בחירה נכונה בשיקולי דעת

בעבר נמדדה רמתו של האדם על פי מבחן אינטלגנציה, שבחן את ה- .Q.I של האדם. רמת ניתוח לוגי ורמה ורבלית של עושר לשוני. היום 90% מרמתו של האדם נקבעת על פי שיקולי הדעת שלו[1]. שיקול דעת הוא הכוח להכריע בין שתי אופציות או יותר, כאשר כל האפשרויות הן לגיטימיות.

אנשים בכלל, ונשים בפרט, עומדות פעמים רבות בפני התלבטות, מה הכי נכון לעשות ברגע נתון. איך להגיב לילד שלא רוצה לקום מוקדם בבוקר, לגשת לילד זה או אחר, להיות תקיפה במקרה מסוים או וותרנית, לצאת לשיעור או להישאר בבית, להתפלל או להתעסק בצרכי הבית, איך להגיב כאשר את נפגעת וכו'.

נתבונן במעשה המרגלים מתוך משקפיים של שיקולי דעת. נבחן ונלמד ממעשה המרגלים, מה נכון לבחור ברגע של התלבטות. מעניין לציין את פרושו של הכלי יקר, שהנשים היו אכן יודעות לבחור נכון במעשה המרגלים. וזו לשונו[2]:

״דבר אחר, לכך פרט אנשים, לפי שאמרו רז״ל ״והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחוזה״. ועל כן אמר הקב״ה: לפי דעתי, שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ, כי לא יספרו בגנותה. אבל לדעתך, שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים. וזהו שלח לך, לדעתך, אנשים. אבל לדעתי, היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור״.

שיקול הדעת של המרגלים

משה רבנו העדיף לבחור את המרגלים שהיו אנשי שם, קריאי מועד, אנשי מעלה, ראשי המטות. אך התוצאה הייתה שהם הפחידו את בני ישראל[3] ״כי עז העם היושב בארץ . . כי חזק הוא ממנו". חז״ל אומרים[4]: ״ממנו״ – מהקב״ה, ״כביכול אפילו בעל הבית לא יכול להוציא את כליו משם״. ״לא נוכל לעלות״.

השאלה המיידית המתעוררת היא[5], איך הצליחו המרגלים להפחיד את בני ישראל, והרי הם ראו ניסים גלויים שלמעלה מן הטבע. המדבר היה מקום ״נחש שרף ועקרב״, ומתואר במדרש שבני ישראל ראו בתמידות את הנס בהשמדת הנחשים על ידי הארון וענני הכבוד[6]. יום יום ירד להם מן מהשמים, ושתו מבארה של מרים. כל אלו נוסף על הניסים העל טבעיים במלחמתם במצרים, שהייתה מעצמת על, וכן נס קריעת ים סוף ועוד.

הפלא הגדול הוא, שכאשר כלב התייצב לדחות את טענת המרגלים, הוא לא הביא כהוכחה את הניסים שהתרחשו ביציאת מצרים ובמדבר, אלא אמר סתם: ״עלה נעלה וירשנו אותה״.

התשובה לכל התמיהות הללו, אומר הרבי, היא:

מבואר בתורת החסידות[7], שהסיבה לכך שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל אלא להישאר במדבר, היא משום שלא רצו להשפיל את עצמם ולהתעסק בגשמיות. החיים במדבר היו רוחניים מעל הטבע, וכך רצו להמשיך. טענתם הייתה: ״ארץ אוכלת יושביה״, היא אוכלת את היושבים עליה, שנעשים בבחינת ״ארץ״, גשמיות בלבד.

לאמיתו של דבר, המרגלים טעו כמובן. שכן תכלית הכוונה היא לעשות להקב״ה ״דירה בתחתונים״ – לעסוק בענייני העולם ולעשות מהם כלי לאלוקות, ושהותם של בני ישראל במדבר הייתה רק הכנה ל״דירה בתחתונים״, אותה עשו בבואם לארץ ישראל.

זו גם הייתה טענתם: ״אפילו בעל הבית לא יכול להוציא את כליו משם״. בהנהגה על טבעית יש ניסים. אך בהנהגה טבעית, אפילו בעל הבית – הקדוש ברוך הוא – לא יכול להוציא את הניצוצות החבויים בארץ כנען ולהעלותם.

