א. מהם הלקחים שעלינו ללמוד מעבודת בית המקדש?

בחומש ויקרא מדובר בעיקר בעבודת הקרבנות[1], שהיא אחת העבודות הראשיות במשכן ובית המקדש[2].

התורה היא נצחית[3], כלומר שבדיני התורה ואפילו בסיפורי התורה, מסוגל כל יהודי בין איש ובין אשה, בכל זמן ובכל מקום, למצוא הוראות לחיי היום יום שלו, – את שעליו לעשות ואת שעליו להמנע מלעשות.

כך הוא גם בדבר כל עניני התורה, ובמיוחד נוגעת לכל ישראל בכל הדורות הוראות התורה בענין בית המקדש והעבודה בו.

התכלית של "ועשו לי מקדש", שבני־ישראל יעשו בית־המקדש, היא לשם "ושכנתי בתוכם" (לשון רבים), שהקב"ה ישכון בתוכם, בתוך כל אחד (ואחד) מישראל, בליבו ובביתו. ולכן גם עתה, כש"ומפני חטאינו", חרב בית המקדש הגשמי, הרי על ידי כך שיהודי "בונה" את ביתו, ומתנהג בחיי המשפחה, באופן של מקדש – קדושה, הוא בטוח שהנהגתו זו פועלת מחילה על חטאי העבר, וביתו יהיה "מקדש", מקום בו יהיה ושכנתי בתוכם – שתשרה שם השכינה, וזה יביא גם את הברכות בכל המצטרך.

ב. העיקר שנתינתו תהיה בלב שלם

כאמור, היתה עבודת הקרבנות מהעבודות העיקריות בבית המקדש. עבודת הקרבנות החלה ונסתיימה בכל יום בקרבן התמיד (אותו הקריבו הרי פעמיים בכל יום, פעם אחת בבוקר לפני כל הקרבנות, ופעם שניה, לפנות ערב, לאחר כל הקרבנות)[4].

קרבן התמיד מלמד כי הסדר התמידי, הסדר הרגיל הוא, שאדם אינו צריך להביא ולשרוף על המזבח את כל רכושו; התמיד לא היה יותר מאשר כבש אחד, מדה מועטת של יין ושמן, מעט קמח ומלח. יתרה מזו: לפי הסדר התמידי לא היה כל אדם צריך להביא לבדו קרבן תמיד פעמיים ביום על גבי המזבח. אלא היה צריך לתרום חלקו בסכום הכללי, שבו נקנו כבשים, יין, וכיו"ב. לצורך קרבנות של כל השנה. מובן, שעם חלוקת הוצאות הקרבנות של שנה שלימה בין כל בני ישראל, עולה בחלק כל אחד סכום קטן בלבד, – וזה אשר הביא ברכות הקב"ה לשנה מאושרת לכל אחד מבני ישראל, באשר הוא.

עבודת הקרבנות מלמדת אותנו: אין הקב"ה דורש שהסדר התמידי של האדם יהיה נתינת כל רכושו לבית המקדש להקריבו על המזבח, ללא שיותיר לעצמו כלום. מה שכן נדרש מהאדם הוא: את כל הלב[5]. מה שחשוב הוא לא הכמות[6] – כמה כוחות, כסף, רכוש ומיטב שנותן האדם להקב"ה, אלא בעיקר איך הוא נותן זאת. התנאי העיקרי הוא שיתן אותם בכל לבו. שאז אפילו אם מדת נתינתו היא (משום סיבה חזקה) אינה גדולה כי אם חלק קטן בלבד מכל סוג מרכושו,

– כמו שמצינו בקרבן תמיד שהיה כלול מכל הסוגים[7]: כבש מסוג החי, קמח, שמן ויין מסוג הצומח, ומלח מן הדומם –

הרי מאחר שנתינתו היא בלב שלם, בחיות ושמחה, מתקיים הדבר כפי הכוונה והוא מביא גם את כל הברכות וההשפעות הטובות כמו שהיה אז בקרבן התמיד.

