שני סיפורים התפרסמו לאחרונה מעל גבי בימות שונות, אודות פעולותיו של הרבי שליט"א מלך המשיח אצל כאלו שנמצאים כאילו "מאחורי הקווים", במחוזות כאלו שלכאורה ברור ופשוט שאין להם שום בדיל של שייכות אל הרבי ואל היהודים והיהדות בכלל. ובכל זאת, הרבי פועל עם כולם ואצל כולם, גם ודווקא עם התחתון שאין תחתון למטה הימנו – גם עם גויה אפרו-אמריקנית, וגם עם ערבי נציג אש"ף. ולא זו בלבד שהרבי פועל גם עם כאלו לטובת בני ישראל, אלא הרבי פועל עימם פעולות שנועדו לטובת הגויים עצמם. אם בסיוע לגויים נזקקים רבים, כמו במקרה הראשון, ואם בהדרכה אישית לאותו ערבי נציג אש"ף, במקרה השני.

הסיפור הראשון הוא אודות הגברת שירלי צ'ילום,שנבחרה בשנת 1968 לייצג את המחוז השתיים עשרה של העיר ניו יורק, המחוז הכולל בין היתר גם את שכונת המלך, שכונת קראון-הייטס. התקשורת האמריקאית עשתה מבחירתה מטעמים, כיון שהיא הייתה האישה האפרו-אמריקנית הראשונה שנבחרה כחברת קונגרס.

אלא שהחברים האחרים לא ראו בעין יפה את העובדה שהיא העזה לחדור למקום המיועד לדעתם רק ל"אליטות", והסנטורית החדשה, שהגיעה עם הרבה מרץ ורצון לפעול ולעשות לטובת הציבור, מצאה את עצמה דורכת במקום.

בעקבות לחץ של פוליטיקאים מדרום ארצות הברית, הצטרפה שירלי לוועדת החקלאות, שם היה נדמה כי יש לה לכל הפחות קצת השפעה. היא הייתה מעוניינת להשפיע ולקדם דברים, לעזור לאנשים מסכנים וכדומה, אך הוועדה לא הראתה שום נכונות לכך. עם קבלת המינוי החלה התקשורת בניו יורק למתוח ביקורת על הצטרפותה לוועדה, והטילה ספק ביכולתה לקדם חקיקה שתועיל לתושבי המדינה. קבלת הפנים הקרירה והפסימית הותירה את צ'ילום בדכדוך קשה.
 

יום אחד קיבלה שירלי שיחת טלפון ממזכירות הרבי מליובאוויטש, והמזכיר אמר כי הרבי מעוניין שהיא תבוא לפגישה. צ'ילום התגוררה בעצמה בשכונת קראון-הייטס, וכבר נפגשה בעבר פעם אחת עם הרבי במהלך מערכת הבחירות, כאשר ביקשה את תמיכת הקהילה היהודית.
 

כשנכנסה, פנה אליה הרבי ואמר: אני מבין שאת מאוכזבת. צ'ילום הגיבה כי היא לא רק מאוכזבת אלא הרבה יותר מכך: "אני מושפלת! אני מיואשת! אינני יודעת מה עוד אני יכולה לעשות?".
 

הרבי הגיב: ה' נתן לך כוחות ונתן לך ברכה. לארצות הברית יש עודף רב של אוכל, ומן הצד השני ישנם כל כך הרבה אנשים רעבים. את יכולה לנצל את המתנה שה' נתן לך כדי להאכיל אנשים רעבים. תמצאי דרך מקורית לעשות זאת.
 

שירלי יצאה מהפגישה עם הרבי מעודדת, והמרץ והניסיון לפעול ולעשות חזרו אליה. בפעם הבאה שנסעה לוושינגטון, היא נפגשה עם חבר הסנאט של ארה"ב מר בוב דול שייצג את מדינת קנזס. מר דול חיפש באותם ימים עזרה לחקלאים במדינתו ובמדינות החקלאיות הסמוכות אליה, שהפסידו באותם ימים סכומי עתק. "אמריקה החלה לרכוש יבול ממדינת קובה", הסביר הסנטור לצ'ילום. "כתוצאה מהיבוא הזה, החקלאים האמריקאיים התרוששו, וכעת יש בידם עודפי יבול עצומים ואין לנו מה לעשות בהם. צ'ילום חשבה לרגע ואז הגיבה: "רגע, הרבי! הרי על זה בדיוק הוא דיבר".
 

