יום רביעי כ״ז אב ה׳תשע״ה

 

 

א. בעיר הנדחת מועילה התשובה

 

פרשת ראה נקראת תמיד בשבת שבה מברכים את ראש חודש אלול, או ביום הראשון[1] של ראש חודש אלול עצמו.

 

מהותו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, היא – תשובה[2], ובפרשת ראה יש חידוש עצום בענין כוחה של תשובה, עד כמה יכולה התשובה להשפיע, שאינו נמצא במקומות אחרים.

 

באופן כללי, התשובה מועילה רק לגבי בית דין שלמעלה, אך לא לגבי בית דין שלמטה. כנאמר בגמרא[3]: ״חייבי כריתות… אם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן, חייבי מיתות בית דין… אם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן״. וכך גם לגבי כל שאר עונשי בית דין של מטה, כגון: מלקות וכדומה.

 

ההסבר לכך הוא: כיון שעיקר התשובה הוא בלב[4], אין בית דין של מטה יכול להתחשב בכך, כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות[5].

 

אבל לגבי עונשים שבית דין מעניש את עיר הנדחת – ״הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב… ואת כל שללה תקבוץ… ושרפת באש …״[6] – פוסק הרמב״ם[7], ש״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״. זהו חידוש גדול ביותר, כפי שהראב״ד אומר ושואל על כך: ״לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה״.

 

בעל ״כסף משנה״ מסביר, שהרמב״ם סובר שלגבי עיר הנדחת מועילה תשובה ״אחר התראה ומעשה״ כי ההתראה הניתנת לאנשי עיר הנדחת אינה התראה מושלמת, כי אין מתרים ״לכל אחד בפרט״, אלא לכל אנשי העיר ביחד אך הסבר זה אינו מובן: הכלל ״חייבי מיתות בית דין… אם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן״ אינו מפני שהתשובה אינה מועילה לאחר התראה[8], אלא מפני שבית דין של מטה אינו יכול להתחשב בדברים שבלב, ולכן, כיון שלפני שעשו תשובה, כאשר התברר ש״הודחה כולה״ או ״רובה״, הם כבר נתחייבו בבית דין של מטה בעונשים המגיעים לאנשי עיר הנדחת, כי במקרה של עיר הנדחת אין צורך בהתראה מושלמת, כיצד יכולה התשובה לבטל את העונשים – להיפך מהכלל ש״אין בית דין של מטה מוחלין להן״?

 

ב. אין אפשרות להקל בעונש

 

הגאון הרוגוטשובי[9] מבאר את שיטת הרמב״ם באופן שונה. הוא מסביר, שבדבריו ״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״ אין הרמב״ם מתכוון לומר שאין מגיע להם עונש כלל, אלא הוא מתכוון, שאין חל עליהם הדין של עיר הנדחת.

 

לגבי עיר הנדחת קובעת ההלכה[10], שגם את הנשים והטף של אלה שעבדו עבודה זרה, ואף את ״כל נפש חיה אשר בה״, הורגים לפי חרב, עד כדי ״ושרפת באש את העיר ואת כל שללה״, ואפילו את ״נכסי הצדיקים שבתוכה״. ועל כך אומר הרמב״ם ״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״, שאין מענישים את הנשים ואת הטף וכו׳. אך לעובדי העבודה זרה עצמם מגיע עונש מיתה (סקילה) גם לאחר ש״חזרו ועשו תשובה״, כי התשובה אכן אינה מועילה לגבי פרט זה.

 

אך גם הסבר זה אינו מובן: הכלל ״אם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן״ קובע, כפי שמובן גם מהסיבה לכך, כדלעיל, שאין לו לדיין אלא שעיניו רואות״, שעל ידי ש״עשו תשובה״ אין משתנה פסק הדין של בית של מטה, ואם כך, אין בכוח תשובה זו לשנות או להקל את העונש, ולא רק לבטלו לחלוטין. לפיכך, כיון שלפני שחזרו ועשו תשובה נתחייבו אנשי עיר הנדחת בעונש החמור, שגם נשיהם וטפם צריכים להיהרג, ואף ״ממונם אבד״[11], כיצד יכול בית דין של מטה לבטל עונש זה מפני ש״עשו תשובה״?

