בס״ד. מוצאי ש״פ מטו״מ, כ״ו תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשל״ט

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן[1]. והנה ידוע[2] דהתורה היא נצחית ותורה מלשון הוראה[3], היינו שהיא הוראה נצחית בכל מקום ובכל זמן. וצריך להבין מהי ההוראה נצחית מענין אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו׳ [כולל הפרטים המנויים לאחרי זה בפרשה, וגם פרטי פסוק זה גופא, דהרי הם פרטים מתורה נצחית, ומזה מובן דגם בהם ישנה הוראה נצחית], דלכאורה מאי דהוה הוה[4]. גם ידוע הדיוק[5] במ״ש אלה מסעי לשון רבים וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים, והרי מארץ מצרים היתה רק יציאה ונסיעה ראשונה, ולא המסעות שלאחרי זה (שעליהם נאמר ויסעו ויחנו), שהיו ממקומות אחרים (המנויים בפסוקים שלאחריו) ולא מארץ מצרים, ולמה נאמר עליהם אשר יצאו מארץ מצרים. גם צריך להבין⁵מה שנאמר אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן, וגם על היות בנ״י במדבר (במשך כל הארבעים שנה) נאמר[6] נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן[7], וצריך להבין מהי השייכות למשה ואהרן דוקא.

והענין הוא, דהנה בכאו״א מישראל יש נפש השנית (נפש האלקית) שהיא חלק אלוקה ממעל ממש[8], שירדה ירידה גדולה ביותר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא[9], דכל מעשה עוה״ז הגשמי והחומרי קשים ורעים, וגובר שם הענין דהיפך הקדושה כמובא בתניא[10] מעץ חיים[11], דוגמת מה שהי׳ בארץ מצרים כפשוטה, וירידה זו היא צורך עלי׳, שצריכין לצאת ממיצרים וגבולים, יציאת מצרים. וזהו אלה מסעי בני ישראל, היינו הנסיעה והמסע דכל אחד מישראל במשך ימי חייו בכל מקום ובכל זמן[12] מהוי׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ[13] לצאת ממיצרים וגבולים דעולם הזה כו׳, ואמרו רז״ל[14] מזכירין יציאת מצרים בכל יום ויום, ועד שצריכים להזכירו פעמיים בכל יום, כי זכירת יציאת מצרים פועל שינוי בהעבודה ופעולתה. כי כללות ענין הפעולה שע״י עבודה דתורה ומצוות הוא העלי׳, היינו, הוספה בהקישור והשייכות שלו לאלקות (ווערן אַלץ מער פאַרבונדן און מער שייך צו ג-טליכקייט), להקב״ה, וזה נעשה ע״י שיוצא מהמיצרים וגבולים, דזהו ענין יציאת מצרים כנ״ל. ואף שהזכיר יציאת מצרים בבוקר, ובאופן הנתבע מתורת אמת, היינו שיציאת מצרים נהי׳ חלק מעבודתו, שיוצא ממיצרים וגבולים, ועד שיוצא גם ממיצרי וגבולי עולם הזה הגשמי, הנה גם לאחרי זה נמצא הוא במיצרים וגבולים, דאף שהם באופן נעלה יותר, אך בכל זאת לפי מעמדו ומצבו עתה הנה גם עבודה זו היא עבודה באופן במיצר וגבול, וע״כ צריך לחזור עוד הפעם באמירת יציאת מצרים, כי אין זה חזרה, כלומר אינו חוזר על ענין ישן, כי אם זהו ענין שיהיו בעיניך כחדשים[15], ועד בלי כ׳ הדמיון, חדשים ממש[16], כי בזה הוא יוצא מהמיצרים וגבולים בבוקר, שלכן צריך להזכיר יציאת מצרים עוד הפעם בערב, ועד״ז בבוקר שלאחרי זה צריך להזכיר עוד הפעם, כי בכל פעם יוצא מהמיצרים וגבולים לפי מעמד ומצב עבודתו עתה כנ״ל.

