ההנהגה של שבת בראשית נמשכת כל השנה

אחד האנשים, שעד כה התנהג ככל האדם, תקפה אותו רוח שטות. הוא נכנס אל מתחת לשולחן, והחל לקרוא כמו תרנגול ולהתנהג כמוהו. כל הנסיונות להניאו מהתנהגות משפילה זו עלו בתוהו. הגיע למקום ידיד טוב, ניגש אל מתחת לשולחן, אמר לו משהו בלחש ולפתע קם האדם ממקומו והתנהג ככל האדם.

היה זה בין ראש השנה ליום הכיפורים. עבר חלף היום המקודש, והנה, היהודי נכנס שוב אל מתחת לשולחן, וחוזר לסורו. קראו מיד לידיד על מנת שילחש באוזנו את נוסחת הפלא, אך הפעם שום סוד לא הועיל.

מה אמר לו הידיד? עוד מעט ערב יום הכיפורים, בו נוהגים לעשות כפרות על תרנגולים. היזהר פן ישתמשו בך… עד יום הכיפורים השפיעה אמירה זו, ונמוגה לאחר התאריך…

בחגים קבלנו הרבה כוחות. כוחות שהעלו אותנו אל מעל השולחן, מעל העניינים הגשמיים, מעל המונעים ומעכבים. כעת עומדת בפנינו הבחירה האם לארוז כוחות אלו במזוודות על מנת לפרק אותם במשך כל השנה, כוחות שיסייעו לנו להתמודד בחיי היום יום; או שלאחר הרוממות, עם היציאה לשגרה, נחזור להיות תרנגולים…

שבת בראשית היא שבת הבאה כהמשך לחגים, הנותנת כוח להמשך. הרבי מביא בשיחות רבות את פתגמו של הרבי הריי"צ בשם כ"ק אדמו"ר הצ"צ: "ווי מ'שטעלט זיך אוועק שבת בראשית אזוי גייט א גאנץ יאר" – ההנהגה של שבת בראשית נמשכת בכל השנה.

פרשת בראשית היא פרשה כללית[1], שבה מדובר אודות עניינים כלליים – בריאת העולם, בריאת האדם וכו' והיא גם כוללת משך זמן ארוך ביותר, שלא מצינו דוגמתו בשאר פרשיות התורה – מתחילת הבריאה עד סמוך למבול – יותר מאלף וחמש מאות שנה! ומובן שגם ההוראות הנלמדות מפרשה זו הם הוראות כלליות על כל השנה כולה. ועיקר ההוראות שייכות למעשה בפועל.

לעיתים, ההתלבטות היא – מה הנכון לעשות ברגע נתון זה? ולעיתים, יש לנו רמזים שמימיים מה עלינו לעשות כעת, אך סיבות שונות ומשונות מונעות אותנו מעשייה זו בפועל.

נתבונן בנקודה זו, כיצד ניתן לאתר מה הן המניעות והעיכובים ומהן הפעולות אותן אנו אמורים לבצע. נתבונן בעניין זה על פי דוגמאות שהרבי נותן לנו ועל פי דוגמאות מחיי היום יום, על מנת שבסייעתא דשמיא נוכל בשבת זו – פרשת בראשית – לדעת להחליט לפעול נכון, ולעשות!

נתבונן בארבעה פרמטרים – כלים שיסייעו לנו לאתר מניעות ועיכובים, ולדלג עליהם. ועם רצון כן ואמיתי, הקב"ה יסייע בידינו, והן:

• להתבונן במופתים – פיתוח החוש של התבוננות במופתים שקורים לנו, המהווים מסרים לעשייה נכונה ומבורכת.

• לעורר את הרצון – פיתוח הרצון להנאה מקיום הייעוד והשליחות שלנו בחיים, הנאה מרוחניות ומקיום תורה ומצוות, כי הרצון הוא השולט בנו.

• לפעול ולא לדחות – פיתוח מידת הזריזות, לא לדחות למחר מה שניתן לעשות היום. להתגבר על הטבע לדחות כל דבר, אף שיש תירוצים רבים לכך, כי מקורו הוא בעצלות.

• לפעול, ובגדול – פיתוח התובנה, שיש לעשות הכל בגדול, כמובן במסגרת האפשרויות המצויות בידינו, והקב"ה, הוא הנותן כוח לעשות חיל!

