אייר החודש השני לחדשי השנה, על-פי מנין החדשים שקבע ה' בתורתו. והוא החודש השני לצאת בני ישראל ממצרים.

השם העברי לחודש זה הוא – זיו, וכמ"ש: "בחדש זו הוא החדש השני"[1] וזאת משני טעמים:

^א. מחמת תוקף השמש שמאיר אז. ולכן כל גידול התבואה בארץ ישראל הוא בחודש אייר, כפי שנאמר: "וממגד תבואות שמש"[2], שאז הוא התגברות השמש.

^ב. שבו נולדו זיותני עולם, הם האבות אברהם יצחק יעקב רחל[3].

רק בתקופת גלות בבל, כאשר השפה המדוברת בפי בני ישראל היתה כשדית, החלו לקרוא לחודש זה בשם אייר.

וגם בשם זה רמוזים האבות; אייר – ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל.

ואעפ"י ששמות החדשים עלו עם בני ישראל מבבל – ובלשון כשדית[4], ומה טעם יש ליחס טעמים רוחניים לשמות הבאים מתרבויות הגויים, ולמצוא רמזי אותיות בשמות שהם בלשון לעז?

התשובה בזה, כי בין אם הם בלשון כשדים ובין אם הם בלשון הקודש, הנה לאמיתו של דבר – הם שמות של קדושה אשר שרשם בתורה, ורמוזים בהם ענינים רוחניים נעלים. אלא שהשמות בשפה הכשדית הם אלו שנפלו בגלות לתוך הקליפות, עד שבאו בנ"י לגאול שמות אלו מהגלות, ולגלות באמצעותם את משמעותם הרוחנית של החדשים.

המשמעות של חודש אייר באה לידי ביטוי בכמה שטחים: הן באירועים ההסטוריים שבו, והן בגילויים של מעלה, וכן בסגולותיו הרוחניות של החודש.

מבחינה הסטורית הנה חודש אייר הוא החודש שבו צעדו בני ישראל לקראת מתן תורה בהר סיני, והצעדה היתה בערגה וכמיהה – תוך כדי ספירת הימים – לרגע המיוחל והנכסף בו יעמדו לרגלי הר -סיני לקבל את תורת ה'.

נמצא שחודש אייר מזכיר ומסמל את השאיפה והגעגועים של כנסת ישראל אל הקב"ה, אשר יתגלה אליהם במתן תורה.

מבחינה רוחנית יש בחודש אייר כמה וכמה ענינים:

א מעלה מיוחדת בחודש אייר לעומת שאר חדשי השנה, בכך שכל יום מימי החודש קשור עם מצוה – מצות ספירת העומר, שלא כמו בשאר החדשים – שרק ימים מסויימים מהם קשורים במצוות החלות בהם.

ולא עוד אלא שקיום המצוה שבימי אייר, קשורה עם עצם מציאות הימים, ולא רק שהמצוה חלה בימים המסוימים, שהרי המצוה היא לספור את הימים עצמם.

ב מעלה נוספת בימי אייר, שכל הימים שוים במעלתם הרוחנית הנ"ל. שלכן כל אחד מימי הספירה נוגע באופן שוה לכללות מצות ספירת העומר, שאם חסר יום כלשהו מימי הספירה, ואפילו יום אחד בלבד – חסר בכללות "שבע שבתות תמימות"[5], וממילא חסר בהכנה למתן תורה.

שוויון הערך של ימי אייר נובע מהסגולה הרוחנית של ימים אלו, הרמוזה בשם של החודש; אייר – ראשי תיבות: אברהם יצחק יעקב רחל, אשר נולדו בחודש זה, והם ד' רגלי המרכבה העליונה[6].

ענינה של ה"מרכבה" – תכלית הביטול לה', כמו המרכבה הבטילה לרצון הרוכב בתכלית, בלי שום רצון עצמי כלל.

