אוהבים אבל רבים

זוג צעיר בנו את ביתם במזל טוב מתוך ציפיה לחיות באהבה ואחוה ושלום ורעות. ואכן מתוך ההתלהבות הראשונית של חיי הנישואין עשו האחד את רצון רעהו, חילקו מחמאות זה לזו, פינקו זה את זה. אולם כל התענוג הזה נמשך רק שלושה חודשים. והנה בחודש הרביעי לנישואיהם כאילו נשתכחה כל החגיגה, כל השמחה וכל ההתלהבות…

לפתע ביום בהיר אחד התחילו להתעורר בין בני הזוג חילוקי דעות קשים, שגררו ויכוחים ומריבות.

דא עקא, בני הזוג אוהבים זה את זה ורוצים לחיות בשלום, אולם כאילו נכנס שד לביתם והכניס בהם רוח רעה שלא יכלו להשתלט עליה. מריבות הפכו לחלק מסדר חייהם היום יומי – האיש מעיר משהו והאשה מגיבה בחריפות! מלה מעוררת מלה כנגד, וצעקה של האיש מעוררת תגובה לא נעימה מצד האשה. ואי אפשר לעצור את זה…

בהיותם זוג אוהבים, לאחר כל ריב האיש היה מתמלא צער, והאשה בוכה בכיות בדמעות שליש.

יום אחד ברגע של עת רצון פנתה האשה לבעלה ואמרה: מדוע אנו רבים כל הזמן? אולי כדאי שנפנה לרב ויורנו עצה, איך להיפטר ממריבות אלה שאיננו חפצים בהם כלל.

שמח האיש לעצת אשתו והם מיהרו ללכת לרב העיר.

פנתה האשה אל הרב ואמרה: כבוד הרב, בעלי ואני אוהבים זה את זה אולם רבים יום יום, הוא פותח בצעקות, ואני אינני מחזיקה מעמד ומגיבה בחריפות רבה.

גם האיש הסביר מדוע הוא פותח בצעקות…

הרב הקשיב קשב רב לדברי בני הזוג ובחן אותם במבטו. אחר כך הציע לאשה: הנה לך כד מים קדושים. והיה אם בעלך יצעק עליך שתי מעט מן המים שבכד, אך הישמרי שלא לבלוע אותם, ומובטח לכם שתפסיקו לריב.

תולה ארץ על בלי מה

שמחה האשה לקבל את המים הקדושים הודתה לרב וחזרה מרוצה לביתה מתוך אמונת חכמים שמעתה הכל יסתדר.

והנה למחרת היום צעק עליה בעלה כדרכו, וכעצת הרב היא מיהרה לשתות מן המים, וכשפיה מלא מים לא יכלה לענות לו. כך חזר הדבר על עצמו יום יום, עברו כמה שבועות נגמרו המים שבכד ובני הזוג הפסיקו לריב, וכבר הספיקו לשכוח את הימים הקשים שעברו עליהם. שמחה האשה על הזכות שנפלה בחלקה לשתות מן המים הקדושים, ועוד יותר שמחה על השלום השורר בביתה. עתה הגיעה העת להחזיר את הכד לרב ולהודות לו.

הגיעה האשה אל הרב מסרה לו את הכד ושאלה אותו: כבוד הרב, מהו סוד המים הקדושים?

ענה לה הרב, הסוד הוא לא במים, אלא בך, המים היו רק אמצעי לעזור לך לשתוק בעת מריבה. סוד השתיקה הוא שיכול לעצור ויכוח קטן לפני שיהפוך למריבה גדולה. העולם כולו עומד על מי שבולם פיו בשעת מריבה… כמו שכתוב "תולה ארץ על בלי מה".