נעמיק בנקודות אלו:

• להתבונן במופתים

יש להתבונן התבוננות מעמיקה בניסים הסובבים אותנו, ובהשגחה פרטית המכוונת אותנו לפעילות ועשייה. יש להרכיב את המשקפיים המתאימות ולראות את הדברים כהווייתם, ואז להתעורר ולפעול, שהרי לשם כך סובב הקב"ה את הדברים.

הרבי מביא לכך מספר דוגמאות[2]:

היה עסקן ציבורי שהרבי הריי"צ קירבו ופעל על ידו כמה עניינים. אלא, שלאחר הסתלקות הרבי הריי"צ החליט אותו עסקן שאת הכסף שאמור היה למסור לעניינו של הרבי יעביר למטרה אחרת. ובפועל אמר הרבי:

"שהכסף יועבר לשם ("אהין) ־ הרבי לא מניח, ואילו עבור ענינו של הרבי ("אהער") – אינו מוכן ליתן, וכך הולך הכסף ונרקב.

"בענין זה הראה הרבי כמה ענינים של מופתים – שכן העובדה שהכסף לא יגיע למטרה אחרת אינה בדרך הטבע, ואין זה אלא מפני שהכסף שייך לכאן לעניניו של הרבי"…

דוגמא נוספת מביא הרבי ממנהל של מוסדות חב"דיים, שנולדו לו כמה בנות והיה חפץ בבן זכר:

"וכשבא לבקש ברכה עבור זה, השיבו לו, שיקבל על עצמו לקרוא שם בנו על שמו של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר, ואז יולד לו בן זכר.

"ענין זה היה למעלה מהטבע, שהרי במשך כל השנים לא נולד לו בן זכר, ולא הועילו שום תחבולות. אלא שרצה כבוד קדושת מו"ח אדמו"ר שתהיה בעולם עוד נשמה שיהיה בה ניצוץ שלו, על ידי שיקראוהו על שמו, ולכן נולד לו בן זכר.

"ואף על פי כן, מבלי הבט על כך שהראו לו מופתים גלויים, הנהגתו בניהול המוסדות של הרבי היא שלא כפי הכוונה".

עובדה נוספת מביא הרבי:

"באברך שדברתי עמו אודות ענין הזקן, שלאחרי הנישואין יגדל את זקנו. לאברך זה יש שייכות ל"תומכי תמימים" ולתורת החסידות. קורה לפעמים שהוא מאריך בתפילת שבת עד השעה השלישית, ועושה קידוש כמנהג רוסלאנד וכו', חבל אפוא, שחסר אצלו הענין של גידול הזקן – ולא היה מוכן להבטיח שיעשה כן.

"והנה, לאחרונה אירעו כמה ענינים שבגללם נעשה אצלו קושי בענין הפרנסה, ומכל מקום, היה סבור שזהו ענין טבעי. ואז אירע עוד מאורע, שהיה עסק מסוים שבו הצליחו כולם חוץ ממנו!

"ובכן, כאשר מראים מופתים גלויים – צריך הדבר להביא לידי התעוררות בנוגע לפועל, וכאמור "שמחת תורה שאדט ניט" – לא מזיק, ובודאי יהי' זה בחסד וברחמים"…

הדוגמאות הללו מנווטות אותנו להתבונן התבוננות אמיתית פנימית על מנת לפעול ולעשות כראוי!

לעיתים, אין אנו עושים את אשר עלינו לעשות מתוך עצלות, מתוך נוחות, מתוך אנוכיות, מתוך התבוננות צרה, מתוך כך שגם ליצר הרע יש מה לומר בעניין….

אך הרבי מבקש מאתנו להתבונן ב"מופתים", בהשגחה הפרטית המלווה אותנו, ולהבין את העשייה בפועל שעלינו לעשות…

לראות, לקלוט את המסר ולפעול על פיו

להלן צרור דוגמאות של נשים שחשו את אשר נדרש מהן, ואחרי שפעלו בהתאם – נושעו:

רונית, שהתעסקה עם שידוכים שנתיים תמימות, ועדיין לא זכתה להינשא, חשה שאולי עליה לבקש מחילה מחברה משכבר הימים, שנפגעה ממנה בעבר. אמנם היא לא הייתה הפוגעת היחידה באותה הזדמנות, וייתכן שהחברה לא תחוש בנוח עם בקשת המחילה, גם לא ידעה כיצד תגיב החברה לעניין, ואפילו את כתובתה לא היה באמתחתה. אך החליטה החלטה נועזת, שהיא תקום ותעשה מעשה. וכך היה, היא איתרה את מקום מגוריה, דרשה בשלומה, וביקשה את מחילתה. חודשיים אחר כך הוצעה לה הצעת השידוך, שב"ה יצאה אל הפועל בהצלחה!

