א. ויצא העם ולקטו

הגמרא ביומא[1] שואלת: ״כתיב[2] וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו (משמע שהמן ירד בתוך המחנה); וכתיב[3] ויצא העם ולקטו (משמע שהיו צריכים לצאת מחוץ למחנה ללקוט המן); וכתיב[4] שטו העם ולקטו (ש״שטו״ פירושו שהיו צריכים ללכת למקום רחוק כדי ללקט את המן) הא כיצד״ (כיצד מתיישבים כל שלשת הדברים הללו)? ומתרצת הגמרא, ששלשת הלשונות דנים בשלשה סוגי אדם: ״צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו״. וכך מבארת הגמרא שם¹גם את שלש הלשונות ״לחם״, ״עוגות״ ו״וטחנו״: לצדיקים היה המן כלחם אפוי (״לחם״); בינונים היו צריכים לאפות אותו (״עוגות״) ואילו רשעים נאלצים היו להתחיל מן הטחינה (״וטחנו ברחיים״).

ב. המן לחם מן השמים

המן נקרא בתורה בשם ״לחם מן השמים״³או ״דגן שמים״[5]. משום כך יש דעות בראשונים[6] שבני ישראל היו מברכים על המן ״המוציא לחם מן השמים״.

ההבדל שבין לחם מן השמים לבין לחם מן הארץ הוא: לחם מן הארץ דורש עבודה מרובה ומלאכות שונות עד שנעשה ראוי לאכילה, כלשון הגמרא:[7] ״תנא סידורא דפת נקט״, דרושה חרישה, זריעה וכו׳ ולאחר כל זאת מצויה עדיין בלחם זה פסולת; לא כן בלחם מן השמים; שלמענו לא היו נדרשות כל המלאכות[8], וגם לא היתה בו שום פסולת[9]. לחם מן השמים זה שימש מזון לא רק לצדיקים, כי אם גם לבינונים – לאו דוקא לכאלו שהם במדריגת ה״בינוני״ בתניא[10], אלא גם ל״בינונים״ כפשוטו – מחצה זכיות ומחצה עוונות – וכן גם לאלו שהם במדריגה יותר פחותה מ״בינוני״ כפשוטו – רשעים.

המן גם כשהיה מזון לרשעים, היה באופן ש״לא היה בו פסולת״: אף לאחר שנאכל לא איבד המן מעלתו המיוחדת ולא נשתנה גם לאחר שכבר נעשה דם ובשר כבשרם. יתרה מזו: לא זו בלבד שהמן לא נשתנה על ידי אכילת הרשעים (אפילו נושאי פסל מיכה)[11], ונשאר במהותו ובמעלתו, אלא מתוך שהמן במעלתו נתעכל בהם בפנימיות, הרי פעל בהם זיכוך. וכמארז״ל[12]: ״לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן", שעל ידי אכילת המן נעשו בני ישראל ראויים לקבלת ודרשת התורה; השפעת המן היתה על כל הסוגים שבששים רבוא בני ישראל, שכן כל אחד מהם קיבל את התורה, ולכל אחד מהם חלק בפשט, רמז דרוש וסוד שבתורה[13].

אף שגם לאחר אכילת המן נותרו הרשעים כפי שהיו, והדבר לא הביא אותם לידי תשובה מיד – שהרי לכן גם לאחר מכן היה הסדר אצל חלק מבני ישראל של טחנו דכו ובשלו[14], היתה דרושה להם טרחה בהכנת המן לאכילה, וגם ״וינסו אותי זה עשר פעמים״[15] היה בחלקו אחר אכילת המן[16] – היינו שהמן עדיין לא פעל בהם אה הזיכוך בשלימות, אבל ודאי שבהיותו ענין שכולו טוב פעל בהם כרסום כל שהוא, וסוף כל סוף, כשנתקיים היעוד ונשלם הזיכוך, היתה לאכילה זו חלק בדבר.