 

ג. ״אין למדין מקודם מתן תורה״

 

מהו, בכלל, המקור לפסקו של הרמב״ם, ש״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״? הגאון הרוגוטשובי אומר⁹, שהמקור להלכה זו הוא הפסוק[12] ״ארדה נא ואראה…״, המופיע בענין סדום: סדום הוגדרה כעיר הנדחת[13], וכיון שלגביה אמר הקדוש ברוך הוא ״ואם תיבין לא אתפרע״[14] נ=אם ישובו בתשובה לא אענישם, מסיק מכך הרמב״ם, שתשובה מועילה לגבי כל עיר נדחת.

 

בכך אין מובן[15]: כיצד ניתן ללמוד הלכות בנושא עיר הנדחת לאחר מתן תורה, מסיפור סדום, אשר היה לפני מתן תורה, והרי הכלל קובע[16], ש״אין למדין מקודם מתן תורה״?

 

אמנם, אנו מוצאים בדומה לכך בתלמוד הירושלמי[17] ובתוספתא[18], שההלכה שגם נכסי צדיקים שבתוך עיר הנדחת נשרפים עם שללה נלמדת מכך שממונו של לוט אבד בסדום,

 

אך עצם ענין זה אינו מובן: אכן, כיצד ניתן ללמוד הלכה לאחר מתן תורה מממונו של לוט, אשר היה לפני מתן תורה?

 

ד. מציאות חדשה ודין חדש

 

כדי להבין את כל האמור לעיל, יש להקדים ולבאר ענין תמוה נוסף שאנו מוצאים בהלכות עיר הנדחת:

 

לגבי עבודה זרה קובעת ההלכה, שאם יחיד עובד עבודה זרה מגיע לו על כך עונש סקילה. ואילו כאשר כל אנשי העיר, ואפילו רובם, עבדו עבודה זרה, וכן התקיימו לגביהם התנאים האחרים של עיר הנדחת, הם נענשים במיתה קלה יותר – הם נידונים בסייף[19].

 

ולכאורה: לפי ההלכה, כאשר אדם עובר עבירה, או כמה עבירות, שמגיע לו עליהן מיתות שונות, הרי הוא ״נידון בחמורה״ (סנה׳ פא, ב. רמב״ם הל' סנה׳ פי״ד ה״ד).

 

ולפי זה תמוה בעניננו: כיון שכל אחד מאנשי עיר הנדחת הוא גם יחיד כשלעצמו, ומגיע לו על כך עונש סקילה, ולא רק הרג בהתאם לדין של אנשי עיר הנדחת, מדוע קובעת התורה שהוא נידון בסיף, שהיא מיתה קלה, ולא בסקילה, שחמורה יותר מסייף?

 

והתמיהה אף קשה יותר: כל עוד האדם אשר הכריע והשלים את ה״רוב״ של אנשי העיר עדיין לא עבד עבודה זרה, הרי כל אלו שכבר עבדו עבודה זרה באותה עיר נחשבים עדיין ״יחידים״, ומגיע להם עונש סקילה. וכיצד ייתכן שעונש הסקילה יוסר מעל כולם, על ידי כך שלאחר מכן עבד עוד אדם אחד עבודה זרה?

 

הכרחי אפוא לומר, שהדין ״הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב״ איננו דין שחל על כל אחד מתושבי העיר בפני עצמו, אלא על כל ״יושבי העיר׳׳ ביחד. כלומר, על ידי שהודחה העיר כולה או רובה, הם הפכו להיות מציאות חדשה: אין הם יחידים רבים אשר גרים בעיר אחת, אלא הם מציאות אחת חדשה של ציבור עובדי עבודה זרה[20], ״יושבי העיר״. וכיון שיצאו מכלל מציאות של יחידים (לגבי חטא עיר הנדחת)[21], ונוצרה מהם מציאות חדשה, התבטל לגביהם מאליו הדין של יחידים, ונוצר דין חדש – סייף.