רבקה, הייתה נרדמת תוך כדי לימוד או קריאה בכל שבת לאחר הסעודה, גם אם היה זה בשבתות החורף המוקדמות, גם אם נחה לאחר הדלקת הנרות. העניין כאב לה ביותר, היות ורצתה לנצל זמן יקר זה להוסיף דעת בלימוד החסידות, או להעשיר את הידע בסיפורי חסידים. היא גם שמה לב, שסיטואציה זאת איננה הגיונית, היות ובדרך כלל היא שייכת לקטגוריה של "מאחרי שבת", ובסתם יום של חול השעות הקטנות של הלילה מנוצלות אצלה כדבעי.

אי לכך החליטה, שייתכן ועליה לבקש מחילה מאביה! הסיבה לכך היא, היות ובילדותה, כאשר היו מאזינים לסיפורי האב בלילי שבת, היו עיניה נעצמות מאליהן, וכך לא הייתה שותפה לשיחה, שייתכן ולאב הייתה מאד חשובה. החליטה, ובדרכה שלה בקשה מחילה מאביה זכרונו לברכה. ואכן, הפלא קרה. מיני אז בכל ליל שבת היא קוראת ולומדת, וכפי שהיא מציינת, זמן זה הוא פורה ביותר בעבורה… הדברים שנלמדים אז, יש להם ברכה מרובה, הם כמונחים בקופסא, ולשימוש וההשפעה שנעשים בהם יש הצלחה מיוחדת!

הדסה סיפרה, שהתקשרו אליה על מנת לארח אורחים לחג והיא נענתה בחיוב. וכאשר נתקה את הטלפון, התקשרו ושאלו האם תוכל המשפחה לנסוע לאותו החג לבית מלון על מנת להיות שותפים בהשפעה על קירוב "קבוצה"… ייתכן והתפקיד השני נראה מושך יותר, אך ההתבוננות בהשגחה הפרטית, שתפקיד זה הגיע לאחר ההיענות לתפקיד הקודם, הוכיחה לה שעליה לבצע את האירוח – ובכך תעשה ותצליח!

זו גם ההסתכלות האמורה להיות בקשר למקום עבודה. אם הקב"ה גלגל בהשגחה פרטית שאשה תעבוד במקום כל שהוא, הרי זה מורה ששם הוא מקום שליחותה, ועליה להשתדל לפעול שם בכל ה"שטורעם", בכל כוחותיה, ולא לחשוב שאולי מקומה במקום אחר.

הספק שאשה נוטעת בלבה, גורם לכך שאינה פועלת את פעולתה כראוי. הספקות, על אף שאולי יש בהם ממש, הם עצת היצר הנובעת מעצלות לפעול ולעשות. אם אכן חושבת היא שמקום עבודתה זה הוא זמני, יכולה היא כמובן לחפש מקום אחר, אך כל עוד זה הוא מקום עבודתה, עליה להפנים שכך גלגלה ההשגחה העליונה. ברגע נתון זה, כאן שליחותה ועליה לפעול בו כראוי.

הכוח לפתח את החוש העדין של ההתבוננות במסרים הניתנים לנו, על מנת שנוכל לבצע את תפקידנו כראוי, כמובן תוך התייעצות עם מביני דבר, מתעצם בשבת בראשית, השבת הנותנת את הכוח להנהגת כל השנה.

• לעורר את הרצון

בשבת בראשית, השבת של בריאת העולם, השבת בה במיוחד מתחדשת המטרה של הבריאה – "דירה לו יתברך בתחתונים", מתעצם גם הכוח לעורר את הרצון למלא את תפקידנו כראוי. לא לבצעו כלאחר יד, כי זו חובתנו, אלא כי רצון הקב"ה הוא רצוננו.

