א. שכר שמירת שבת: "נחלה בלי מצרים"

על ברכת הקב"ה ליעקב אבינו "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"[1] אומרים חז"ל[2]: "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר[3]: אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב וגו'. לא כאברהם… ולא כיצחק… אלא כיעקב שכתוב בו: ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

ידוע[4], ששכר מצוה ניתן מדה כנגד מדה. יש, אם כך, להבין: במה מצות שבת היא בבחינת "בלי מצרים" (ללא גבול), שלכן[5] שכרה הוא "נחלה בלי מצרים"[6]?

ב. שמירת שבת ע"י יעקב מוזכרת בתורה במפורש, ובעיקר ענין תחומין

את הענין ששכר שמירת שבת מתבטא בברכת "ופרצת" ("נחלה בלי מצרים") מצאנו אצל יעקב עצמו:

חז"ל אומרים[7]: "אברהם, שאין כתוב בו שמירת שבת, ירש את העולם[8] במידה, שנאמר[9]: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', אבל יעקב, שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (וישלח לג, יח): ויחן את פני העיר – נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום ,ירש את העולם⁸שלא במידה, שנאמר¹: והיה זרעך כעפר הארץ"[10].

מפרשים[11] מסבירים שבמילים "אברהם, שאין כתוב בו שמירת שבת" אין הכוונה לכך שבתורה לא הוזכר שהוא שמר מצות שבת, שהרי כתוב[12] אצל אברהם "וישמור משמרתי", וחז"ל מבארים על־כך[13]: "אפילו הלכות עירובי חצרות היה אברהם יודע" – אלא הכוונה במילים אלו היא, שאצל אברהם מוזכרת שמירת שבת באופן כללי, משולבת בשמירת כל המצוות, ולא בפירוט מיוחד, ואילו אצל יעקב מצויינת בפירוט העובדה שהוא שמר מצות שבת.

מן העובדה שמצות שמירת שבת מוזכרת בתורה אצל יעקב, ולא אצל אברהם, מובן, שמצות שבת נתייחדה אצלו משאר המצוות[14], ומפני החשיבות המיוחדת שבקיום מצות שבת על־ידו, זכה יעקב לברכת "ופרצת".

כן יש לומר שאם כי יש לברכת "ופרצת" קשר לשמירת שבת בכללותה, כלשון חז"ל "יעקב, שכתוב בו שמירת שבת", בכל זאת – מן העובדה שמכל פרטי מצות שבת שקיים יעקב, מוזכר בתורה דוקא הפרט "קבע תחומין" יש ללמוד שיש לברכה זו קשר מיוחד לענין של תחומין.

במילים אחרות: החשיבות המיוחדת שבקיום מצות שבת, שבה הצטיין יעקב, מתבטאת במיוחד בקיום ענין התחומין.

יש להבין: (א) על מה התבססה החשיבות המיוחדת שבקיום מצות שבת על־ידי יעקב, על פני קיום מצוה זו על־ידי אברהם, שבזכותה מוזכרת המצוה רק אצל יעקב, ואשר בעקבותיה זכה יעקב לברכת "ופרצת"? (ב) מדוע מתבטאת חשיבות זו דוקא בענין של תחומין[15]?

ג. במצות מנוחה בשבת שוים כל היהודים

התשובה לשאלות אלו תובן על־פי הדברים שלהלן.

כ"ק אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה – של י' כסלו[16], מסביר במאמרו "אתה אחד" (ס"ע ⁸ואילך (נדפס, בקונט' בפ"ע – תשכ"ה). מאמרי אדהאמ"צ ס"ע י ואילך) את ההבדל בין מצות שבת למצוות האחרות:

בשאר המצוות ישנם הבדלים בין אופן קיומן על־ידי צדיקים גדולים לבין אופן קיומן על־ידי אנשים פשוטים, שהרי הן מתקיימות באמצעות "עבודה ועשיה" – פעילות חיובית.