 

ה. הנשים והטף – חלק מציבור ״יושבי העיר״

 

לפי זה יובן, מדוע הורגים בעיר הנדחת גם את הנשים ואת הטף של עובדי העבודה זרה. והרי, לכאורה: הנשים והטף לא חטאו, ומדוע מגיעה להם מיתה?

 

אומרים המפרשים[22], שזאת כדי ״לרדות הגדולים בהריגתן שהן חביבין עליהן״. אך אין די בהסבר זה: אם אין מגיעה לנשים ולטף מיתה מצד עצמנו, כיצד אפשר להורגם רק מפני האחרים – ״לרדות הגדולים״?

 

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: הדין ״הכה תכה את יושבי העיר…״ אינו ככל עונש מוות, שהוא רק עונש עקב חטא, אלא זהו דין מיוחד החל על כל ״יושבי העיר״.

 

וכיון שהנשים והטף קשורים לבעלים ולאבות, הם נחשבים, כל זמן הימצאותם בעיר[23], לחלק מציבור יושבי העיר, בדיוק כבעליהן וכאבותיהם, ואינם נחשבים למציאות של יחידים, ולפיכך אין מתחשבים בכך ש״לא חטאו״, והם נכללים בתוך ״יושבי העיר״, אשר עליהם נאמר ״הכה תכה… לפי חרב״.

 

ו. המסקנות מלוט – לגבי המציאות

 

כשם שהדבר הוא לגבי ההלכה ״הכה תכה״… כדלעיל, כך גם לגבי ההלכה ״ושרפת באש את העיר ואת כל שללה״, שאין זה עונש החל על אנשי עיר הנדחת, ש״ממונם אבד״, אלא זהו דין החל על העיר[24].

 

כלומר, כל הנכסים שבעיר הנדחת אינם נכסים השייכים ליחידים, אלא הם נכסי עיר הנדחת. לכן קובעת ההלכה, שגם ״נכסי צדיקים שבתוכה נשרפין בכלל שללה״, כי אין הם נכסי יחידים, אלא הם מציאות אחרת – ״שללה״ של עיר הנדחת[25].

 

לפי זה מובן כיצד לומדים שנכסי צדיקים נשרפים בתוך שללה, מענין ממונו של לוט שנאבד בסדום – למרות ש״אין למדין מקודם מתן תורה״ – כי הכלל ״אין למדין מקודם מתן תורה״ קיים לגבי ההלכה, שהרי ״ניתנה תורה ונתחדשה הלכה״[26], אך כאשר יש שאלה לגבי מציאות מסויימת, ניתן ללמוד לגביה אף מלפני מתן תורה, גם אם יש לכך השלכות בעניני הלכה למעשה[27].

 

לכן אפשר ללמוד את ההלכה ״נכסי צדיקים נשרפין בתוך שללה״ מממונו של לוט, כי אין לומדים מממונו של לוט את ההלכה, שנכסי צדיקים נשרפין, אלא ממקרה לוט לומדים שנכסי הצדיקים שבתוך עיר הנדחת הם חלק מהעיר, שלא כנשיהם וטפם של הצדיקים שאינם נכללים בתוך ״יושבי העיר״, וכיון שהמסקנה הנלמדת היא בקשר למציאות, אפשר להסיק אותה אף ממאורע שלפני מתן תורה.

 

ז. ״אם חזרו…״ – המציאות משתנה

 

לפי כל האמור לעיל יובן פסקו של הרמב״ם ״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״, למרות שתשובה אינה מועילה לביטול עונשי בית דין של מטה – כי כאשר חוזרים אנשי עיר הנדחת בתשובה הם הופכים להיות שוב ״יחידים״, ומתבטלת המציאות של ״ציבור״ של ״יושבי העיר״[28].