וזהו[17] אלה מסעי לשון רבים, דכל זמן שלא בא עדיין לירדן יריחו, הנה עדיין הוא במעמד ומצב של מיצרים וגבולים, אע״פ שאינו דומה המיצרים וגבולים שלפני מסע הראשון למסע השני שלאחריו, ועד״ז בכל מסע ומסע, ובכל מסע ומסע הוא היציאה מהמיצרים וגבולים שלפי מעמדו ומצבו עתה. וכמו שהי׳ במסעות הראשונים כפשוטם, דבכל מסע ומסע התקרבו יותר ויותר להר סיני, וכדאיתא בזהר[18] דהמ״ט וחמשים יום שהיו מיציאת מצרים עד מתן תורה הו״ע ספירת העומר, וספרתם לכם[19] [שהוא גם בדוגמת ענין ספירת שבעה נקיים[20]], היינו שבכל יום מתרחק מהענינים הבלתי רצויים, ומתקרב יותר ויותר להנפעל לאחרי זה ביום החמישים, דהיינו זמן מתן תורה, ועד״ז הוא גם בהמסעות שהיו לאחרי מ״ת, דענינו דכל מסע ומסע הי׳ עלי׳, להעלות בקודש, להתקרב יותר ויותר לירדן יריחו. ובפרטיות בכל מסע גופא הנה לאחרי ויסעו נאמר ויחנו, וכמ״ש בפ׳ בהעלותך[21] (ויחנו) על פי הוי׳ יחנו, ואיתא בגמרא עירובין[22] דמכיון שנאמר על פי הוי׳, כמאן דקביע להו דמי, שנעשה העלי׳. וכן הוא כפשוטו, דבכל חני׳ (לאחרי בנין המשכן) הקימו את המשכן מחדש, ועד״ז בחני׳ שלאחריו, ובאופן דמעלין בקודש[23], דבכל חני׳ הי׳ עלי׳ מכמו שהי׳ לפני זה. וכן הוא גם בעבודה, דבכל יום ויום ישנו ענין המסעות ושינוי הנעשה אצל ישראל בחיים חיותו בעלמא דין, דיוצא מהמיצרים וגבולים שנמצא בהם קודם עבודתו, וע״י עבודתו בכל יום ויום ובכל מסע ומסע בונה מחדש את המשכן שלו, כי הכוונה בהמשכן ועד״ז מקדש דאקרי משכן[24] הוא כמ״ש[25] ושכנתי בתוכם, כמפורש בשל״ה[26] בתוך כל אחד ואחד, היינו בית המקדש הרוחני, משכן הרוחני, ועד שבא בעבודתו לבחי׳ ירדן יריחו.

וביאור ענין ירדן יריחו בעבודת בנ״י בכל מקום ובכל זמן, הנה מבואר בהדרושים[27] דיריחו הוא ע״ד מ״ש[28] בהסימן דמשיח והריחו ביראת הוי׳, ואמרו רז״ל[29] מורח ודאין, היינו שיראת הוי׳ נעשה אצלו עד לאופן דריח, דריח מחי׳ את הנשמה, שאפילו כשאי אפשר לחבר הנשמה שוב עם הגוף בשאר אופנים, הנה ע״י ריח טוב וריח חזק נהי׳ החיבור דהנשמה בהגוף. ובעבודה היינו העבודה הנקרא בשם ריח, ריח ניחוח להוי׳[30], ולמעלה מזה ענין הקטורת ועד להקטורת שנכנס לפני ולפנים, דזהו העבודה הקשור לריח. וזהו מ״ש²⁸והריחו ביראת הוי׳ ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ואמרו רז״ל דמורח ודאין, היינו דכשצריך לפסוק המעשה אשר יעשון[31] ואלה אשר לא תעשינה[32] בחיי היום יום, אינו מחליט הדין ממראה עיניו ולמשמע אזניו דהיינו ענין השכל, חכמה ובינה שבדוגמת ראי׳ ושמיעה, כי אם והריחו ביראת הוי׳, היינו דרגא הכי גבוה שביראה, דכללות ענינו הוא יראה עילאה שהוא תכלית שלימות העבודה, בחי׳ ירושלים, יראה שלם[33], דעל זה אמרו רז״ל[34] אם אין חכמה אין יראה, דמגיעים אלי׳ ע״י חכמה, חכמה עילאה, וע״י בחינה זו דמורח נהי׳ ודאין בנוגע לכל מעשיו.