הנחת תפילין כנגד הלב ועל הראש, למשל, מתקיימת על־ידי צדיקים גדולים באופן נעלה יותר, שהרי לבם ו"המוחין" (כוחות השכל) שבראשם, נעלים ביותר, שלא בדומה לאנשים פשוטים. וכך בשאר המצוות.

לעומת זאת מבוססת מצות שמירת שבת על מנוחה ושביתה מעשיה, וב"שלילה"[17] זו אין הבדל בין יהודי אחד למשנהו. אמנם, אנשים פשוטים שובתים ממלאכה פשוטה, ואילו שביתת עושי מלאכת המשכן היא שביתה גם מעבודת ה"בירורים" של ימות החול[18], אך הבדל זה הוא רק במלאכות שמהן שובתים, ואילו בעצם השביתה "הכל שוין ממש"[19].

וכאשר יהודי מקיים את השביתה והמנוחה בשלימות, שהרי נחשב "בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה"[20], ו"משום עונג שבת" אין הוא "מהרהר כלל בעסקיו" – הרי ש"אין[21] לך עונג גדול מזה"[22].

ד. מצות שבת קשורה בעצם הנפש

אדמו"ר האמצעי מסביר[23], שבמצות שבת קיים שויון ואחידות בין כל היהודים, מפני שעיקר המצוה בשבת הוא "במנוחת הנפש בעצמותה בבחינת יחידה שלמעלה מבחינת הגילוי במוח ולב".

פירוש הדברים הוא, שמצות שבת קשורה ב"עצם הנפש", בדרגת "יחידה" שבנפש. (קיימות בנפש חמש דרגות־בחינות, והן, ממטה למעלה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. בחינת "יחידה", שהיא הדרגה העליונה ביותר והקרובה ביותר אל מקורה האלוקי היא "עצם הנפש" – הנפש בעצמיותה ללא שינויים), וכיוון שכך הוא, אין הבדלים, בענין זה, בין יהודי לרעהו, שהרי בבחינת "יחידה" שוים כל היהודים, מן הגדול שבגדולים ועד לפשוט שבפשוטים.

לפי זה מבאר אדמו"ר האמצעי את הנאמר על־ידינו בתפילת מנחה של שבת: "כי מאתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך":

מנוחת שבת היא "מאתך ממש" – מעצמיותו ומהותו של הקב"ה ממש[24], ולכן גם אצל בני־ישראל קשורה המנוחה ב"עצם הנפש" ממש – בבחינת "יחידה". "ועל מנוחתם יקדישו את שמך" – מסירות נפש על קידוש ה'[25] קיימת בשלימות ובשויון אצל כל היהודים, כי מסירות הנפש על קידוש ה' נובעת מן ה"יחידה" שבנפש. ולכן "ועל מנוחתם יקדישו…" – שהרי גם מנוחת שבת וגם קידוש ה' קשורים ב"יחידה" שבנפש.

ה. "יחידה" שבנפש – נעלית מאז* מכוחות האדם

כפי שצויין לעיל, שלמה ה"יחידה" שבנפש אצל כל יהודי, בלא להתחשב במצב שבו מצויים כוחות נפשו (הכוחות הרוחניים השונים שלו), וזאת מפני שה"יחידה" מרוממת לחלוטין מכוחות־האדם, היא נעלית מדרגה של "גילוי".

כלומר, ה"יחידה" שבנפש גבוהה גם מן הכוחות ה"מקיפים" של הנשמה (שהם הנעלים שבכוחות הנפש ומקיפים אותה מבחוץ, כביכול, כגון: כוחות העונג והרצון), שהרי גם להם ישנה השפעה יחסית על האדם[26], וכך מוסבר בחסידות[27] מאמר חז"ל[28]: "אע"ג דאינהו לא חזו, מזלייהו חזי" (=למרות שהם לא ראו, מזלם ראה), שמדרגת "מזל" שבנשמה, שהיא הכוחות ה"מקיפים" של הנשמה, נובעים ומתעוררים הרהורי תשובה אצל האדם, גם ללא הכנות מצדו.