כתוצאה מכך המליצה הוועדה לתזונה ובריאות של הבית הלבן להשתמש במזון הנותר עבור נשים בהריון בסיכון ועבור תינוקות ממשפחות מצוקה. 
 

צ'ילום פעלה בקונגרס, ואילו דול פעל בסנט וכך אושרה התכנית המהפכנית שכונתה WIC (ראשי תיבות של נשים, ילדים ותינוקות) ופעלה תחת משרד החקלאות האמריקאי.
בשנים שלאחר מכן הגיעה התכנית לבית המשפט העליון של ארצות הברית, כיון שהיו ערעורים שונים על קיומה, אך לבסוף לא רק שאושרה אלא אף הורחבה באופן ניכר ביותר והגיעה לכל מדינה ברחבי ארצות הברית. למעלה משמונה מליון בני אדם מקבלים כיום מזון מידי חודש מהתכנית המהפכנית שלאחר מכן הפכה לתכנית תלושי המזון הידועה בארצות הברית (מוכרת גם כ"פוד סטמפס").
 

מספר מר דייויד לוצ'ינס, שהיה אחד מעוזריה בקונגרס: צ'ילום הוכרה והייתה ידועה כאחראית לתכנית תלושי המזון של ארצות הברית, אך היא תמיד נתנה את הקרדיט המלא לרבי מליובאוויטש. היא תמיד אמרה שהצלחתה נובעת מכך שהרבי מברוקלין, שהינו אופטימי מושבע, לימד אותה שמה שאולי נראה לנו כדבר 'תקוע' לא במקום – זהו בעצם מתנה מאלוקים ואתגר. ואם לתינוקות קטנים יש כיום חלב, ולילדים יש היום אוכל – אומרת צ'ילום – זה בזכות הרבי היושב בקראון-הייטס

הסיפור השני: כידוע, נוהג הרבי לכתוב לקראת חגים ומועדים 'מכתבים-כלליים'. מכתבים אלו, שפונים "אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם", עוסקים במהות החג הקרב ובא ובמסר אקטואלי שניתן לשאוב ממנו. במקורם, נכתבו חלק מאותם מכתבים באידיש ותורגמו לשפות שונות. בארץ, הם התפרסמו בזמנם בתרגום לעברית בעיתונים נפוצים (כיום חוזרים ומפרסמים בעיתונים את המכתבים משנים שעברו, שהם אקטואליים להפליא גם היום).

רובם ככולם של המכתבים תורגמו לעברית על-ידי הרב טוביה בלוי. בעבר הרחוק, לא הוגהו התרגומים על-ידי הרבי. אולם עם הוצאתו לאור של השבועון "כפר-חב"ד" (לפני כשלושים שנה), החל הרבי להגיה את התרגום העברי של המכתבים.

באחת הפעמים, עם שובן של הגהות הרבי על מכתב כזה, הבחינו הרב טוביה בלוי ועורך "כפר חב"ד" הרב אהרן דב הלפרין, בדבר משונה. במכתב באידיש הופיעה לרוב, כמו בכל מכתב, המילה "איד". פירוש המילה הוא 'יהודי' וכך גם תרגמה הרב בלוי – כמו בכל המכתבים שתרגם. אלא שבמכתב זה בחר הרבי, דווקא בתרגום העברי, להחליף בכל פעם את המילה 'יהודי' במילה 'אדם'.

מרוב פליאה והשתוממות לא התאפק הרב הלפרין והתקשר למזכירו של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר, כדי להתעניין לפשר הדבר. לרב גרונר לא היה הסבר. "גם בעיניי הדבר מפליא", אמר.

כעבור שבועיים הזדמן לרב הלפרין לטוס מישראל לניו-יורק. הייתה זו טיסה עם חניית-ביניים בפאריס, שם החליף הרב הלפרין מטוס. בחלק הראשון של הטיסה, עד פאריס, ישב הרב הלפרין ליד חבר-הכנסת מוחמד וותד ממפלגת מפ"ם.

מספר הרב הלפרין: "גיליתי איש מבריק עם אינטליגנציה ורמת-חשיבה גבוהה. מטרת נסיעתו של הערבי הייתה להיפגש עם אנשי אש"ף שהתגוררו בניו-יורק. החלפנו דעות בעניינים מדיניים. וטיעוניו, כצפוי, מאוד הרגיזו אותי. אך הוא ידע להשמיעם בשפה תרבותית ומרתקת.