ולהבין[35] מ״ש בפסוק אלה מסעי בני ישראל גו׳ ביד משה ואהרן, וכן מ״ש נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, בעבודת בנ״י בכל מקום ובכל זמן, דהנה כתיב[36] מי יעלה בהר הוי׳ ומי יקום במקום קדשו [דבכדי שיהי׳ באופן דקימה ועמידה וקביעות צ״ל] נקי כפים גו׳, שצריך להיות בר וזך כו׳, ובודאי מדריגה כזו עמוק[37] מי ימצאנו, והעצה היעוצה לזה ע״י בחי׳ משה ואהרן. וכמו שמבאר בלקו״ת[38] דמשה נקרא שושבינא דמלכא[39] ואהרן הוא הפועל העלאת המטרוניתא מלמטה למעלה[40]. ובעבודת ה׳ הנה העבודה דתורה ומצוותי׳ הוא בחי׳ משה כמ״ש[41] זכרו תורת משה, וכמו שאמרו רז״ל[42] משה אמת ותורתו אמת, וכן המצוות נמשכים ע״י הלימוד, לימוד מביא לידי מעשה[43], דהם בחי׳ עבודה שמלמעלה למטה. והעבודה דתפילה שמלמטה למעלה הוא בחי׳ אהרן[44]. דהנה על תורה כתיב[45] הלא כה דברי גו׳, וכמ״ש[46] כי מן השמים דיברתי עמכם היינו שנמשך מן השמים, מלמעלה למטה, וכן במצוות דהרי גדול לימוד שמביא לידי מעשה, דהמצוות הם מצוות הוי׳, וכמו שאומרים אשר קדשנו במצוותיו וצונו, דצונו מצוותיו, וכמבואר בפירוש הלשון במצוותיו דזהו לפי שמגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל[47], דתחילה הקב״ה מקיים המצוות בעצמו, מצוות הוי׳, ולאחרי זה וצונו במצוותיו, היינו שנמשך מלמעלה למטה, דזהו בחי׳ משה שושבינא דמלכא. אך אינו מספיק שיהי׳ רק בחינה זו, וצריך להיות ענין שושבינא דמטרוניתא, דהרי צריך להיות מקבל כדי שיקלטו התורה ומצוותי׳ (שמלמעלה למטה כנ״ל), ובפשטות היינו שילמדו אותם ויקיימו אותם כמצות רצונך[48], כמו שהקב״ה רוצה, דלזה צ״ל עבודת התפילה. וזהו מה שאהרן נקרא שושבינא דמטרוניתא, דהנה איתא בזהר[49] לית פולחנא כפולחנא דרחימותא, שעיקר העבודה הוא בענין האהבה, דזהו ענינו דכהן איש החסד[50], אהרן הכהן[51], דאוהב אפילו את הבריות[52] כמו שמפרש כ״ק אדמו״ר הזקן בתניא פרק לב, דזהו ע״י עבודתו באהבה, שהוא עורר עבודה זו בכל אחד ואחד מישראל, וכמ״ש[53] וידבר גו׳ אל אהרן בהעלותך את הנרות, דנר הוי׳ נשמת אדם[54], וידבר גו׳ אל אהרן שהוא יפעול בהם בהעלותך, היינו עבודה שמלמטה למעלה (עבודת האהבה שבתפילה כנ״ל). ובכל שבעת הנרות, דהיינו בכל הסוגים שבישראל [כמו שמפרש ומפרט כ״ק אדמו״ר הזקן בהדרושים על הכתוב[55]] יפעול שאצל כל אחד מהם ואצל כולם שיהי׳ מקשה אחת[56], ואל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות[57], היינו שאורם והמשכתם (זייער ציען זיך) יהי׳ אל מול פני המנורה, דפני המנורה ענינו הניצוץ בורא שבהניצוץ נברא[58], בהחלק אלוקה ממעל ממש, ועד שנהי׳ לדבר אחד. ובכללות אמרו רז״ל[59] על שלושה דברים העולם עומד, וכן הוא גם בעולם קטן זה האדם[60], תורה ועבודה וגמילות חסדים, והם כוללים ומרמזים על כל המצוות כולם, דצריך להיות כולם, דהיינו עניני משה, תורה וגמילות חסדים, וענינו דאהרן, היינו עבודת הכהנים, עבודת התפילה, בהעלותך את הנרות.