אומר הרבי[3]:

"כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר[4] שבליובאוויטש פרצה פעם שריפה, והיה אחד שברח מן השריפה ורץ למקום צר ביותר, שאחר כך לא היה יכול לצאת ממנו.

"ולכאורה, כיוון שהמקום היה קטן, שלכן לא היה יכול לצאת ממנו – כיצד נכנס לשם לכתחילה? הרי[5] "כבולעו כן פולטו". אך הענין הוא, שבתחילה, הנה מצד גודל התשוקה להישאר בחיים, נפעל כיווץ בבשר הגוף. ואם כן, אם הרצון יכול לפעול על הגוף – מכל שכן שרצון יכול לפעול על השכל".

בשבת זו, "שבת בראשית" – יש לעורר את הרצון לפעול ולעשות את שצריך, והרצון פועל על האדם! בשבת זו על האדם להיות חדור במשמעותה של שבת בראשית, ש"לעולם ה' דברך ניצב בשמים". שהמאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", האלוקות, הוא המציאות האמיתית של העולם! על האדם לדעת שאין מונע ומעכב לעשיית מצווה, הכול רק מדומה[6]!

אם האדם יהיה חדור בתחושה זו, הרי שהוא יעורר בכך את הרצון, ורצון זה יגרום לו להתרגל ליהנות מדבר מצווה, וכלשונו של הרבי[7]:

"כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם בהתוועדות שמחת תורה, שיש צורך להרגיל את הגוף ליהנות מדבר מצווה. שכן, הגוף בטבעו נהנה מענינים גשמיים, אכילה ושתייה וכדומה, ולא מדבר מצווה, ויש צורך להרגילו ליהנות מדבר מצווה.

"וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שזהו ענין הריקודים. שהרי הגוף מתעייף מהריקודים ואינו נהנה מהם, ויש צורך לפעול בו שייהנה מהריקודים.

"והוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר להסביר, שכן הוא הסדר אצל איש צבא (הנקרא כאן "סאלדזשער"): לכתחילה אינו מורגל בעבודת הצבא, ועבודה זו מייגעת אותו ביותר, אבל אחר כך, לאחרי שנתרגל, אזי מתאחד עם העבודה עד כדי כך שענין זה הוא אצלו בפשיטות, שאי־אפשר כלל באופן אחר. וענין זה ניכר עליו גם בשנים שלאחרי זה, כאשר חדל להתהלך בלבושי איש צבא, ואפילו לאחר עשר שנים, ניכר בכל תנועותיו שהיה פעם איש צבא".

יש להרגיל את הגוף לעבוד ולהתייגע. וגם בשעה שהוא עייף וייגע עליו להמשיך לעבוד. ועניין זה צריך להיות בפשיטות, שאי אפשר כלל באופן אחר, כמו באיש צבא כפשוטו, שאינו יודע מאופן אחר.

אם נפעיל בהתוועדויות של "שבת בראשית" את הרצון אל המטרה של בריאת העולם, "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", ואת התפקיד העיקרי בדורנו זה – קבלת פני משיח צדקנו, הרי שבכך נעורר בעצמנו את ההרגל לחשוק בדברים רוחניים, לנצל ההזדמנויות הנקרות לנו בדרכנו. והנשים ישמחו בלבוש הצנוע, שזוהי העטרה ותפארתה של בת ישראל, המביע את הרעיון של "כל כבודה בת מלך – פנימה"!

הנקודה השלישית שעלינו לחזק במילוי תפקידנו, היא:

• לפעול ולא לדחות

וכך אומר הרבי[8]:

"קבלתי מכתב מאחד, ובו כותב שיש לו "מחוש", ולכן רצונו להתפטר מעבודתו. ונוסף ל"מחוש", כותב הוא, יש לו "מרה שחורה".

כנראה הצטרפו יחדיו ה"מחוש" וה"מרה שחורה", להניאו להמשיך בעבודתו… ולא זו בלבד, אלא שכתב מכתב זה בחול המועד, בטענה שזהו "דבר האבד"! – כנראה חשש שלאחרי חול המועד תיפסק ה"מרה שחורה"!…

לא' שלא היה בקו הבריאות, כתבתי שילמד חסידות.

