דיני נפשות על פי שני עדים

סביב סוגית העציר המנהלי הרוחות סוערות. מצב אבסורדי בו אדם אחד מכופף את מערכת המשפט והחוק ומציב אולטימטום קצת הזוי, או שתאפשרו לי לפגוע בכם, או שאפגע בעצמי. החלטת בג"צ לאפשר לו להשתחרר ובכך להעלות את רמת הכוננות הבטחונית רק ממחישה את הפרדוכס שבדבר ואת אזלת היד של המערכת בנושא. ואכן, נשאלת השאלה, למי הזכות על מהותו האוטונומית של אדם? האם מדובר בסוגיה מוסרית, ערכית, שיפוטית, אמונית, אישית?

ישנן מדינות המאפשרות המתה מרצון. יש מקומות בהם זכות הפרט גוברת על כל זכות אחרת. נוכל ללמוד דבר או שניים מפרשת השבוע ביחס לשאלה מהותית זו:

בפרשתנו מופיע הציווי: "על-פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת". מכאן למדו חז"ל, שרק שני עדים יכולים להביא לידי דיני נפשות או עונש מלקות. אפילו הודאתו של החוטא עצמו לא די בה להטיל עליו עונשים אלה.

בדיני ממונות מספיקה עדות החוטא

וכך פוסק הרמב"ם: "גזירת הכתוב היא, שאין ממיתין בית-דין ולא מלקים את האדם בהודאת פיו, אלא על-פי שניים עדים". אולם הלכה זו היא רק בדיני נפשות או מלקות, ואילו בדיני ממונות יש להודאת האדם תוקף גדול ביותר – "הודאת בעל-דין כמאה עדים"

כלומר, גם אם אדם פשע, ואפילו הוא מודה שפשע ושיש להטיל עליו עונש מוות, אין בכדי הודאה זו לגזור עליו עונש מוות, אלא על פי עדים, ולא פחות משניים. מצד שני, בענייני ממונות, יש תוקף להודאתו בלבד, והוא יכול להיענש על סמך הודאתו בלבד.

מדוע יש הבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות?

עונה הרמב"ם כי לאדם, לכאורה יש בעלות על רכושו וממונו, אך אין לו בעלות על גופו. לכן כל עברה שבתחום הממונות יכולה להיות מוכרעת על פי הודאתו אך מה שבתחום הנפשות – לא יכול כי מראש מדובר במשהו שאין לו שום זכות וסמכות עליו.

אם כן, מהי האוטונומיה שלנו? עונה הרמב"ם – כפיקדון. מכאן נגזר גם האיסור: "אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו"

ועומד על ההבדל בין עניין של ממון לעניין של נפשות. הנחת היסוד היא כי הכל מאת ה' והכל שייך לו ככתוב: "לה' הארץ ומלואה". אך הקב"ה נתן לנו הרשאה, טריטוריה לפעול בה. בענייני כסף ורכוש – ההרשאה שלנו מורחבת ולכאורה, יש לנו כסף משלנו, רכוש שצברנו וחסכונות שחסכנו והם עומדים לרשותנו, אנו יכולים לעשות בהם כרצוננו. נרצה- נשקיע אותם במניות וניירות ערך. נרצה – נהמר עליהם בקזינו, נרצה – נקנה דירות לנכדים. בענייני נפש, ככל שהדבר נשמע מוזר כי אין דבר יותר קרוב לנו מאשר גופנו – ההרשאה שלנו מוגבלת. אין לנו זכות לפגוע בגוף. אסור לנו להרעיב אותו, לאמלל אותו או למנוע ממנו חיים, מהסיבה הפשוטה- את הגוף לא "יצרנו בעצמנו" כמו הכסף שאותו הרווחנו בעבודה, אלא קיבלנו אותו כמתנה, או כפקדון שעלינו להחזירו במצב טוב ותקין כפי שקיבלנו אותו.

מכאן גם הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אין המדובר רק בהוראה הומאנית, כי יש וההומאניזם יכול לטעון שאדם בר דעת מחליט שלא לשמור על עצמו ולסכן את חייו מרצון ואז זה בסדר, וכאן באה התורה ואומרת – לא. אין לנו זכות לפגוע בכלי היקר הזה שקיבלנו במתנה.

ובכל זאת, חשוב שנדע ונזכור כי לא רק הגוף שברשותנו הוא מתת א-ל אלא כל דבר למעשה. מסופר על אחד מגדולי חסידיו של רבינו הזקן, בעל ה'תניא', שהיה סוחר עצים גדול. פעם ערך את חשבונותיו וכשסיים את החשבון ורשם את המילים 'סך הכול' – כתב בפשטות: "אין עוד מלבדו".

זו הייתה תחושתו האמיתית של חסיד, שגם בשעה שהוא עסוק בעסקיו ומנהל את חשבונותיו, הרי 'סך-הכול' הוא – "אין עוד מלבדו". על-ידי הכרה כזאת מגלים את האמת של הבריאה ומכינים את העולם לייעודו בזמן הגאולה, כאשר הכול יראו בעיני בשר ש"אין עוד מלבדו".

ברגע שנבין ונפנים את התפיסה הזו, ממילא נהיה בהכרת תודה וביראת כבוד כלפי כל דבר שברשותנו: גופנו, רכושנו, ממוננו וגם מה ששייך לזולת, כי בעצם- "אין עוד מלבדו".