ג. התחלת היום בהתמסרות להקב"ה

הוראה נוספת ישנה בקרבן התמיד:

קרבן זה הועלה על גבי המזבח רק פעמיים ביום, אחד בבוקר והשני לפנות ערב – ואף על פי כן מכונה קרבן זה בשם המבטא תמידות: "קרבן תמיד". כלומר[8], שגם הזמן שבין שני הקרבנות היה מלא וחדור בקרבן התמיד. לכן זמנו של קרבן התמיד הראשון היה בבקר, בראשית הכל, לפני כל עיסוק אחר, משום שקרבן התמיד צריך להקיף את כל המעשים שלאחריו ולהשפיע עליהם.

מזה יש ללמוד כיצד צריך להתנהל בית יהודי:

במשך היום הרי עסוקים בבית בדברים שונים, הקשורים הן בגוף והן בנשמה. אבל כיון שהאור האלוקי אינו ניכר בטרדות היום יומיות – שכן אפילו הדברים הקשורים לנשמה נעשים לפי ההבנה האנושית, העלולה לפעמים להטות מדרך הישר ולהביא ח"ו עד להיפוכו של רצון הקב"ה – לכן צריך האדם להבטיח עצמו מיד בתחילת היום, עוד לפני שהוא ניגש לעסקיו השונים היומיים ולבטא לכל לראש את התמסרותו המוחלטת להקב"ה. שזוהי משמעות אמירת "מודה אני לפניך מלך…" מיד שניעור: הוא מודה להשי"ת שהחזיר לו את הנשמה ותוך כך מכנהו "מלך",

והרי היחס למלך היא הרי התמסרות בכל לבו ונפשו, והתמסרות זו בתחילת היום משפיעה גם על השעות שלאחר מכן, המנוצלות לצרכיו שלו; וגם בהן ניכרת השפעת "מודה אני", ואף הן חדורות במסירה ונתינה ל"מלך", לבורא, וממילא גם הם מלוות בברכות והשפעות הקב"ה.

ודבר זה מתבטא בענינו של "קרבן תמיד" והפרטים שבו: כשהתחלת היום הוא בקרבן, בהתמסרות להקב"ה, נחשב קרבן זה כתמיד: הוא אינו מוגבל לאותו רגע של תחילת הבוקר בלבד, אלא יש לו השפעה תמידית. עם הבאת הקרבן היה צריך להזות את דמו על המזבח ולהקריב עליו את חלבו. דם יש בו התכונות של חיות, חום והתלהבות, השומן מסמל את הרגש העונג (מעונג נוצר שומן)[9]. כלומר: הצעד הראשון ביום היא ההחלטה האיתנה של האדם להפנות את התלהבותו רק למזבח, בדברים טהורים וקדושים ושרק בהם יהיה תענוגו – והקב"ה מסייעו לקיים ולהגשים את החלטתו זו בכל זמני היום, דבר שמביא עמו גם את ברכת הקב"ה ואת ההצלחה לכל היום ולכל הלילה.

ד. מי שנכשל עליו להתחזק ולתקן את אשר עיוות

על קרבן התמיד מספר המדרש[10], שהקרבת קרבן התמיד היה מכפר על עוונות (מסויימים) שנעשו קודם להקרבת הקרבן:

השי"ת נותן הזדמנות לאדם שנכשל ח"ו, לתקן את העבר, אדם עובר בחייו קשיים ונסיונות שונים – ולפעמים קורה שאינו יכול לעמוד בנסיון מסויים ח"ו. אך אם מקבל על עצמו מחדש להתמסר להקב"ה, הוא אומר בלב שלם "מודה אני לפניך מלך" – הכולל, כאמור לעיל, גם את ה"תוכן" של קרבן תמיד – הוא מכפר על השעות הקודמות של היום.