על כך עונים כלב ויהושע: ״אם חפץ בנו ה׳״ – מאחר שפנימיות רצונו של הקב״ה היא שנשלים את הכוונה של דירה בתחתונים״ – הרי ״לחמנו הם״, ניתן ליהודי לעשות מהעולם לחמנו – ״דם ובשר כבשרו״. אף שהעולם נשאר בגדר הטבע, הרי הקב״ה נמצא תמיד עם בני ישראל והוא מעניק להם בתוך הטבע עצמו, הצלחה למעלה מן הטבע.

המרגלים עמדו בנקודה של התלבטות, ועליהם היה להפעיל שיקול דעת כיצד לנהוג בהתאם לסיטואציה החדשה שנתגלתה להם. ננסה לבחון וללמוד כיצד יש לנהוג בשיקולי דעת.

הדרך היעילה בפתרון בעיות

בפתרון בעיות שפתרונותיהן האפשריים מרובים, יש צורך לברר מספר נקודות[8]:

• מהי המטרה?

• מה הם המניעות והעיכובים המונעים את השגת המטרה?

• מהן הדרכים להשגת המטרה?

• מהי הדרך המתאימה ביותר לפתרון? הניסוי הצליח והושגה המטרה – מה טוב. ולא, יש לנסות דרך חילופית.

למרגלים לא הייתה בעיה בהגדרת המטרה. המטרה שלהם הייתה ברורה: להיות קרובים אל הקב״ה, לחיות חיים רוחניים, מלאי תוכן, משמעותיים.

המניעה והעיכוב מהשגת המטרה הם ההתעסקות בעניינים גשמיים, כי הגשמיות מפריעה לרוחניות.

לאחר הגדרת המטרה והקושי, הם בחרו מיד את הפתרון, ללא הצבת מספר אפשרויות והפעלת שיקול דעת על מנת לברר מה הוא הפתרון היעיל ביותר למקרה זה. אמנם המטרה הייתה נעלית, אך טעותם הייתה שלא בררו אופציה אחרת:

אולי לברר אצל משה רבינו מה דעתו בעניין, או להתייעץ עם יהושע וכלב. אולי לבדוק בעצמם – אם רצונו של הקב״ה שנכנס לארץ ישראל, איך ניתן בדרך זו להתקשר אליו בדרגות הגבוהות ביותר. ואולי דרכים נוספות לברור הדילמה ולפתרונה.

נתבונן במודל המוצע לפתרון בעיה, על ידי דוגמא פשוטה:

• הבעיה – האשה יורדת עם המפתחות של הרכב בבוקר, על מנת להביא את הילדים לבית הספר, לגן, לחדר. הרכב לא מתניע. היא מנסה ללחוץ על הדוושה, לסובב את המפתח, להעביר לניוטרל, לגז, ו… הרכב שובת.

• זיהוי המטרה – להביא את הילדים בזמן לבית הספר, לחדר, על מנת ללמוד (זיהוי המטרה הוא עניין חשוב, כי המטרה ברגע נתון זה היא לא תיקון הרכב).

• המניעות והעיכובים – רכב תקוע. האב לא זמין, מצב ביטחוני לא יציב, הילדים במתח ועוד.

• פתרונות אפשריים – נסיעה באוטובוס, עצירת מונית, רכב חילופי, השגת טרמפ, חזרה הביתה והזמנת מוסכניק שיתקן ועוד. כל אחת מהאופציות יש בה מעלות וחסרונות.

• הפתרון הנבחר – המתאים ביותר להשגת המטרה. אם הנסיון הצליח, הרי הושגה המטרה, ואם לאו, יש לנסות פתרון אחר.

שלוש שאלות לברור הפתרון

כאשר מדובר בבעיה משמעותית, וברצוננו לדעת מבין הפתרונות המוצעים, מהו הנכון ביותר בעבורנו ברגע זה – מה נובע מהיצר הטוב ומה חלילה מפיתויי היצר הרע, איך נפעל על פי הכוונה העליונה? עלינו לשאול את עצמינו שלוש שאלות –

• מהי המחשבה הראשונית? מתי עלה הרעיון?

• האם הפתרון מונע עשייה בפועל?

• ומה תהיה התחושה לאחר ביצוע המעשה?

מהי המחשבה הראשונית? מתי עלה הרעיון?

אצל המרגלים, מחשבתם הראשונית הייתה מחשבת קדושה: ״באותה שעה כשרים היו״, ורק אחר כך טענו: ״ארץ אוכלת יושביה״. אם היו הולכים לפי המחשבה הראשונית, לא היו טועים.