"הייתה לו, למשל, הצעה מקורית בנושא תיקון החוק 'מיהו יהודי', לפיה כל חברי-הכנסת הערבים יימנעו בעת ההצבעה על תיקון החוק, ובתמורה יימנעו כל חברי-הכנסת היהודים בהצבעה על מינוי קאדים.

"ההפתעה הגדולה נחתה עליי כשוותד אמר: 'אני מוכרח לומר לך כי אני מוקסם מאישיותו של הרבי מליובאוויטש. אמנם אני מתנגד בחריפות לדעותיו המדיניות – אך אני ממש מעריץ את האיש. אני קורא את מכתביו לציבור המתפרסמים בעיתונות, וחשיבתו הפילוסופית, כפי שהוא מתרגמה לחיי היום-יום, שובה אותי'.

"עודי מעכל את מה שאמר, החל וותד לחזור בפניי על כל התוכן של המכתב האחרון, זה שבו החליף הרבי את כל המילים 'יהודי' ל'אדם'…

"'אגב', סיפר לי וותד, 'לאחרונה קמה במוסדות מפ"ם צעקה גדולה נגד פרסום מכתבי הרבי בעיתון "על המשמר" וכמעט הוחלט להפסיק זאת. אני קמתי וטענתי כי למרות התנגדותנו הנחרצת לכל עמדותיו, חבל שבגלל זה נמנע מקוראי העיתון פילוסופיה איכותית מיוחדת, שתורמת אפילו לערבי כמוני. דבריי הכריעו את הכף בעד המשך הפרסום'"…

כשהגיע לניו-יורק, נכנס הרב הלפרין למשרד המזכירים של הרבי, ופגש באחד מהם – הרב בנימין קליין. הוא סיפר לו על קורות הטיסה המרתקת שחווה, וגם שיתף אותו בסיפור השינוי החריג שחולל הרבי בתרגום המכתב האחרון. "ייתכן כי הרבי ראה ברוח-קדשו שאותו ערבי אינטליגנט מושפע ממכתביו ובזכות זאת ימשיכו גם כל קוראי 'על המשמר' ליהנות מהמכתבים החשובים, ולפיכך דיבר במכתב על 'אדם' ולאו דווקא על 'יהודי'".

בהמשך היום, לאחר שטבל במקווה טהרה, התיישב הרב הלפרין והעלה על הכתב את כל תוכן שיחתו עם חבר-הכנסת מוחמד וותד. הוא נתן את הדיווח לרב קליין וביקשו כי יכניס זאת לרבי.

כעבור שעה בערך, חיפש הרב קליין את הרב הלפרין. הייתה בפיו תגובתו של הרבי למכתב, "למרות שהרבי עדיין לא קרא אותו. הבאתי קודם את הרבי במכונית מביתו ל-'770'. הרבי שאל אותי: 'מה חדש? מישהו הגיע מהארץ?'. אמרתי לרבי כי אתה הגעת וסיפרתי לו על פגישתך עם חבר-הכנסת הערבי. אמרתי לרבי, גם את תחושתך בקשר לשינוי במכתב".

"הרבי שמע את הדיווח בקורת-רוח מרובה, ולבסוף חייך חיוך רחב ואמר (בתרגום מאידיש): 'האם הוא (חבר-הכנסת הערבי) לא הבחין שכתוב למעלה 'אל בני ובנות ישראל'? זה לא הפריע לו?'…