תורת החסידות – החל מאדמו"ר הזקן – מדגישה ומבארת בעומק רוחב ובהסברה שכלית: שגם כאשר אדם נכשל ר"ל, אסור לו ליפול ברוחו לגמרי ולהרפות ידים; ובכל מקרה אסור לו לבוא למצב של יאוש ח"ו. אדרבה, עליו להתחזק: לתקן את אשר עיוות, להשלים את אשר החסיר במעשיו ולקוות שהקב"ה יקבל תשובתו[11].

תשובה זו מוצאת את ביטויה ב"מודה אני לפניך מלך", לחקוק במוח ובלב את הכרת התודה וההתמסרות להקב"ה, ולקבל החלטה איתנה, שהדם והחלב – הלהט והתענוג – יושקעו רק בדברים קדושים, אז מוחל הקב"ה על השעות הקודמות שעברו, ובו בזמן נותן לו הקב"ה את ברכתו, במדה מלאה, בכל המצטרך לו, בין בגשמיות בין ברוחניות, עבורו ועבור בני ביתו.

עד שהדבר (ההנהגה דקרבן תמיד) מביא גם את הברכה הכללית, את הברכה העיקרית והיסודית, שבקרוב יבוא משיח צדקנו ויבנה את בית המקדש ויוציאנו מהגלות הפנימית ומהגלות החיצונית, ויביאנו לארצנו הקדושה[12], ואז נזכה לראות, גם בעיני בשר, את הקרבת קרבן התמיד בבית המקדש, במהרה בימינו אמן.

(משיחת א' במדבר תשכ"ב)

ה. קרבן אשם תלוי וקרבן חטאת

בסוף פ' ויקרא מדובר בקרבן אשם תלוי שצריך להביא על עבירת ספק חטא (כמו למשל, מי שהיה לפניו שומן כשר ושומן בלתי כשר ואכל אחד מהם. ואחר כך אמרו לו שאחת מהן היתה חלב, אך עדיין אינו ברור אם אכל את החלב או את השומן הכשר. שאז הדין הוא, שעל הספק מחוייבים להביא קרבן הנקרא אשם תלוי). ובגמרא[13] נחלקו אם חייבים (כרת או חטאת) כששוחטים אשם תלוי חוץ לעזרה (כמו שחייבים בשאר קרבנות על שחוטי חוץ), ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים. טעמם של חכמים: כיון שקרבן אשם תלוי בא על הספק, הרי יתכן שלא עבר כלל על איסור, ולכן אין לחייב על שחיטת חוץ, שכן יתכן ששחט מחוץ לעזרה בהמה שאינה קרבן. והרמב"ם[14] פוסק כחכמים, שפטורים.

מחלוקת נוספת ישנה[15]באדם שהביא אשם תלוי ועד שלא נשחט הקרבן נודע לו בודאי שלא עבר על האיסור, או שנודע לו בודאי שעבר על האיסור (שאז אי אפשר להקריב את הקרבן, כי אשם תלוי בא על הספק), אומר ר' מאיר: "יצא וירעה בעדר", שהבהמה נעשית חולין; וחכמים אומרים: "ירעה עד שיסתאב כו'", כי יש לבהמה דין קרבן, אלא שאי אפשר להקריבו וצריך להמתין עד שהבהמה תקבל מום ואז יפדו אותה מההקדש. והרמב"ם[16] פוסק כחכמים, והטעם הוא: כי "לבו של אדם דוה על עונותיו והואיל על ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש".

ומקשים: לדעת חכמים (ופסק הרמב"ם) שגם אם נודע לו אחר כך בבירור ש"לא חטא", נשארת הבהמה עדיין הקדש, משום ש"גמר בליבו להקדיש", צריך להיות לכאורה (ואדרבה – בכל שכן) שבמקום שנשאר הספק, ודאי שהבהמה קרבן – שכן אפילו אם באמת לא חטא, הרי "גמר בליבו להקדיש" – מדוע אם כן פוסקים חכמים (והרמב"ם), שאם נשחט הקרבן בחוץ אין לו דין שחוטי חוץ?