וכותב הוא אלי, שעתה אינו יכול, ורק לאחר שיחלים – אז ילמד חסידות!…

משל למה הדבר דומה – לאדם שנמצא במצב של התעלפות ומתיזים עליו מים, והלה יטען: עתה אינני יכול! מה רצונכם ממני עתה? לאחר שאחזור למצבי הרגיל ("בשעת איך וועל קומען צו זיך") ואהיה בריא, אז תתיזו עלי מים, ואז אקח תרופות!…"

יש לזכור שהזכות הגדולה שלנו היא לפעול ולעשות ולממש את תפקידנו. פעמים רבות הרבי מורה לנו באצבע את שעלינו לבצע, ויש אכן למלא את השליחות ולא לדחותה!

הייתה אשה שהציעו לה לפעול בתחום מסוים, אך העניין היה נראה לה לא מציאותי מבחינת הזמן. היא כתבה על כך לרבי באמצעות אגרות הקודש, ותשובתו של הרבי הייתה ברורה[9]:

"הנה יהי רצון שתהיה ההתחלה בשעה טובה ומוצלחת, וכפתגם רבותינו הקדושים ווי מען שטעלט זיך אוועק אזוי גייט דאס (כמו שנעמדים בהתחלה כך הדבר ממשיך) יצליח גם לאחרי ההתחלה.. ואין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן, ודאי הדבר ופשוט שניתנו מראש הכחות למלא התפקיד בפועל ואין הדבר תלוי אלא ברצון האדם".

לדבריה, עבודתה זו אכן השתבצה יפה בכל המטלות. לימודים מסוימים, שהיו אמורים להיות מנת חלקה – התבטלו, והפעילות בעניינים אלו הביאה לה ברכה בכמה עניינים, ובמיוחד בענייני שידוכין.

יש לזכור, שהעבודה, העמל והתפקיד אותם ייעדו לנו, הם המביאים את הברכה.

אחת הצעירות סיפרה, שכאשר עמדה ללדת, הנה במקום ללכת ולהתארח אצל ההורים בחגים, נשארו וארחו, ועמלו ומלאו את תפקידם כמנהלי "בית חב"ד". מיד לאחר הכל, לאחר שמחת תורה, הקפות שניות, התארגנות וקצת מנוחה, הלכה ללדת בשעה טובה ומוצלחת. היא חסכה שבועיים של מתח, שלהם הייתה רגילה, וב"ה ילדה לידה קלה!

כן יש לזכור את אופן ההנהגה, שעלינו לאמץ:

• לפעול, ובגדול

מהגב' מ., מייסדת ארגון אח"ת – ארגון חברת תהלים – ניתן ללמוד מה כוחה של עשייה של אשה אחת[10]:

היא שמה לב שבבני ברק לא שמים דגש על תקנת הרבי הריי"צ לומר את כל ספר התהלים בשבת מברכים לפני התפילה, והחליטה לעשות מעשה. היא תלתה מספר מודעות קטנות, המזמינות את הבנות לבוא בשבת לפני התפילה לבית הכנסת לומר תהלים, והשכר בצידו – ממתק…

להפתעתה, הגיעו כחמש עשרה בנות. ב"שבת מברכים" הבאה פעלה במשנה מרץ, הכינה מודעות גדולות יותר, ואכן מספר הבנות גדל. ומעלין בקודש, ככל שעבר הזמן – הארגון גדל!

ידוע הכלל, שאינו רצוי בעניינים גשמיים, אך הוא דבר נדרש בעניינים רוחניים, ש"מי שיש בידו מנה, רוצה מאתיים". משום כך הוחלט, שיש לארגן את בנות העל־יסודי, שיארגנו את בנות הגן לומר מספר פרקי תהלים. ומה עם הנשים? גם אותם צרפו אל הארגון. וכך נוסד גם כנס שנתי גדול, המעניק פרסים למתמידות, והוא עצמו כנס מעורר, שהבנות מופיעות בו בהופעות חווייתיות, ומתקבלות החלטות טובות.

לאחר אחד הכנסים, כאשר התחייבה כספים, ולא היה לה מאין לשלם, חזרה לביתה ברגשות מעורבים. מחד, שמחה על ההצלחה, ומאידך, "מאין יבוא עזרי"? לאחר מספר דקות דופקת בדלת אחת הנשים באומרה: השתתפתי בכנס, התרגשתי מאד, אני רוצה להיות שותפה. וכך העניקה לה סכום נכבד, שכיסה את ההוצאות, וגם סייע לה בהוצאות של החודשים הקרובים.