ג. לא נפגמה מעלת המן גם ברדתו למטה

לפי זה יובן גם מה שכתב בספר העתים[17] בשם הרס״ג, שהנמצא בשבת בדרך רחוקה ואינו יודע איזו פרשה נקראת בשבת זו, יקרא בפרשת המן, כי פרשת המן נאמרה בשבת (או שבה נצטוו על השבת). ולכאורה, הרי ישנן כמה פרשיות בתורה שנאמרו בשבת, ״ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה״[18], – ואם כן אפשר הרי, לקרוא למשל, את עשרת הדברות. מהו איפוא הטעם שיש לקרוא דוקא פרשת המן? (ראה גם לקו״ש חט״ז ע׳ 173 ואילך).

אלא שלפי האמור לעיל, שלא נפגמה מעלתו של המן גם כשירד למטה ביותר, מובן הקשר המיוחד בין פרשת המן לשבת שמכנה משותף להם: גם שבת ניחונה בסגולה מיוחדת זו – השבת נעלה ביותר, וגם ברדת למטה מטה, הוא נשאר במהותו ומעלתו העצמי[19].

נאמר: ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", בשבת עומדת הבריאה כולה, בכליון להקב״ה ("ויכולו״ מלשון כליון)[20]. אין משמעות הדבר שהעולם מתבטל, אלא שהעולם, כמו שהוא, מתעלה ומתרומם ב״כליון" זה, לכך הלכה היא[21]: שהשבת מצוה לענגו באכילה ושתיה, תענוג האדם באכילה ושתיה גשמיים בשבת, לא רק האכילה ושתיה אלא התענוג עצמו – נעשה מצוה. בימות החול אכילתו ושתיתו של האדם צריכה להיות רק במידה הדרושה לקיום הגוף, וגם אלו ללא התענוג שבהן, שהוא מגשם; לא כן בשבת, לא זו בלבד שאין התענוג מגשם (״פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם״)[22], אלא אדרבה, התענוג עצמו הוא המצוה.[23]

אור השבת חודר בכל הבריאה, עד שאפילו רשע גמור אינו משקר בשבת[24], ועם זאת אין פירוש הדבר שבשבת מתעורר בתשובה וחדל מלהיות רשע. שכן מדובר כאן, במי שנשאר כפי שהיה אתמול, ועם כל זה אינו משקר בשבת, משום שאור השבת חודר גם בתחתון ביותר.

ולכן, כשלא ידוע איזו פרשה נקראת בשבת, יש לקרוא בפרשת המן דוקא: כל ההמשכות בעולם הרי מקורן בתורה; שלכן, כדי לפעול בעולם את ענין השבת, ש״המטה״ יהיה חדור באור השבת, אזי אם אין יודעים את הענין המיוחד שבתורה לשבת זו, עליו לקרוא את הפרשה ה״כללית״ בתורה לשבת[25] – שהיא פרשת המן, שכן גם המן במעלתו העצמית ירד עד לדרגות הנחותות ביותר. לא כן עשרת הדברות, או פרשה אחרת בתורה, אף שהן נעלות ביותר, אינן מורות כל כך על המשכתן למטה מטה כפי שהן במעלתן.

ד. פנימיות התורה משולה למן

כל עניני העולם מקורם בתורה. שני סוגי הלחם, לחם מן הארץ ולחם מן השמים (מן) מצויים גם בתורה, שכן התורה נקראת לחם[26], ומשני סוגי הלחם שבתורה, נובעים שני סוגי הלחם בגשמיות.

שני סוגי הלחם בתורה הם: גליא דתורה ופנימיות התורה. גליא דתורה נקראת לחם מן הארץ ופנימיות התורה – לחם מן השמים.[27]

גליא דתורה נקראת לחם מן הארץ, משום הקושיות ומחלוקות שבה – הקשורות בטרחה ויגיעה; פנימיות התורה נקראת לחם מן השמים – ״דלית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת כו'"[28] (אין בה לא קושיות ולא מחלוקת).

ברם, אין לחשוב: מאחר שפנימיות התורה נקראת לחם מן השמים הרי היא שייכת רק ליחידי סגולה; גם פנימיות התורה, כמו ה״מן", שייכת לכל בני ישראל, גם לרשעים, ואפילו לרשעים במובן הפשוט – כי לא זו בלבד שהדבר לא יזיק ח״ו, כמו המן שאין בו פסולת, שלא הביא כל היזק, אלא אדרבה, מאחר ש״תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה״[29], הרי בודאי שלימוד החסידות פועל בהם סוף כל סוף שיחזרו בתשובה ויהיו לומדי תורה ומקיימי מצוות, וכהבטחת רז״ל[30], שהמאור שבה – המאור שבתורה, זה פנימיות התורה[31] – מחזירו למוטב.