ויש לומר הביאור בזה: בקדושת הקרבנות ישנם שני חלקים: א בדיני אדם, כיצד יתנהג האדם בבהמה שהקדיש לקרבן – לענין זה מספיקה הידיעה בדיני אדם ש"גמר בלבו להקדיש" שתהיה הקדש, גם אם באמת לא חטא או אפילו כשנודע לו בבירור שחטא. ב בנוגע לדיני שמים: אשם תלוי הוא קרבן בנוגע לדיני שמים דוקא אם חטא באמת – רק שלגבי האדם הוא ספק, שבגלל החטא שעבר באופן שספק אצלו אם חטא, צריך להביא אשם תלוי (אם גם האדם יודע שהוא עבר על חטא צריך להביא חטאת).

לכן הטעם ש"לבו של אדם דוה וכו' וגמר בלבו להקדיש", מועיל שיהיה הקדש רק בנוגע לדיני אדם[17], אבל בנוגע לדיני שמים הרי זה קרבן דוקא אם חטא בפועל[18]; וכיון שיתכן שלא חטא – שאז בנוגע לדיני שמים (כרת) אינו קרבן כלל – הרי אינו מחוייב כרת על שחיטת חוץ זו במזיד, ובמילא אינו צריך גם להביא על זה קרבן חטאת אם עשה זאת בשוגג, כי דוקא "דבר שזדונו כרת שגגתו חטאת"[19].

ו. תכלית הקרבן לתקן את הפגם ולעורר לתשובה

ויובן זה גם מכך שאף שקרבן חטאת בא על איסור ודאי (בשוגג) ואשם תלוי על איסור ספק, מצינו חומרא יתרה באשם תלוי מבקרבן חטאת: חטאת בת דנקא ואשם בת שתיים (זבחים מח, א), חטאת היתה חייבת להיות שוה לא פחות ממטבע שנקרא "דנקא"[20] ואשם תלוי – לא פחות משני סלעים שהם 48 דנקאות!

ומבאר זאת רבינו יונה[21], כי עיקר הכפרה של קרבן הוא על ידי התשובה שנעשית עמו. לכן, כשאדם יודע בודאי בנפשו שחטא, הוא מתעורר לחרטה ולתשובה באמת; אבל כאשר ספק הוא אצלו וסובר שמא לא עבר כל עבירה – יש לחפש דרכים "לעורר" אצלו, חרטה ועשיית תשובה אמיתית. לכן היה מחירו של אשם תלוי גדול יותר משל חטאת.

אלא שלכאורה, אין זה טעם מספיק. הן אמת שהיתה צריכה להיות תשובה, אך ישנו הרי ענין ומעלה בהקרבת הקרבן עצמו, שיש בה הסגולה לכפר ולהסיר את הפגמים שנעשו על ידי העבירות; ולפי חילוקי הפגמים על ידי החטאים השונים, לפי זה הם החילוקים בקרבנות, הבאים לתיקון הפגמים. ובהכרח איפוא לומר, כי מחירו של אשם תלוי הגבוה משל חטאת, אינו רק בכדי לעורר את האדם לתשובה אמיתית, אלא גם משום שאשם תלוי צריך לכפר על פגם גדול יותר מאשר הפגם שמכפר הקרבן חטאת. ואינו מובן, איך שייך לומר שעל ידי ספק איסור יהיה פגם גדול יותר מאשר על ידי איסור ודאי?

ז. חומרת עבירה בשוגג

קרבנות בכלל מכפרים רק על חטאים הנעשים בשוגג[22], כי גם עבירה בשוגג צריכה כפרה[23]. אף שעצם עשיית החטא היתה שלא ברצון, הוא עשה זאת שלא מדעתו, אבל זה עצמו שהאדם יכול היה לעבור עבירה בשוגג, מוכיח שאין הוא כהוגן, שכן אילו היה כראוי להיות לא היה נכשל אפילו בשוגג, כמו שנאמר[24]: "לא יאונה לצדיק כל און". כלומר שאשמתו של העובר עבירה בשוגג היא בכך שהניח לנפשו הבהמית להתחזק בפעולותיו – הבהמיות[25] הקודמות, (עוד בטרם נעשתה העבירה), שהן הביאוהו לכך שיוכל לעבור עבירה בשוגג.