ואילו דרגת ה"יחידה" שבנפש נעלית לגמרי מכך שתהיה לה השפעה גלויה על האדם, עד כדי כך, שנראה הדבר כאילו אין לה כל קשר לאדם.

לפי ההסבר שלעיל ברור שלבחינת "יחידה" שבנפש אין השראה בכלי הגוף.

ויתרה מזאת: אין היא שורה אפילו "במקיפים" שעל האדם, כגון לבוש ובית[29], שבהם ישנה השראה לכוחות ה"מקיפים" של הנשמה, וזאת כיוון שיש להם קשר והתייחסות לאדם, ולא תתכן בהם השראה של "יחידה", שהיא נבדלת לגמרי מן האדם[30].

[כן הוא הדבר לא רק בדרגת "לבוש", שהוא "מקיף קרוב", כי הלבושים עושים את האדם ומותאמים למידתו, אלא גם בדרגת "בית", שהוא "מקיף רחוק", אך למרות ריחוקו מן האדם יש לו קשר אליו]

מקומה של ההשראה של ה"יחידה" שבנפש, לפי המוסבר במאמר[31] שהוזכר לעיל, הוא דווקא בסביבתו של האדם, בד' אמותיו "הרחוקים בתכלית הריחוק אשר אין ריחוק יותר ממנו" – ולכן יכולה ה"יחידה" שבנפש לשרות שם.

זוהי הסיבה להלכה[32] של "ד' אמות" ביום השבת, הנלמדת על־ידי חז"ל[33] מן הפסוק[34] "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת" – שהרי בשבת מתגלה בחינת ה"יחידה" השורה בד' אמותיו של האדם[35].

ו. שמירת השבת, מלוי בחינת "יחידה", דוקא אצל יעקב

על־פי כל האמור מובן הקשר בין ברכת "ופרצת" לבין מצות שבת. "ופרצת" היא "נחלה בלי מצרים", הנובעת ממהותו ועצמיותו של הקב"ה, ללא שום הגבלות.

שכר זה ניתן לאדם באמצעות שמירת שבת, שעליה אנו אומרים "מאתך היא מנוחתם" – "מאתך ממש"[36].

וזו המעלה שיש בשמירת שבת של יעקב על שמירת שבת של אברהם:

אצל אברהם, שענינו המיוחד לא היה בהבלטת היתרון שבשמירת שבת על־פני שאר המצוות, והיינו גילוי בחינת "יחידה", כוללת התורה את שמירת השבת בתוך קיום כלל התורה.

רק אצל יעקב[37] – "קו האמצעי", שדוקא הוא "עולה בפנימיות (תו"ח נח סה, ב. ד"ה פדה בשלום תרע"ג (בהמשך תער"ב ח"א). ועוד) הכתר" – שאצלו היתה התבטלות עצמית מוחלטת[38], היתה קיימת השפעה של בחינת "יחידה", ולכן נאמר[39] אצל יעקב, כהקדמה לברכת "ופרצת" – "והיה זרעך כעפר הארץ", ו"עפר" מסמל את ההתבטלות המוחלטת[40].

ז. השראת בחינת "יחידה" קשורה דוקא לענין תחומין

לפי האמור לעיל יובן מדוע נזכר אצל יעקב, מכל פרטי מצות שבת, דוקא ענין תחומין: "תחומו" של האדם דומה לד' אמותיו, שהרי הוא "מקומו" של אדם, ואכן ענין התחומין נלמד[41] מן הפסוק "אל יצא איש ממקומו". לכן מובן שלגילוי בחינת "יחידה" יש קשר לתחומין.

כלומר, כשם שהשראת בחינת "יחידה" קיימת בד' אמותיו של אדם, כך, יש לומר, קיימת השראתה באופן דומה גם ב"מקום" הכללי של האדם[42] – בתחומו.

לפיכך, למרות שענין ה"יחידה" מתבטא במצות שבת בכללותה, יש לו קשר מיוחד לענין של תחומין, שבהם קיימת ההשראה של בחינת "יחידה".

(ממאמר ד"ה והיה זרעך, ש"פ ויצא יו"ד כסלו תשכ"ב)

מקורות והערות