ואכן האבות עמדו בביטול מוחלט לה', וכמארז"ל: "האבות הן הן המרכבה"[7] "שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עולם הזה"[8].

ולכן הימים שבהם נולדו האבות הם ימי סגולה להכנות המתאימות לקראת קבלת התורה.

ובזה כל הימים שווים – בזיקתם לה' ורצונו ית'.

ג סגולה זו קובעת את חודש אייר בעבודת ה' כממוצע ומוביל מחודש ניסן – "בהוציאך את העם ממצרים"[9], אל חודש סיון שבו – "תעבדון את האלקים על ההר הזה"[10] – מתן תורה.

וזאת על-ידי העבודה בחודש אייר בספירת העומר, שענינה זיכוך שבע המידות, הכלולות כל אחת משבע (מ"ט מידות), והתעלות האדם ממ"ט שערי טומאה אל מ"ט שערי קדושה, ועד שער ה"נ" במתן תורה.

וכידוע שחמישים שערי בינה נבראו בעולם, וזה לעומת זה עשה אלקים – חמישים שערי טומאה.

ובני ישראל בהיותם במצרים שקעו במ"ט שערי טומאה מתוך החמישים הנ"ל, וכשיצאו ממצרים ספרו את העומר וע"י מצוה זו יצאו משערי הטומאה ונתעלו לשערי הקדושה, עד שער הנ' – במתן תורה.

אמנם, עבודת ההזדככות הנ"ל בחודש אייר היא מלמטה למעלה – "אתערותא דלתתא", והגילויים בעבודה זו הם בבחינת זיו והארה בלבד, שלכן נקרא החודש בשם זה,

ולכאורה הרי זה למטה במדרגה מהגילויים הנעלים הבאים מלמעלה למטה ב"אתערותא דלעילא".

ועור זאת שהחודש נקרא זיו שהוא על-שם האבות כנ"ל, אשר קיום המצוות בידם לא הגיע לערך מעלת קיום המצוות שלאחר מתן תורה,

וכמו שארז"ל עה"פ "לריח שמניך טובים"[11] – "מצוות שקיימו האבות ריחות היו"[12], והכונה בזה, שכמו שהריח הוא התפשטות בלי עצם, שהם כערך זיו והארה בלבד, בלא גילוי העצמות,

כך גם ערך המצוות של האבות – קודם מתן תורה, לעומת ערך קיום המצוות – לאחר מתן תורה.

מכל מקום, יש בזה גם המעלה של אתערותא דלעילא, משום שהיציאה מהשערים דלעו"ז היה ע"י המשכת נ' שערי בינה, ורק מכוחם יצאו מטומאת מצרים בעבודה שזככה אותם מלמטה.

ובהדגשה, שבנוגע לעבודת האדם ישנה מעלה בעבודה שלמטה, שבזה דוקא נעשה אתהפכא בנפש הבהמית – שהאור חודר ופועל בפנימיות הנפש הבהמית.

שלא כמו בעבודה שמלמעלה – אתערותא דלעילא, שעם היות שהגלוי הוא מעצמותו בכבודו ועצמו, אבל דוקא משום כך, אין הנבראים כלים לקבלת הגילוי הגדול והנורא, ולכן פועל רק בדרך כפיה – אתכפיא, שהיא התבטלות חיצונית בלבד.

וכמו בניסן שנקודתו העיקרית היא יציאת מצרים – ע"י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים מלמעלה. ובכל זאת לא היתה היציאה מושלמת – בתחילה, שנאמר בו: "כי ברח העם"[13].

והבריחה הוא דבר המורה על העובדה שהאויב עדיין קיים, ואפילו מאיים.

וזאת מפני שהרע שבנפשות ישראל הי' עדיין בתקפו בשעה שיצאו ממצרים, ולא התהפך לטוב, על אף הגילוי של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר גרם אצלם לאמונה שלימה.