הדברים הנעשים אצל אדם בדרך ממילא, שלא מדעתו ושלא בכוונה, מורים על מהותו, במה הוא שקוע, ובמה הוא מתענג. מעשי הצדיק, שתענוגו באלקות, הם פעולות של טוב וקדושה; ואילו זה שנכשל בעבירה, מוכיח הדבר שתענוגו מצוי בענינים של לא־טוב.

כשמעשה העבירה היה רק בשוגג, הרי, בפרט מסויים, גדול הפגם יותר ממעשה במזיד: כי כאשר האדם עושה פעולה בכוונה ומדעתו, אין היא מורה כל כך על הקשר העמוק של האדם עם הדבר שעשה; יתכן שכל המגע שלו עם הפעולה בא רק בשעת העשיה ואינו אלא בכח העשיה שלו ובדרגת הכוונה ודעת בה הוא עומד אז. אבל פעולה הנעשית אצלו מאליה, הרי היא מלמדת על מהותו, שבה קשור ה"אני" שלו, שהוא יותר מכוונה ודעת, ולכן הוא נמשך, אינסטינקטיבית, לעשות פעולות אלו, עד שהוא בא לידי מעשה בפועל.

ח. חטא בשוגג מעיד על מהותו של אדם

בזה גם יובן מה שנאמר בכתבי האריז"ל[26] שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא במשך כל השנה. ואינו מובן: האדם הרי הוא בעל בחירה, הוא יכול לבחור תמיד בכל דרך שיחפוץ, כיצד אפשר לומר, שעל ידי זה שיזהר ממשהו חמץ שמונה ימים תנטל ממנו הבחירה?

אלא פירוש הדבר הוא, שדברי האריז"ל הם על חטאים בשוגג: במזיד יתכן אמנם שיעבור עבירה ח"ו, מאחר שהוא תמיד בעל בחירה והוא חפשי תמיד לעשות כרצונו, אבל בחטא בשוגג הנעשה שלא מדעתו, לא יכשל (כל כך), כי על ידי זה שנזהר ממשהו חמץ, נעשתה מהותו, במדה מסויימת, מהות של קדושה[27], ועל ידי כך במילא לא יהא נמשך לעבירות[28].

ט. עברה על ספק חמורה מעברה בשוגג

על פי זה יובן גם מה שהגמרא (כריתות יז, ב) בבואה לתאר מציאות שצריך להביא עליה אשם תלוי, היא מביאה את הדוגמא של ספק חלב ספק שומן. ולכאורה, הרי ישנם כמה וכמה אופנים אחרים של ספק עבירה – מהו הטעם שהגמרא נוקטת דוקא מציאות של ספק חלב ספק שומן?

והביאור: כאמור, אשם תלוי בא על ספק איסור שוגג – שנתעורר אצלו ספק אם עבר עבירה בשוגג. וכיון שהפעולות האסורות שבשוגג הרי באות מצד התענוג שיש לו בהן, כנ"ל, הרי פירושו של דבר, שתוכנו ומשמעותו של כל ספק איסור שהוא, במה הוא התענוג שלו – האם עונג זה הוא מותר, המביאו לפעולות כשרות, או שהתענוג שלו הוא ר"ל תענוג אסור, כזה שנמשך על ידו לדברים האסורים. ומשום כך מביאה הגמרא את הדוגמא לאשם תלוי – ספק חלב ספק שומן (כי חלב ושומן באים מתענוג).