מי שזוכר את התקופה המופלאה של מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל"ד, זוכר בוודאי כי הרבי שליט"א התבטא אז באופן נדיר ביותר על עצמו ועל כל ההתנהלות שלו בקשר למלחמה זו ש"דחפו אותו מלמעלה", "ניבא ולא ידע מה ניבא" ועוד. הרבי דרש אז בתוקף, הן מאחורי הקלעים, הן בשיחות פומביות (שחלק מהם, אותם שנאמרו בימי החול, שמענו כאן בארץ בשידור חי, והן מודפסות שחור על גבי לבן בספרי השיחות קודש), והן בשיחות עם בכירים בצבא ובממשלה בשמחת תורה תשל"ד בעת ההקפות (בעיצומה של המלחמה). הרבי ערך אז ("ממש במקרה") 'הדרן' על מסכת חלה, שם מדובר על "הקונה בסורי' כקונה בפרוור שבירושלים", ובהמשך לזה דיבר על מה שאומרים ב"הושענות" "שימי עד דמשק משכנותיך". הרבי תבע בלהט שוב ושוב שיכבשו את עיר הבירה של סורי', דמשק, ולו לזמן קצר, ואפילו אם יהיו חייבים לסגת ממנה מיד. כי הערבים לא יוכלו להרשות זאת לעצמם, וזה יביא מיד לסיום המלחמה. הרבי דיבר אז במרירות, שענו לו תשובה שאפשר לומר רק לילדים קטנים – שיש שם סלעים ואי אפשר לעבור – מדובר על צבא מנוסה, עם מומחים שמכירים את השטח ומתכוננים כל הזמן למלחמה. וכי אין להם פתרונות כיצד לצלוח את הסלעים.

שמענו וראינו אז כיצד הרבי דוחף את ההתקפה מעבר לקווי האויב בסורי', אבל לא פחות מזה, למרות שהדברים היו הרבה פחות גלויים ומפורסמים, הרבי גם דחף את ההתקפה מעבר לקווי האויב במצרים. ולא רק מלמעלה, תרתי משמע, אלא גם בהוראות ישירות לאלוף אריאל שרון, שעמד בקשר טלפוני רצוף עם הרבי, וקיבל הוראות והדרכות, שהי' זקוק להם מאד אז. מי שזוכר יודע, כפי שהתפרסם אז, שבקושי קיבל שרון לכך את אישור הממשלה ואת אישור כל הממונים עליו, שחששו ופחדו שמא המבצע לא יצליח. חלק מהדברים נעשו על ידו אז ממש בסירוב פקודה, ורק כשהמצב הי' נראה קשה מנשוא ולא נותרה להם כמעט ברירה, נתנו את הסכמתם למהלך זה כמעט בעל כורחם (כשהם מוסיפים כי אם זה לא יצליח, תהי' כל האחריות על האלוף הנמהר שיזם מהלכים כה מסוכנים).

כזכור, הרבי יעץ לשרון להישאר בצבא, אלא שהוא לא השכיל לציית לכך לטובתו ולטובת כולם. הוא רצה להתמנות לרמטכ"ל, ושמו לו שם רגליים. ואז הלך לפוליטיקה והגיע לאן שהגיע, רחמנא ליצלן. אבל זה לא מונע מאתנו ללמוד את ההוראה בעבודת ה' מההנהגה ומההדרכה של הרבי אליו, כמו מההוראות וההדרכות בקשר לחזית הצפונית – לפרוץ ולהבקיע ולתקוף מעבר לקווי האוייב, ומשם להביא את הניצחון.

בזמנו התפרסם עוד שהי' דיון בממשלת ישראל על "קו בר לב", קו הביצורים שנבנה על ידי צה"ל לאורך תעלת סואץ כדי להגן מהתקפה מצרית. היו שצידדו בהקמת קו ביצורים זה והיו שהתנגדו, בפרט בגלל העלות הגבוהה של בניית הבונקרים והביצורים. סיפרו אז שהם אף נועצו ושאלו את דעתו של הרבי שליט"א בקשר לכך. הרבי שלח להם, דרך האנשים המתאימים, עבודה שעשה בהיותו בפריז בקשר ל"קו מז'ינו", אותו בנו הצרפתים לפני מלחמת העולם השני'. קו ביצורים זה הי' מבוצר לאין ערוך הרבה יותר מקו בר לב. ואולם הרבי הסביר אז באותו תזכיר (כאמור, בהיותו בפריז, לפני מלחמת העולם) כי שום קו ביצורים אינו יכול להגן כראוי על הארץ. שכן, כמה שהקו לא יהי' מבוצר, הרי תמיד יהי' אפשר למצוא בו איזו שהיא נקודת תורפה. וכאשר האויב ירכז את כל כוחותיו נגד אותה נקודת תורפה, אזי הוא יבקיע  את הקו באותה נקודה, וכל הביצורים שיישארו מסביב לא יועילו מאומה, כי כל כוחות האויב ייכנסו דרך אותה נקודת תורפה. ובסופו של דבר יישארו כל הבונקרים והביצורים מבודדים, והם ייפלו בידי האויב כפרי בשל. הדברים נכתבו, כאמור, עוד לפני מלחמת העולם. וזה מה שבדיוק קרה לאחר מכן בצרפת במלחמת העולם השני'. הצבא הגרמני הצליח לפרוץ נקודה אחת בתוך אותו קו מז'ינו מבוצר, ודרך אותה פרצה הוא חדר לכל צרפת, שנפלה בידיו כולה תוך זמן קצר כפרי בשל. כאמור, שלח הרבי תזכיר זה, דרך האנשים המתאימים, לממשלת ישראל, בקשר לדיון על הקמת קו בר לב. התקיים דיון (כמדומני שהדיון על כך הי' בקבינט, שאז קראו לו "המטבח של גולדה"), והדברים נלקחו בחשבון. אלא שהיו חכמים שטענו שאין מה להפסיד כאשר יכינו את הצבא לתקיפה, ובנוסף יהי' גם קו ביצורים שיעצור את המתקפות, וכך הוחלט ונעשה. לבסוף, כידוע, הושקעו כספים רבים באותו קו בר לב מפורסם. אך בשעת המבחן, במלחמת יום הכיפורים, קרה בדיוק מה שהרבי אמר. המצרים הצליחו להבקיע נקודת תורפה מסוימת ודרכה להכניס חיילים וציוד כבד לסיני. ולאחר מכן נפלו בידם שאר המוצבים, שנשארו מבודדים, כפרי בשל.