משא"כ בחודש אייר, העבודה בספירת העומר באתערותא דלתתא, ע"י הביטול דמרכבה כנ"ל, נעשה ביטול פנימי בנפש האדם – שאין לו רצון אחר כלל, כמו המרכבה.

ואף שגם בביטול דמרכבה, העובד עדיין בגדר "מציאות" – שאינו מיוחד לגמרי בה',

וכמו המרכבה שהיא מציאות דוממת ואינה מאוחדת עם הרוכב.

מכל מקום יהי' בטל לגמרי לרצון ה' כביטול המרכבה אל רצון הרוכב, ועל ידי זה יוכל אחר כך להגיע בסופו של דבר לבחינת היחוד דמתן תורה.

ד אייר הוא חודש הסגולה לרפואה אמיתית ושלימה.

על פי מה שכתוב בפרשת בשלח: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רופאך"[14].

אי"ר ־ ראשי תיבות "אני הוי' רופאך".

ולכאורה, מכיון ש"כל המחלה וגו' לא אשים עליך", מה צורך יש ב"רופאך"?

אלא שרפואתו של הקב"ה היא אמיתית ושלימה, ולא כרפואת רופא בשר ודם.

ברפואת בשר ודם הרי בתחילה הוא נעשה חולה וסובל, ורק אחר כך מתרפא, ואף גם זאת שגם לאחר הרפואה – נשאר עדיין רשימו מן המחלה, ולכן נקרא "חולה שנתרפא" – שגם לאחר שנתרפא נקרא "חולה".

אבל הקב"ה מקדים רפואה למכה, שמלכתחילה נמנעת המחלה, ואף גם זאת, אפילו אם חס ושלום באה עליו המחלה – מאיזו סיבה שהיא – הרי מכיון ש"אני הוי' (ממש) רופאך" באה הרפואה בקל יותר וגם בטוב יותר, עד שנעקרת לגמרי, וכאילו לא חלה כלל – שלא ישאר שום רושם כו', רפואה שלימה בתכלית.

ה ב' באייר הוא יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש נבג"מ זי"ע בשנת ה'תקצ"ד.

ביום זה סופרים בספירת העומר את הספירה – "תפארת שבתפארת", ופעם בהיות אדמו"ר מהר"ש ילד קטן בחדר, עמד למבחן החודשי אצל אביו – כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, וכמובן שהצליח מאד.

מלמדו שהי' נוכח בעת המבחן, התפלא מאד מטיב ידיעותיו של תלמידו – אדמו"ר מהר"ש, נענה אדמו"ר הצמח צדק ואמר: מדוע תתפלא? ל"תפארת שבתפארת" – אין זו הפלאה.

וידועה אימרתו המפורסמת של אדמו"ר מהר"ש, שהפכה להיות סיסמא, והיא מאפיינת את דרך חייו והנהגתו בחייו האישיים והציבוריים כאחד, ובלשונו הקדוש:

"די וועלט זאגט אז מ'קען ניט ארונטער דארף מען אריבער, און איך זאג אז מ'דארף מלכתחילה אריבער ! (בתרגום חפשי: בעולם מקובל שאם אי-אפשר לפעול באופן צנוע, צריך להתגבר, לדלג מעל כל המניעות, ולפעול בהרחבה ובתוקף,

אבל אני אומר שמלכתחילה צריך להתגבר ולהתעלות מעל כל ההפרעות ולפעול בהרחבה).

הסיסמא היא אפוא: "מלכתחילה אריבער".

מקורות לעיון:

סה"מ תר"ס קלב, לקו"ש חכ"ג 214, ח"א 263, ח"ד 1090, 1301, ח"ז 300, חט"ז 515-⁶, לוח היום יום טו ניסן, קונטרס י"א ניסן תשמ"ז, ס' התולדות אדמו"ר מהר"ש, לקו"ש ח"א 124, חכ"ב 224.

מקורות