וכך אומר הרבי[11]:

"וזהו גם הטעם על סדר ההנהגה למעלה, שהענינים צריכים להתבצע על ידי הנבראים דווקא.

"והיינו, שאין זה משום שזקוקים לעבודה שלהם, אלא סדר זה נעשה לטובתם – כיוון שללא עבודה היתה ההשפעה שנותנים להם מלמעלה בבחינת "נהמא דכסופא" (לחם חינם, לחם בושה), ולכן ניתנה להם עבודה, שבה יפעלו את הענינים שלמעלה, ועל ידי זה לא תהי' ההשפעה אליהם מלמעלה בבחינת "נהמא דכסופא".

"אחד שאל פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר: מה נוגע להקב"ה האם מניחים תפילין או שאין מניחים, חס ושלום, וכדומה בשאר המצוות? והשיב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר כנ"ל,שהעבודה היא לטובתו של הנברא שההשפעה מלמעלה לא תהי' בבחינת "נהמא דכסופא", והוסיף משל: מעשה בפריץ, ששכר איכר שיעבוד אצלו בביתו באותה מלאכה שהורגל לעשותה בשדה עם התבואה – לנענע את ה"מגל" הלוך ושוב… והוא ישלם לו את אותו השכר. בתחילה הסכים האיכר להצעת הפריץ, אבל אחר כך חזר בו. כששאלו הפריץ: הרי זו בדיוק אותה עבודה ואותו שכר?! ענה לו האיכר: "ראבאטו ניע ווידיאט" – העבודה אינה נראית"!

עלינו להאמין בכוחותינו, ביכולות שלנו. כי העניינים הנעלים אמורים להתבצע דווקא על ידינו, הנבראים הדלים והרשים, ועם הכנת כלים נרחבים – "העבודה נראית", והקב"ה גם ייתן את האפשרויות לביצוע המשימה.

כוחה של שבת בראשית

שבת בראשית באה כהמשך לכל החגים. תקופה ארוכה העפלנו משך כל הזמן. חודש אלול היווה הכנה לחודש החגים, כאשר ה"מלך בשדה" וי"ג מידות הרחמים מאירות. אחר כך "ראש השנה" שעניינו קבלת המלכות, כנגד "כתר מלכות". עשרת ימי תשובה – "קירוב המאור אל הניצוץ", הקב"ה קרוב אל עמו, כשסיומם של ה"ימים הנוראים" הם ביום הכיפורים – גילוי היחידה שבנפש המתעצמת עם הקב"ה על ידי מהות התשובה והסליחה, וביום זה המקודש נכנס הכהן הגדול המקודש למקום המקודש, לקודש הקדשים, כנגד "כתר כהונה".

ואחר כך ימי חג הסוכות ושמחת בית השואבה, שבימים אלו פועלים נפלאות על ידי השמחה, כפי שידוע ש"סכך", בגימטרייה 100, כנגד 100 התקיעות שבראש השנה. והשיא של ימים אלו הוא, שמיני עצרת ושמחת תורה, שבהם אומר הקב"ה: "קשה עלי פרידתכם, בא נגלגל אני ואתה" שאז "אנא ומלכא בלחודוהי", ובני ישראל שמחים בתורה, שמחים בהקב"ה, כנגד "כתר תורה". וביחד מתגלית[12] השלמות של שלושת הכתרים והיא[13]: "וכתר שם טוב עולה על גביהן".

בסיום ימים אלו עדיין אין אומרים תחנון, ועדיין "שבת בראשית" מהווה תחנה משמעותית, כפי שמתאר הרבי את מסע הימים הללו, ואת מסע הנשמה כנסיעת הרכבת, שיש לעלות על הקרון ולא חלילה לפספס[14]:

"כשאדם רוצה להגיע במהירות למחוז חפצו – נוסע ברכבת.