או כאותו יהודי החושש שאם יתמסר לזולת שמא ירגיש את עצמו נעלה ממנו, ויפול לידי גאווה. אך לאמתו של דבר: ״אם חפץ בנו ה׳״ ־ אם המחשבה הראשונית היא כדי למלא את רצון ה', לא זו בלבד שאין הדבר מביא לירידה, כי אם אדרבה – ״עלה נעלה״!

מביא הרבי[9]: ״כדי שתהיה הבחנה איזו עבודה צריכה להעשות בפועל, ישנו הסיפור הידוע אודות ההבחנה מתי נפל במוחו הרעיון".

את הסיפור סיפר הרבי הריי״צ[10] על אחד הגדולים:

״פעם נכנס אליו יהודי ליחידות, ובמר נפשו גולל לפני רבו את הקושי להשיא את בתו. חסר לו סכום כסף נכבד. מיד אחר כך נכנס ליחידות אחד שהצליח מאד בעסקיו ונתן לרבו סכום כסף נכבד, בדיוק אותו הסכום עליו דיבר קודם לכן אב הכלה.

״במחשבה ראשונית חשב הרבי לתת את כל הסכום לנצרך, צרוף של השגחה פרטית. אך אחר כך החל לחשוב אולי טעות בידו, ומסכום כסף נכבד זה ייהנו כמה וכמה אנשים. לאחר התלבטות נוספת החליט, שהיות והמחשבה הראשונית, ההבזק הראשוני ללא עוררין, יש בו מן הטהרה, מן הקדושה, יש לבצע חשיבה זו. על הצורך לתת גם לאחרים לא חשב לפני כן".

זו היא אמת מידה לבחינת החלטה. מה הייתה המחשבה הראשונית הזכה, ללא בלבולו של יצר הרע.

השאלה הנוספת אותה עלינו לשאול בשיקולי דעת של החלטות היא:

האם הפתרון מונע עשייה בפועל?

למרגלים הייתה טעות. נאמר בתורת הקבלה ומובא בלקוטי תורה[11], שהמרגלים רצו להישאר בעולם המחשבה או לדעה אחרת בעולם הדיבור, וכך להתקשר להקב״ה, אך לא רצו לרדת לעולם המעשה. אך מבחן שיקולי הדעת אמור להיות שאין מונע לעשייה בפועל. כוונתו של משה רבינו בשליחת המרגלים הייתה, להדגיש שהגשמיות של ארץ ישראל אינה בסתירה חס ושלום לקיום התורה והמצוות[12], ואדרבה, הגשמיות דארץ ישראל מסייעת לקיום התורה והמצוות.

אדמו״ר המהר״ש אמר לבנו, אדמו״ר הרש״ב[13]:

״היצר הרע נקרא נפש הבהמית לא מפני שהוא בהמה דוקא, כי לפעמים הוא שועל, פקח שבחיות, וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו. ולפעמים הוא מתלבש בלבוש צדיק, תמים, עניו ובעל מידות טובות.

״בכל אחד ואחד הנפש הבהמית שלו היא לפי מהותו הפרטית. ויש אשר מתעורר חשק גדול ללמוד חסידות או להתבונן היטב באיזו השכלה, והנה באמת זהו רק עצת היצר ומתחבולות נפש הבהמית למנוע מעבודת התפילה וכדומה.

״ונקוט האי כללא בידך וזכור אותו תמיד, כי כל דבר המועיל או מביא לעבודה בפועל, הנה כל מניעה שתהיה לדבר זה – אפילו אם המניעה היא מדבר היותר נעלה – הוא רק מתחבולותיה של נפש הבהמית.

״וסיים אדמו״ר הרש״ב: עד אז לא ידעתי שתתכן נפש בהמית (בלבוש) ירא שמים, שלא לדבר על נפש בהמית (בלבוש) חסידי״.

ושאלה אחרונה חשובה ביותר:

מה תהיה התחושה לאחר ביצוע המעשה?

אומר הרבי[14]:

״כיון שיצר הרע מתלבש גם בלבוש יפה, זאת אומרת מפתה בטענות שבהשקפה ראשונה יש להם ״מראה" של טוב וצדק. מה היא סוף סוף הבחינה לדעת, האם באה הטענה מצד הטוב או מצד הרע?… אחת הבחינות בזה – שבעשיית עבירה (מפני תוקף התאווה והרצון), הנה לאחר העשייה מרגישים רגש של חרטה, וככל שיאריך הזמן מתחזק רגש זה, ובעשיית טוב, אדרבה לאחרי העשייה ישנה שביעות רצון עוד יותר״.

