנעשים זכים יותר. בין שההתועדות הסירה לגמרי את הרפש של המידות הרעות ושטפה את הלכלוך של הרגילויות השונות, ובין שעדיין לא שטפה את הכל – בכל אופן, במידה מסוימת נעשו כל הדברים הלא טובים מאוסים בלב. היו מסתכלים על העבר בכאב, ולא זו בלבד שההתועדות הביאה להחלטה שהעבר אינו טוב, ושההנהגה הקודמת אינה טובה, אלא היא גם הביאה להסכמה חזקה להנהגה טובה על להבא״.

ההתוועדות הנערכת באוירה החמה, כשחסידים יושבים בצותא ולוגמים קצת משקה על מנת לעורר את פנימיות הנפש, על מנת להתחמם ולחמם את הלב לכל דבר שבקדושה, כוחה רב.

מסופר על חסידי אדמו״ר האמצעי שנסעו אל רבם, בדרכם חצו אגם קפוא. לפתע הבחינו בצלב גדול שנחרט על הקרח על ידי הגויים, הזדעזעו החסידים מאד וסיפרו זאת לרבם. אמר על־כך אדמו״ר האמצעי: אם המים המטהרים קופאים, הם עלולים חס וחלילה לההפך לעבודה זרה, כי בין קרירות וכפירה מחיצה דקה מאד. אותם מים חיים היכולים להרוות צימאון, שבכוחם לטהר את הטמא, מהווים סכנה כאשר הם קפואים. אותה תורת אלוקים חיים יכולה חס וחלילה להיות כלי ל״ישות עצמית׳/ כלי להתפארות לגאווה ללומד אותה בקרירות.

התוועדות חסידים באוירה החמה המיוחדת בכוחה לחמם את הלבבות, להמיס את הקרח ולתת למים החיים המטהרים להקיץ את כל ישותו של האדם, וכך להפוך את ה״יש״ שבאדם ל״אין״ – אין עוד מלבדו. לכן לא פלא הוא שחסידים בשתיית היין, מברכים איש את רעהו בברכת ״לחיים" כאשר שם השם "יי" נמצא באמצע ו״חם״ מסביב, המתאים ביותר לברך: "לחיים״.

התוועדות – צוהר לפינות חשוכות

ממשיך הרבי הריי״צ לתאר בכמיהה את ההתוועדות החסידית בימים עברו: "התועדות חסידים היתה ברכת אלוקים. היא פתחה צוהר בפינות החשוכות של כל אחד, להאיר אותן באור החסידות.

ההתועדות היתה יסוד בחיים הגשמיים ובחיים הרוחניים. שניהם, גם החסיד המבוגר, המדריך והמנהיג, וגם החסיד הצעיר, המודרך והמונהג, ידעו את מעמדם ומצבם. לאברכים היתה דרך ארץ פנימית כלפי חסיד מבוגר כל אחד ידע את מקומו, וגם זקני החסידים ידעו התחיבויותיהם כלפי האברכים".

התוועדות – ריח וטעם

"התועדות חסידים היא ענין של ריח" – כדברי הרבי הריי״צ[2]. מוסיף הרבי[3] – נשיא דורנו – בשעת מעשה נהנים מן הריח, זה נהנה ששמע "א גוט ווארט" (מילה טובה), זה נהנה מהדרת קושיא באיזה עניין, וכיו״ב. לאחר זה לא נשאר מאומה בנוגע לפועל – הכוונה היא, שלא יישאר באופן של ריח בלבד, אלא, שיהיה זה גם באופן של אכילה ושתיה, באופן של הפנמה, היינו, שיבוא לידי פועל ממש.

הרבי בהמשך דבריו קובל ואף מתחנן לקהל, שלא תהא ההתוועדות רק התעלות לשעה, אלא התעלות שתביא לידי עשייה טובה בפועל.

התוועדות – זמן של גילויים

בבית רבי – זמן של התוועדות היה גם זמן של גילויים רבים. הרבי היה מוסר את דברי תורתו משך מספר שעות, כשבין שיחה לשיחה כל הקהל מנגן ניגונים, והרבי נענה בברכות ״לחיים" לחסידיו. אף שעומדים שם אלפים, רואה הרבי כל אחד ואחד, זקן, בחור או ילד, ומברכם בברכת "לחיים״. רבים נושעו מברכה זו.