הרבי מלך המשיח שליט"א מלמד ומדריך, בענייני צבא וממשלה, בדברים ארציים וגשמיים, כמו בענייני עבודת השם – לא לסמוך על מערכות הגנה, משוכללות ככל שיהיו. כי כל מערכת הגנה עלולה לקרוס ברגע מבחן. יש לצאת למלחמת תנופה. לא לפחד ולא להפחיד. לפרוץ ולהבקיע מעבר לקווי האויב. לכבוש את המבצרים שלו. את ערי הבירה שלו. לכתר אותו ולהתקיף ללא הרף, עד הניצחון המוחלט. אלא שבענייני עבודת ה' צריך להוסיף, כי המלחמה והניצחון צריכים גם הם להתבצע בדרכי נועם ובדרכי שלום, מלחמה של אור ושל שלום. אבל האיסטרטגי' היא אותה איסטרטגי' – ללכת קדימה, קוממיות, להאמין במה שאתה עושה ולעשות זאת במלוא המרץ וההתלהבות. לחתור בהתמדה לחדור ולהיכנס מעבר לקווי האויב, ומשם לכבוש את כל השטח. ובנוסף מלמד הרבי, שלא להתפעל גם אם יהיו כישלונות למיניהם. כל כישלון אמור אך ורק להמריץ למתקפה חדשה וחזקה יותר, תוך הפקת הלקחים מהכישלון הקודם. יש להפוך כל כישלון למנוף להתקפה חדשה, עד שייכבש היעד הסופי.

כך בתחום האיסטרטגי' הצבאית, וגם המדינית, בענייני ארץ וארציות וגשמיות העולם. וכך, ועוד הרבה יותר, בענייני שמים, בכיבוש העולם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. הרבי מלך המשיח שליט"א מלמד אותנו כל הזמן לא להסתפק במערכות הגנה, חשובות ככל שיהיו, כנהוג בכל הציבור החרדי – חסימה של הציבור ושל הדור הצעיר במיוחד בפני השפעות הרחוב, בפני הטלויזי' והאינטרנט, בפני המחשבים ובפני הדור השלישי של הטלפונים הסלולרים למיניהם וכדומה. כל מערכות ההגנה אמנם נחוצות וטובות, אבל אסור לסמוך רק עליהן, כי הן עלולות לקרוס בשעת מבחן, כפי שרואים כולם היום עד כמה מועטת ההצלחה כשמסתפקים רק במערכות הגנה ובחסימות.

