פרשת עקב – הפסולת של אחד היא האוצר של האחר

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ב אב ה׳תשע״ה
כאשר משה רבינו הוריד את הלוחות השניים אמר לו הקב"ה: "פסול לך.." חז"ל מפרשים: "פסולתן – שלך יהא". איזה ערך גשמי ורוחני היה לפסולת זו?
מאת נעמה טוכפלד
פרשת עקב – הפסולת של אחד היא האוצר של האחר

 

 

מה שמיותר לאחד בעל ערך לשני

אחד הטרנדים הנפוצים (והמבורכים) בעידן המודרני הוא השיתוף (shering בלעז). דברים שאנשים מוצאים אצלם כמיותרים, הופכים לבעלי ערך ממשי עבור אחרים וכך- על ידי מסירה או מכירה בסכום זעום, מתאזנת המשוואה ההדדית, נוצרים קשרים, הצריכה הקפיטליסטית נחלשת ובעיקר- ישנה הערכה רבה יותר כלפי מה שברשותנו. כך שאם יש לכם חפץ ישן או מיותר, אל תמהרו לזרוק, יש מי שזקוק לו אי שם.

מסתבר שגם בתורה, היה לכך תקדים.

כאשר משה רבנו הוריד את הלוחות השניים הוא נתבקש ע"י הקב"ה: "פסול לך.."

מכאן לומדים חז'ל :

: "פסולתן – שלך יהא" כלומר, מה שנותר מהחומר שאתו עבד משה לשם פיסול הלוחות, הינו מתנה עבור משה רבנו.

על כך שואל אדמו"ר המהר"ש כמה שאלות:

למה 'הרשה' הקב"ה למשה לקחת את הפחת שנותר מחומר הפיסול? בדוגמאות אמן בחימר. נניח שהוא יוצר כלי ולוקח את השאריות, הלא הן חסרות ערך ממשי עבור זה שהזמין את הכלי, לכן נראה מובן מאליו לקחת מה שנשאר (במקום לזרוק)  ועונה:

היות ומדובר בחומר נדיר ויקר – אבן הסנפירנון, אין דינו כדין פסולת רגילה. כלומר, נניח שהחומר שוויו בערכו ליהלום, ואף יותר מזה, ברור שכל קמצוץ שנותר ממנו הוא בעל ערך ממשי, ואינו מהווה פסולת. ומוסיף המהר"ש לשאול, אך, לגבי הקב"ה אין הדבר נוגע כלל "כלא חשיב" שהרי, מה אכפת לו אם מדובר בחימר, עופרת יהלום או יקר מכך? היות והוא בורא הכל והוא אדון הכל, כל מציאות אינה קיימת לגביו.

 

הערך הגשמי והרוחני של שאריות הלוחות 

ועונה על כך: אכן לקב"ה אין צורך וחפץ בשום דבר גשמי, שכאמור, כל המציאות מתבטלת לגביו, אך, היות ולוחות הברית הן אכן דבר גשמי וכמו שאמרו חז"ל :"עשאן למטה", יש צורך להתנהג לפי קודים וכללי משחק אנושיים. כלומר, הקב"ה, בתיתו "רשות" למשה לקחת את שאריות הלוחות ולשמור אותן לעצמו, התחשב בעצם בתנאים הסביבתיים הקיימים, בהתנהגות אנושית מקובלת, וכמובן, בכל מיני חוכמולוגים ומחשבי חשבונות שעשויים "לפתוח עין" על משה.

הגמרא ממשיכה בעניין זה שנוסף על ה"פסולת הגשמית" שקיבל משה במתנה, הוא קיבל גם "פסולת רוחנית" הלא הם פלפולי התורה. הכוונה היא לכל אותם דיונים שהגמרא, המשנה ההלכה והתלמוד מלאים בהם.

ושוב – לא קצת מעליב לקרוא לחלק חשוב זה ביהדות "פסולת רוחנית"? אלא, שכשם שהשאריות טפלות לדבר עצמו, כך פלפולי התורה טפלים לתורה עצמה, שכן, הם מצד אחד, ממסכים אותה ומכניסים אותה לגדרות של הגיון ולוגיקה, והתורה היא למעלה משכל אנושי. אך מצד שני, כפי שנכתב לעיל "עשאן למטה". יש עניין לדון להתדיין ולהבין את הקושיות שבתורה ולתרץ אותן לא על מנת להצדיק את קיומה של התורה אלא על מנת להכניס את עצמנו לתהליך ולהבין יותר, ככל שניתן.

לא ידוע מה משה רבינו עשה עם ה"פסולת הגשמית" – כנראה שהוא לא פרש לביזנס בעקבות זאת, אלא המשיך בהנהגת עם ישראל עד יומו האחרון, אבל את ה"פסולת הרוחנית" הם פלפולי התורה, מסר משה לישראל בהיותו טוב עין כדי שהם, ןאנחנו, וכל הדורות כולם נוכל לעסוק בתורה בעיון ולהגיע, מתוך ה"פסולת" לדבר עצמו.

 

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 106)

פרסום תגובה חדשה

test email