לעתים הרבי השפיע כח לכללות החסידים לברך ולהתברך.

בשנת תשמ״ד, בעת ההתוועדות בשמחת-תורה הכריז הרבי שזו שעת רצון לברך זה את זה. הרבי עצמו פתח וברך את הקהל בנוסח ״ברכת כהנים״. החסידים הזדרזו לברך האחד את רעהו, ורבים אכן נושעו אז. ביניהם, לי אישית ידוע על אברך מארץ ישראל שמספר שנים לא התברך בזרע של קיימא, ניצל רגע זה אחד החסידים וברכו. למרבה הפלא, בשמחת תורה בשנה שאחר כך נולד לו בן בשעה טוב ומוצלחת.

כוחה של התוועדות

התוועדות עם רבי היא התוועדות של "לאין ערוך", אך הרבי האציל בכוחו לנתינת כח מיוחדת להתוועדות חסידים בינם לבין עצמם.

פעם ישבו חסידי הרמ״מ מהאראדאק בהתוועדות וחזרו על התורה ששמעו, ובעת ההיא היה גם רבינו הזקן בהאראדאק, ולאחר חזרת התורה מספר פעמים התחילו לשוחח שיחות קודש, וגם הביאו משקה.

בתוך הדברים עמד אחד החסידים שהיה ל״ע בעל יסורים במחלה מסויימת, אשר הרופאים לא מצאו לה מזור, והתחיל לבכות ולבקש מאת המתועדים שיברכוהו ברפואה שלמה.

מספר חסידים כשמעם בקשת החסיד התחילו לשחוק ממנו, וכי אנחנו בכחנו לברך, מה ראית על ככה, ואחדים גם התרעמו עליו שהוא מאמין באנשים פשוטים כמוהם, כי הברכות שייכות רק ליחידי סגולה, צדיקי הדור.

אבל החסיד לא שת לבו אליהם והרבה עוד להפציר, ומתוך התחננותו נתעורר מאד ויבכה בדמעות שליש מעומקא דליבא.

פלוגת החסידים הנ״ל בראותם שחברם מתאמץ בבקשתו, התחילו לנגן, בחשבם אשר בזה ישקיטו וירגיעו רוחו.

אז הכריז כ״ק רבינו הזקן: "שא״, וידמו המנגנים, וגם החסיד הבוכה חדל לבכות, ויאמר רבינו הזקן: ״אחי ורעי, האם שכחתם אותה הפתקא אשר משמי שמיא נחיתא, בטל אורות בגזרת עירין קדישין בסוד החבריא קדישא תלמידי רבינו הקדוש: דאס וואס עס קען אויפטאן א חסידישער פארבריינגען קען מלאך מיכאל ניט אויפטאן, (מה שיכולה לפעול התוועדות חסידותית, אפילו המלאך מיכאל לא יכול לפעול).

כל חברי הועידה בזכרם המאמר המסופר נתלהבו בלהבת שלהבת אהבת רעים וכולם כאיש אחד התכוננו לברך את אחיהם החסיד בברכת רפואה שלמה.

וסיים הרה״צ ר' זלמן זעזמיר: א ברכה פון חסידים קען מער מעורר רחמים רבים זיין ווי די התעוררות רחמים פון מלאך מיכאל[4] (ברכת חסידים יכולה לעורר רחמים רבים יותר מהתעוררות הרחמים של מלאך מיכאל).

התוועדות – החינוך המעולה

התוועדות חסידים – כאשר "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק״ – יש בה עוצמה, יש לה כח, יש בה אור מיוחד המשאיר את רישומו ומזכך ומעלה את נפש האדם…

ילד שחי באוירה תומכת זו, שפעמים רבות מצטרף וחי התוועדות של חסידים, בודאי נדבק בו מאותו הריח… מאותו הטעם… ומעלה ומרומם אותו לחשוק ולרצות רק אלוקות, רק קדושה.

מקורות