אך הנה כתיב[61] הוא אהרן ומשה גו׳ הוא משה ואהרן (כמו שמסיים בלקו״ת[62]), שלפעמים ההתחלה מעבודת התפילה, ורק לאחרי זה בא לימוד התורה בתכלית השלימות וקיום המצוות בהידור, דזהו כמ״ש הסדר בכתוב הוא אהרן ואח״כ משה, ולפעמים הסדר הוא דתחילה הוא הקדמת התורה ומצוותי׳, ורק עי״ז מתפלל כדרוש וכדבעי ועד לתפילה בשלימות אח״כ, דזהו הסדר בכתוב הוא משה ואהרן.

וזהו הוראה הנצחית בכל מקום ובכל זמן הנמצא בגלוי בפרשה זו שבתורה, באלה מסעי, ועי״ז היא נמשכת אח״כ בכל יום ויום, וע״ד המבואר לעיל דבכל יום מוכרח להיות ענין יציאת מצרים. ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים[63], ע״י שמזכיר יציאת מצרים בכל יום[64], והזכירה היא כרצון התורה ובחיות, ועד שנהי׳ חלק מעבודתו, הנה עי״ז נמשך בעבודת האדם בכל יום ויום. והכל לזה נמשך מט״ו בניסן שאז הי׳ יציאת מצרים, ועד״ז הוא גם בענין אלה מסעי בני ישראל, שממנו נמשך בכל יום ויום, שעובר דרך כל המסעות, ועד שמבירא עמיקתא, מצרים ערות הארץ[65], בא לאיגרא רמה, ואדרבה עוד יותר מזה, כמבואר בכ״מ דאם יגיע רק להדרגא שממנה ירד, הנה לא ניתוסף שום דבר, ומה מרויחין בהירידה, אלא שהירידה פועל דאח״כ עולה בדרגא ובמקום שלא בערך המקום שמשם היתה הירידה. וזה נפעל בכל יום ויום, דאלה מסעי לשון רבים, נוסף על מה שבכללות חיי האדם יש אריכות ימים ושנים טובות, ימים לשון רבים, ושנים לשון רבים, וטובות לשון רבים, הנה נוסף לזה הנה כמו״כ בכל יום ויום גופא צ״ל ממולא בריבוי ענינים דתורה ועבודה וגמילות חסדים, דהיינו ע״י כל ענין שעובד עבודתו עם עצמו ובחלקו שבעולם, הרי הוא מתעלה מהמעמד ומצב שלפני עבודה פרטית זו, לדרגא נעלית יותר, ועד שבמשך היום מגיע לירדן יריחו, היינו לתכלית שלימות עבודתו. ואח״כ כשעושה חשבון צדק בסיום היום, יש לו כל הרגעים בשלימותם, כמ״ש[66] בא בימים, כל הימים בשלימות, ועד שזה נעשה גם הכנה טובה ליום המחרת, שהוא קם מוכן לעבודת היום, ובעבודה דיום חדש צריכים להתחיל עוד הפעם מהיציאה ממצרים. אך זהו כבר דרגא דמיצר וגבול למעלה, ועד לאופן שלא בערך מכמו שהי׳ ביום שלפניו. וע״ד מארז״ל[67] תלמידי חכמים אין להם מנוחה שנאמר[68] ילכו מחיל אל חיל, ואין להם מנוחה היינו אפילו בעולם הזה. וכן נעשה בכל אחד ואחד, וזה נעשה הוראה קיימת בכל מקום ובכל זמן ובכל יום, שכל אחד מישראל נהי׳ מהלך בחיים חיותו בעלמא דין נשמה בגוף, והארון הולך לפניו[69], וזה נעשה ביד משה ואהרן, דמשה ואהרן מסייעים אותו, כל אחד לפי ענינו, ואח״כ ממשיך הוא כמו״כ בעבודתו, עבודת משה, לימוד התורה ולימוד מביא לידי מעשה, והעבודה שהיא עבודת אהרן, היינו עבודת התפילה, עבודת האהבה, ובכל יום ויום נעשה כנ״ל, שמגיע לירדן יריחו, היינו לשלימות בעבודתו לפי מעמדו ומצבו, ועד שמורח ודאין, שכל עניניו הנה לא למראה עיניו ולא למשמע אזניו, כי אם לפי היראת שמים שבו, והיראה אצלו הוא באופן דשלימות, והריחו ביראת הוי׳. וזה נעשה הכנה קרובה שיהי׳ הענין כפשוטו, דהרי הדין הוא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו[70], שבקרוב ממש נבוא לירדן יריחו, ונבוא לארץ טובה ורחבה בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ומשה ואהרן עמהם[71].

מקורות והערות