על דרך המבואר שהפגם שעל ידי איסור שוגג הוא חמור יותר בפרט מסויים מן הפגם שעל ידי איסור במזיד, אפשר גם לבאר את החומר שישנו בספק איסור לגבי איסור ודאי: כשאדם יודע בודאות שעבר על איסור בשוגג, הרי אמנם דבר זה מראה שהקשר שלו עם הרע היה עוד לפני מעשה האיסור, וזה אשר הביאו לעבור על איסור השוגג, שלא מידיעתו וכוונתו; מכל מקום, לאחר שעשה את האיסור, הרי מתברר לו שנכשל ויודע שאין ראוי להיות במעמד ומצב בו הוא נמצא. אבל בספק איסור, שכלל אינו יודע אם נכשל, ומבחינתו עשוי לחשוב "מתברך בלבבו"[29], שכלל לא עבר עבירה, הרי זה מורה, במידה מסויימת, על קשר עמוק ביותר לרע, שכתוצאה ממנו אינו יודע כלל שאינו כראוי.

העובר על איסור שוגג בודאי, הרי מהותו היא עדיין טוב, והעבירה היא בסתירה ובניגוד אליו, שלכן הוא חש בסופו של דבר שעבר על רצון העליון; הוא מרגיש ברע המנגד ומפריע למהותו (הנפש הבהמית רק מקיפה אותו ומושכת אותו אל הרע, אבל לא נעשית מהותו, אדרבה, היא מנגדת למהותו). משא"כ העובר עבירה בספק, ומתברך בלבבו, הרע הופך להיות ממהותו ואינו מנגד לו ואינו מפריעו כלל, שלכן אינו חש ואינו יודע כלל שעבר עבירה.

ולכן יש להביא על ספק איסור אשם תלוי, שמחירו גבוה ביותר מחטאת הבאה על איסור ודאי, כי על האשם תלוי לתקן פגם עמוק יותר.

י. ספק עבירה גרוע יותר מהעובר איסור ודאי, בשוגג או במזיד

על פי זה מובן, כי בשעה שיש לאדם ספק אם עבר על איסור, הרי אפילו אם כלפי שמיא גליא שלא עבר על האיסור (ובמילא אינו מגיע לו עונש, כי עונש בא על מעשה איסור דוקא), הרי ביחס למצב נפשו, הרי זה עצמו שיש בו ספק עבירה (אפילו אם לאמיתו של דבר לא עבר), מוכיח שיש לו שייכות לזה (אילו לא היה לו כל שייכות לרע לא היה יתכן כלל אצלו ספק שעבר על איסור)[30], ואם בכל זאת אין הדבר מפריע לו כלל והוא מתברך בלבבו שהוא כראוי; שהתענוג וההתלהבות שלו הם של היתר (ספק שומן), הרי מצב נפשו, במדה מסויימת, גרוע יותר מהעובר איסור ודאי, בשוגג או במזיד.

לפי זה נמצא שקרבן אשם תלוי, עם החומר שבו לגבי קרבן חטאת, שייך לכל מי שנודע לו ספק איסור, אפילו אם באמת לא עשה כל איסור[31]. לכן סוברים חכמים, שאפילו אם אחר כך נודע לו בבירור שלא חטא או שחטא בודאי, מכל מקום, הרי בכל הנוגע לו, למעמד ומצב נפשו, "גמר בלבו להקדיש" ו"ירעה עד שיסתאב".

כל זה הוא בנוגע למצב נפשו שהוא רוצה וצריך לתקן. אבל באשר לדיני שמים הרי "המעשה הוא העיקר". בעונשין דלמעלה נוגעת עשיית העבירה בפועל[32]. לעשות עבירה בפועל שהיא היפך רצון וציווי הקדוש ברוך הוא בתורתו, "אשר יעשה אותם האדם"[33] "אשר לא תעשינה"[34]. ולכן אם כלפי שמיא גליא שלא עבר על איסור בפועל (אף שמצד מצב נפשו הוא שייך לכך), אינו נענש על כך בדיני שמים.

ולכן פוסקים חכמים (ורמב"ם): "אשם תלוי וכו' שהקריבן בחוץ פטור", כי כיון שיתכן שלא חטא במעשה בפועל, ואז הרי בנוגע לדיני שמים אינו קרבן, אין מגיע עונש כרת על הקרבתו בחוץ, וכל שאין זדונו כרת – אין שגגתו חטאת, הוא פטור.

(משיחת שמח"ת תשי"ב)

מקורות והערות