 

ולכן מובן, שההלכה ״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״ אינה סותרת לכלל ״חייבי מיתות בית דין, אם עשו תשובה, אין בית דין של מטה מוחלין להן״ – כי תשובתם של אנשי עיר הנדחת אינה מבטלת את עונשם, אלא היא מבטלת את עצם מציאותם כ״ציבור יושבי העיר״, ואז מתבטל העונש מאליו.

 

לפי זה מובן כיצד אפשר להסיק ש״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״ מדברי הקדוש ברוך הוא ״ארדה נא ואראה…״ שנאמרו לגבי סדום – כי גם לימוד זה הוא לגבי המציאות, שעל ידי התשובה הם הופכים להיות שוב למציאות של ״יחידים״, כדלעיל, ואת זאת ניתן ללמוד גם ממאורע שלפני מתן תורה.

 

ח. בית הדין אינו רואה את שינוי המציאות

 

אך עדיין אין הכל ברור: כיון שהסיבה לכך שתשובה אינה מועילה לגבי עונשי בית דין של מטה היא, כדלעיל בסעיף א', משום שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות,

 

צריך להיות, לכאורה, שאף בעניננו, כאשר התשובה אכן אינה מבטלת את העונש, אלא משנה את המציאות – הרי כיון שבית דין של מטה אינו יודע זאת, ואינו רואה את שינוי המציאות – צריך בית הדין לדון אותם על פי הכלל של ״יושבי העיר״?

 

ההסבר לכך יובן לפי הסיבה בפנימיות הענינים, לכלל ש״אין בית דין של מטה מוחלין להן״, כפי שיוסבר להלן.

 

ט. העונש – לפי הגלוי לבית דין

 

ההסבר בפנימיות לכך ש״חייבי מיתות בית דין… אם עשו תשובה, אין בית דין של מטה מוחלין להן״

 

[איננו משום שבית דין של מטה אינו יודע אם האדם חזר בתשובה, ומשום כך עליו לדון אותו למיתה (ואמרה תורה שבכגון זה ממיתין גם מספק – דאי לאו הכי בטל דין מיתה), למרות שייתכן שכלפי שמים ברור שאין מגיעה לו מיתה],

 

אלא משום שלגבי בית דין של מטה אכן באמת התשובה[29] אינה מועילה[30]: עצם העובדה, שהתורה מסרה את הענישה בידי בית דין של מטה, אשר אין ביכולתם לדעת את הנעשה בלבו של האדם, מוכיחה שהעונש קשור לענינים הגלויים של האדם שאינם משתנים על ידי התשובה שבלב[31].

 

ולפי זה יובן מדוע קובעת התורה לגבי עיר הנדחת, ש״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״, כי העונש של עיר הנדחת קשור בעיקר לענינים שבלב, כדלהלן בסעיף י; וענינים אלו בודאי משתנים על ידי התשובה שבלב.

 

י. אחדות מלאה רק אצל ישראל

 

המושג ״ציבור״ – ״קהל״ – קיים רק אצל יהודים, ולא אצל בני נח[32]. אף כאשר הם מתכנסים יחדיו, נשאר כל אחד מהם מציאות ״פרטית״ לעצמו, ואין הם מתחברים ומתאחדים להיות מציאות אחת[33].

 

הסיבה לכך היא: ישראל, אשר ״שורש נפשם בהוי׳ אחד", הם מציאות אחת[34]. ואילו על אומות העולם נאמר ״אשר חלק ה׳ אלקיך אותם לכל העמים״ – ״הפרידן מאחדותו״[35], ולכן אין אצלם התחברות ואחדות.

 

אמנם, אחדותם של ישראל היא מצד שורש נפשם, ואילו מצד ״הגופים (הרי הם) מחולקים״³⁴, אך הנשמה משפיעה גם על גופם, שגם מצד הגוף הם יהיו ״קהל״ אחד[36], ולפיכך הם ״גוי אחד (גם) בארץ״[37].