"בכלל ישנם שני סוגי רכבות: יש רכבת מהירה שאינה מתעכבת בדרך הילוכה אלא נוסעת ישירות אל המקום המיועד, ויש רכבת רגילה – שבה משתמשים על פי רוב – שאינה נוסעת ישירות אל המקום המיועד, אלא מתעכבת בדרך הילוכה בתחנות שונות, כדי להעלות באמצע הדרך עוד נוסעים שלא עלו בתחנה הראשונה…

"גם בתחנות שבמשל הנסיעה ישנם שני סוגים: יש תחנות קטנות, שבהן עוצרים לזמן קצר בלבד, ויש תחנות גדולות, שבהן עוצרים לזמן ממושך יותר, כדי להעמיס על הרכבת גם מטענים גדולים וכבדים, וגם בהמות, אשר העלאת הבהמות אל הרכבת דורשת זמן ארוך, משום שהבהמות פוחדות לעלות על הרכבת, הם פוחדות מהרכבת עצמה, מהצפירה, מהנסיעה וכו' (והפחד שלהם אינו פחד שווא, כיון שבבואם אל המקום המיועד יהפכו להיות דם ובשר מבשרו של האדם, ויתבטלו מבהמיותם…)

"וסדר הנסיעה, שלפני שהרכבת מתחילה לנסוע משמיעים צפירה, כדי להזכיר לנוסעים הממתינים – הטרודים עם חבילותיהם, או אלה ששכחו בכלל שצריכים לנסוע. ולא מסתפקים בצפירה אחת, אלא צופרים עוד פעם ועוד פעם, וכשהצפירות לא עוזרות מתחילה הרכבת לזוז מעט, כדי להראות שמתכוונים ברצינות… ורק אחרי זה מתחילה הרכבת לנסוע במהירות".

משל נפלא זה מורה על עבודת האדם, הנקרא "מהלך". התכלית והמטרה לשמה ירדה הנשמה, היא על מנת שהאדם יגיע להתאחדות עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא. ובדוגמת שני סוגי הרכבות, הרי שהדרך אל הגאולה היא בשני אופנים. ישנו הסדר של "בעתה", על פי סדר והדרגה, וישנו סדר של "אחישנה", כמו הרכבת המהירה.

סדר הנסיעה – הצפירה שלפני הנסיעה, המזכירה לאדם שלא יתמהמה ויקפוץ לרכבת, והתחנות שבאמצע הדרך – מתבטא בנמשל במועדי חודש תשרי.

מועדי החודש מתחלקים לשני סוגים: "ימים נוראים" – שבהם נעשית העבודה בבכייה ובמרירות, והסוג השני, ימי שמחה, "זמן שמחתנו" – שבהם נעשית העבודה בשמחה ובריקודים. כמו הרכבת, שיש בה כמה סוגים של קרונות בהתאם לסוגי הנוסעים.

ובשביל אותם נוסעים שלא עלו על הקרונות שכתוב עליהם "בכייה ומרירות", מצרפים ומחברים עוד קרון, שעליו כתוב: "שמחה וריקודים". ואם ירקדו לשם שמים, יוכלו לקפוץ על הרכבת.

ולאחרי כל זה באה ההשלמה בשבת בראשית, כדי להגיע אל היעד! תכלית ירידת הנשמה היא "ויעקב הלך לדרכו", לקחת את כל הגילויים ולהעביר אותם לשפת המעשה במשך השנה – "לפרק את החבילות" שארזנו בחודש תשרי.

שבת בראשית מיועדת לכל אותם אלו, שעדיין נמצאים ב"אורות" ומתפעלים מה"גילויים", ושוכחים את העיקר – להגיע אל המלך בעצמו על ידי העבודה של "ויעקב הלך לדרכו". ולכן, אף ששבת זו לכאורה נראית ה"שיריים" של כל החגים, יש לה משמעות נשגבה ביותר!

יש לזכור! כמו שנעמדים ב"שבת בראשית" כך נמשך כל השנה.

מי יתן ונשכיל להתבונן במופתים, בניסים ובהשגחה הפרטית המכוונת אותנו לראות את תפקידנו, ועל ידי כך להתגבר על המניעות והעיכובים. שנעורר בקרבנו את הרצון לפעול ולעשות, לא נדחה את הפעילות, נאמין בכוחותינו ונפעל בגדול, ונדע, שאכן מילוי התפקיד הוא הצינור לברכה!

כל עניינים אלו מתעצמים בשבת בראשית, ובכך יביאו את הברכה הפרטית, שנוכל במשך השנה "לפרק את החבילות", את הכוחות, את השמחה, את ההחלטות הטובות, את שפע הברכות, עד הברכה הכללית, וההבטחה העיקרית שהרכבת תגיע סוף סוף אל היעד – התגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

מקורות