הרבי מוליך אותנו קדימה, קוממיות, לצאת למלחמת תנופה. לא לפחד ולא להפחיד. לפרוץ ולהבקיע מעבר לקווי האויב. לכבוש את המבצרים שלו. את ערי הבירה שלו. לכתר אותו ולהתקיף ללא הרף, עד הניצחון המוחלט. וכאמור, שבענייני עבודת ה' צריכים גם המלחמה והניצחון להתבצע בדרכי נועם ובדרכי שלום, מלחמה של אור ושל שלום. אבל האיסטרטגי' היא אותה איסטרטגי' – ללכת קדימה, קוממיות, להאמין במה שאתה עושה ולעשות זאת במלוא המרץ וההתלהבות. לחתור בהתמדה לחדור ולהיכנס מעבר לקווי האויב, לתפוס דווקא את ערי הבירה ומוקדי הכוח שלו, להפוך אותם למקום של הפצת המעיינות והיהדות חוצה, ומשם לכבוש את כל השטח. כך מגיעים גם ודווקא לאלו שנדמה כי הם לגמרי בצד השני של המתרס ואינם שייכים לשום אור אלוקי כלל. לגלות גם ודווקא בהם את מציאותם האמיתית, "שלא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו". ואדרבה, דווקא בהם נמצא הכוח של עצמותו יתברך. שכן "הוא לבדו שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה קודמת, הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש", "יש" כזה שנדמה לו כאילו הוא קיים ח"ו מעצמו, "מציאותו מעצמותו". וכאשר חודרים מעבר לקווי האויב, מגלים כי בעצם אותו אחד שהי' נדמה כאויב מוחלט, בעצם כל מציאותו היא אלקות. ואז הוא עצמו הופך להיות (לא רק מושפע מאלקות, אלא) משפיע של אלקות. "צרפת", שיא הקליפה הקשה, הופכת להיות "פרצת", ומתגלה בה שהיא בגימטרייה 770. אור הלבנה כאור החמה, המקבל הופך להיות כמו המשפיע ממש. ועד שהוא בכלל לא חושב שהשפעה זו באה לו מבחוץ, אלא נדמה לו כי היא היא כל מציאותו מלכתחילה. והאמת היא אכן כך, מצד "כח העצמות" שבורא אותו כל הזמן מאין ליש. אלא שזה הי' בו בהעלם לגמרי, ללא שום שייכות לגילוי. ובא המלך המשיח ומגלה בו כי האמת לאמתה היא "שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו", וכל מציאותם היא אך ורק אלקות. והוא מפעיל אותנו, שאנחנו דווקא נעשה עבודה זו, לחדור מעבר לקווי האויב ולהפוך אותו לחלק מהענין. שכן הכוונה האלוקית היא שהדבר לא ייעשה מלמעלה, אלא דווקא על ידינו, על ידי התחתונים מצד עצמם. אבל באמת לאמתו אין כאן אלא כוחו ופעולתו של המלך המשיח, המתקן את העולם כולו במלכות ש-ד-י. ועד כדי כך ניכרת פעולתו של המלך המשיח בעולם, שהוא מביא אפילו את מיליוני הצעירים הערבים למסור את חייהם להפיל את המשטרים העריצים והמושחתים, ולבנות עולם חדש עם משטרים המבוססים על חתירה לצדק ליושר ולשלום מתוך אמונה בבורא עולם ומנהיגו. ולהשתדל לעשות זאת בדרך שתמנע שפיכות דמים ככל האפשר. והם בכלל לא יודעים מהיכן זה בא להם. נדמה להם כי הם הגיעו לזה לבד. אבל האמת היא שזהו משום שהדבר כל כך חדר בהם, עד שהם מבינים זאת מצד עצמם כאילו אינם זקוקים לשם כך לשום התעוררות מבחוץ. התחתון מצד עצמו דווקא. אור הלבנה כאור החמה. וכאמור, מלמד הרבי בנוסף לכך, שלא להתפעל גם אם יהיו כישלונות למיניהם. כל כישלון אמור אך ורק להמריץ למתקפה חדשה וחזקה יותר, תוך הפקת הלקחים מהכישלון הקודם. כך יהפוך כל כישלון למנוף להתקפה חדשה, ועד שייכבש היעד הסופי.

וכך בדיוק בנוגע לתפקידנו ושליחותנו עתה, "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש". שנדרש מאתנו לא להיות כמו המרגלים שחששו ופחדו מן ההתמודדות עם הארציות והחומריות שעלולה לאכול כל חלקה טובה, "ארץ אוכלת יושבי'." אלא להכריז "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" – "אפילו יאמר לנו עשו סולמות ועלו לרקיע, נצליח בכל דבריו". ללכת קדימה בהפצת בשורת הגואל והגאולה, ולהביא את העולם כולו לקבל פני משיח צדקנו בהכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!"