משום כך אסור למנוע ח״ו משום אדם מישראל מלימוד פנימיות התורה, אדרבה, יש להשתדל ולקרב כל אדם אל ה״לחם״ מן השמים, ללימוד פנימיות התורה, כי על ידי כך ימהר להגיע אל האמת האמיתית, ויהיה ל״אינו משקר״, שיסולק ממנו שקר העולם המסתיר ומכחיש את ״אמת הוי'״, עד שלא תהיה אצלו כל מחלוקת בין נפש האלוקית ונפש הבהמית; לא יהיו אצלו שום קושיות וספיקות כו', וילך בדרך המלך, מלכו של עולם.

ה. פנימיות התורה היא עץ החיים לכלל ישראל

יש הטוענים, שיש למנוע מאלו שעדיין אינם בבחינת צדיקים את לימוד פנימיות התורה. חובה איפוא לדעת, שבזה שמשפיע על אדם ללמוד פנימיות התורה – מחזירו למוטב, הוא מביא אותו בסופו של דבר לתשובה; ואילו הנהגה הפוכה מזו לא רק שאינה מסייעת לו להתעלות, כי אם אדרבה, גורמת לו דחייה ר״ל, ועלול לבוא ח״ו למצב נחות יותר.

וכאשר ייתבע ״נדחה״ זה, בבוא העת, מדוע הוא נחות כל כך, ישיב: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי׳״[32]; ואזי יידרש, לבדוק היטב מיהו שדחה אותו, האם הוא הגון וטוב ממנו. יתר על כן: התביעה תהיה שהמדחה לא ימדד בהתאם לכוחות הנדחה, אלא לפי כוחותיו הוא.

(כפי שמבואר בחסידות על הפסוק[33] ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״: משה רבינו חשב בקרבו, אילו הוענקה לאדם אחר נשמה כה גבוהה כזו וסייעתא דשמיא כפי שניתן לו, למשה רבינו – היה הוא גדול ממנו).

יש להבהיר, שהמונע מיהודי ללמוד תורה – תורת חיים, ובפרט אם מונע בעדו להתקרב לפנימיות התורה – אילנא דחיי²⁸, הרי הוא ר״ל הורג נפש בדקות, שמנתק אותו מדביקות באלקים חיים.[34]

ו. בהפצת המעיינות נקרב את הגאולה

בכלל רואים אנו, שככל שמתקרבים לביאת המשיח, כך פוחתת והולכת המחלוקות והטענות על עניני חסידות. פעם היו טענות על החסידות עצמה. כיום, שאנו קרובים לעלות השחר – שחרו של משיח, אין עוד טענות על החסידות עצמה. אך עלה בדעתו של היצר הרע המצאה חדשה וטענות חדשות: לחסידות דרושות הכנות, חסידות שייכת רק ליחידי סגולה וכו׳.

כל העלם והסתר יש בו הרי כוונה – והכוונה היא, לנצל את ההעלם: לא רק שלא להתפעל ממנו, אלא אדרבה, על ההעלם לפעול, להתחזקות, בתוספת אומץ, בלימוד והפצת החסידות.[35]

וכשיווכח היצר הרע שההעלם שיצר, עוד הביא לחיזוק ללימוד והפצת החסידות, יבין שהדבר לא השתלם עבורו, ״וגם אויביו ישלים עמו״ – הוא עצמו יסיר את ההעלם.

יתן ה׳ שלא להתפעל משום נסיונות, העלמות והסתרים, ואדרבה, הם עצמם יוסיפו כה ואומץ בהפצת המעיינות, וככל שנעסוק בהפצת המעיינות, נקרב יותר את הגאולה השלימה והאמיתית למטה מעשרה טפחים, על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו.

(מלוקט משיחות יו״ד שבט תשיי׳ז וש״פ בשלח תשכ״ג)

מקורות והערות