כלומר, בשיקולי דעת יש לבחון את תוצאת המעשה. נתחרט על העשייה או שנשמח על פועל מעשה ידינו, ותהיה הפעולה לשביעות רצון.

ידועה התוצאה הרת האסון של חטא המרגלים. שאמנם לפי ההשקפה החסידית, חלילה, לא הייתה להם בעיה במטרה. רצונם לא היה להוציא את דיבת הארץ רעה, אלא התמסרות מוחלטת להקב״ה, אך היה עליהם לבחון את התוצאה, והתוצאה הייתה הרת אסון.

מביא הרבי[15]: לאלו החושבים שניתן להסתפק בעשייה עם הזולת שהוא כערכו, ולא לרדת להציל כזה שהוא נחות ממנו, שהרי מגע עם אנשים נחותים מאד עלול לגרום השפעה הפוכה חס ושלום, ניתן ללמוד הוראה נוספת מפרשת המרגלים – יש צורך במעשה דווקא. אין להסתפק בדיבור שעניינו הוא לאדם כזה שהוא בערך אליו, אלא נדרש מעשה, המשפיע גם על דומם. הוראה זו, שיש צורך להתמסר אפילו לקירובו של אדם שלגביו הוא בבחינת דומם, מביאה תוצאה של רוממות – על ידי כך באים לעלייה האמיתית – ״עלה נעלה וירשנו אותה״.

להתמסר אל הרחוק

מספרת ענבל: היא נסעה להיות אצל הרבי בחג השבועות. האווירה הייתה מרוממת, היא הרגישה התעלות, השתתפה בשיעורים, חזתה במראות הקודש של הרבי, בתפילות, בהתוועדויות, בשמחה העצומה שהייתה בחצרות קדשנו.

כאשר יצאה למבצעים, הגיעו לתחנת הרכבת התחתית וחילקו חומר. יהודים כמעט ולא נכחו במקום, כך שנתנו חומר על שבע מצוות בני נח. היא הרגישה ירידה מרום המעלות, וממש מחנק, כך שכל רצונה היה לסיים שליחות קשה זו. והנה עוצרת אותן אחת, גויה, שטענה שהיא חיפשה את האמת, והגיעה למסקנה שהעם היהודי הוא העם הנבחר, אי לכך היא רצתה להתגייר.

אך, יש לה קשר עם בחורה יהודיה, שטוענת שהאמת נמצאת במקום אחר חס ושלום… נתנה לה ענבל שני נרות, ואמרה לה: דעי לך, היהדות זו האמת לאמיתתה. במעמד הר סיני, ה׳ נתן לעם ישראל את התורה במעמד כולם. אמרי לאותה בחורה יהודיה, שזו האמת, ושתדליק נרות שבת! גם לאחרי סיום השיחה ההרגשה הקשה לא הרפתה מהן, וכאשר יצאה מאותו מקום, קשה היה לה להירגע – איך ממקום של קודש ורוממות, שהתה במקום תחתון ביותר, עם שיחה כה לא קלה.

במוצאי שבת הראו ב־770 וידיאו של הרבי, והיא לא האמינה למראה עיניה. הרבי אומר: כאשר יש אנשים הפונים ומערערים על האמת, יש לומר להם את האמת כפשוטה, ובתוקף, שהתורה ניתנה במעמד הר סיני לעיני כל ישראל, וזו האמת לאמיתתה!

לענבל כבר היה אישור על המעשה ועל המילים שאמרה, שהיו אלו מילים במקומן, מילים של קודש, מילים שהרבי שם בפיה, שהייתה זו שליחות של ממש! ייתכן ובשעת מעשה היה קשה להתאבק ולהתעסק עם בוץ, ועם הצד שכנגד הקדושה, אך המדידה לדעת האם המעשה הוא נכון, היא: מה תהיה התחושה לאחר ביצוע המעשה? ובודאי, תחושת השליחות היא נעלית ביותר.

ניתן לרמז את שלוש השאלות אותן עלינו לשאול על מנת לדעת מהו השיקול דעת הנכון ביותר, במשנתו של עקביא בן מהללאל[16], האומר:

הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה:

• דע מאין באת – מהי המחשבה הראשונית? מתי עלה הרעיון?

• ולאן אתה הולך – האם הפתרון מונע עשייה בפועל? כי העשייה בפועל היא רק כאן – בעולם הזה, עולם המעשה.

• ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – מה תהיה התחושה לאחר ביצוע המעשה? כי יש דין וחשבון!

מקורות והערות