 

לכן נקבעה ההלכה לגבי עיר הנדחת, שגם הנכסים של אנשי העיר אינם נכסי יחיד, אלא הם נעשים נכסי העיר – כי אחדותם של ישראל חלה גם על נכסיהם[38].

 

יא. אחדות ישראל מצד שורשם

 

לכאורה יש לשאול על כך: האחדות במקרה של עיר הנדחת,

 

שכל עובדי העבודה זרה בעיר עם נשיהם וטפם חדלים להיות יחידים והופכים להיות מציאות אחת של ״יושבי העיר״, וכל נכסי העיר, כולל אף נכסי הצדיקים, נעשים לנכסי ״העיר״,

 

היא אחדות הקשורה לעבודה זרה, הקצה הנוגד לאמונה בה׳ אחד, וכיצד ייתכן לומר שאחדות זו אפשרית מפני ששורשם של ישראל הוא הוי׳ אחד?

 

אך לאמיתו של דבר אין זו שאלה כלל. מצד כוח הבחירה שיש לישראל, הנובע מעצמותו, ית׳, אשר ״אין מי שיעכב בידו״[39], שהרי הוא ״כל יכול״ ו״נמנע הנמנעות״[40] – אין הוא מוגבל בסייגים,

 

ולכן יכול יהודי לבחור ר״ל אף לעבוד עבודה זרה, ולא רק עבירות אחרות, אשר בעוברו עליהן הוא משכנע את עצמו ש״עודנו ביהדותו״[41]

 

– דבר הנוגד לטבעו[42] – משום שבחירתו החופשית של היהודי היא באופן ש״אין מי שיעכב בידו״[43], ואין לה הגבלות כלל[44],

 

משום כך ביכולתו ״לגרור״ את ענין האחדות, הקיים אצלו מפני שורשו באחדות ה׳ הפשוטה, כדלעיל, גם לענין של עבודה זרה, שהוא הקצה המנוגד לאחדות הפשוטה.

 

יב. תיקון הפגם בפנימיות מבטל את הפגם בחיצוניות

 

לפי כל האמור לעיל מובן מדוע קובעת ההלכה לגבי עיר הנדחת ש״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״, למרות שבכל התורה כולה אין התשובה מועילה לגבי עונשי בית דין של מטה, כי התשובה אינה מועילה לגבי עונשי בית דין של מטה בכל התורה כולה, מפני שהפגם שנגרם על ידי חטאים אלו, שעונשם נמסר לבית דין של מטה[45], אינו רק בעניניו הפנימיים של עובר העבירה, אלא אף בעניניו החיצוניים. וכיון שגם לאחר שעשה תשובה לא השתנו הענינים החיצוניים לחלוטין,

 

כי עצם האפשרות שאדם זולתו עלול לחשוב שהוא לא חזר בתשובה מוכיחה שעדיין יש פגם כלשהו בעניניו החיצוניים,

 

לפיכך עליו להיענש ר״ל, כדי לתקן את הפגם[46].

 

לעומת זאת לגבי עיר הנדחת, פגם זה הוא אמנם גם בענינים החיצוניים של אנשי עיר הנדחת, ולכן נמסר עונשם בידי בית דין של מטה, אך כיון שכל קיומה של מציאות זו של ציבור בעיר הנדחת נובע מצד הנשמה, כדלעיל בסעיף י׳, לכן אין הפגם בחיצוניות עומד בפני עצמו, אלא הוא נגרר אחר הפנימיות,

 

וכיון שבאמצעות תשובה מתבטל הפגם בפנימיות, מתבטל מאליו גם הפגם בחיצוניות, ולכן קובעת ההלכה, ש״אם חזרו ועשו תשובה, מוטב״.

 

(משיחת י״ט כסלו תשכ״ה)

 

 

מקורות והערות