באדיבות "המכון להפצת תורתו של משיח"

ד"ה ויהי ביום השמיני תשמ"ז – נדפס בספר המאמרים ויקרא ע' קנ ואילך:

בס״ד. מוצאי ש״פ צו, אור לי״ג ניסן ה׳תשמ״ז

ויהי ביום השמיני גו׳[1], ומביא ע״ז אדמו״ר הצמח צדק (בעל ההילולא די״ג ניסן) באור התורה ריש פרשתנו[2], דבכלי יקר[3] דייק מה יום מיומיים, מה נשתנה יום השמיני משאר הימים, ואמר שהוא ע״ד המדרש[4] האומר שכל קלוסו של משה הי׳ באז כו׳ כי אז היינו אחד רוכב על ז׳ כו׳ [אז בגימטריא ח׳], ומה שיום ח׳ זה נטל עשר עטרות[5] [כמובא גם בפרש״י ריש פרשתנו] רמז למה שאמרו רז״ל[6] כינור של ימות המשיח יהי׳ של שמונה נימין ושל עולם הבא עשרה נימין (ע״כ מהכלי יקר). ומבאר בזה, דענין אחד רוכב על ז׳ שביום השמיני ענינו המשכת בחי׳ א׳ שלמעלה משבעת ימי הבנין דהיינו ספירת הבינה בתוך ז׳ ימי הבנין, ויחד עם זה הם במספר ח׳. וזהו מה שמוסיף אח״כ שאותו היום נטל עשר עטרות, דעשר עטרות רומז על הכתר, משום שעטרה בפשטות הוא ענין הכתר שלמעלה מהראש (וכל שכן וקל וחומר משאר חלקי הגוף), ובזה גופא הרי מספר עשר עטרות מורה על שלימות כל הענינים. ונמצא, שמעלת יום השמיני היא שאז הי׳ המשכת ספירת הבינה, ולמעלה מזה, ספירת הכתר, בתוך ז׳ ימי הבנין.

ובזה יש לבאר גם מה שמסופר בהמשך הכתובים בתוכן ענינו של יום השמיני. דהנה בפשטות הכתובים מפורש החידוש דיום השמיני, שבאותו יום קרא משה לאהרן ולבניו גו׳¹, ואח״כ וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם[7], דהיינו ענין נשיאת כפיים, כפרש״י[8] ויברכם יברכך יאר ישא. ומביא ע״ז אדמו״ר הצ״צ בד״ה וישא אהרן[9] (שלאחרי ד״ה ויהי ביום השמיני [דהגם ששני דרושים אלו (ד״ה ויהי ביום השמיני וד״ה וישא אהרן) הם ב׳ דרושים נפרדים לכאורה, הנה מזה שבאים בדפוס בהמשך אחד, ובפרט שפסוקים אלו (הפסוק ויהי ביום השמיני והפסוק וישא אהרן) שייכים זה לזה ובאים בהמשך זה לזה, יש לומר שיש קשר גם בין דרושים אלו]), דאיתא במדרשי רז״ל[10] על פסוק זה, את ידיו ידו כתיב (חסר יו״ד), יד אחת. ומבאר[11], דזהו ענין לית שמאלא בהאי עתיקא[12], כי כולי׳ ימין. דכשם שבעתיק יש ב׳ ידים כביכול, אלא דלית שמאלא בהאי עתיקא ששניהן בחי׳ ימין, עד״ז הי׳ באהרן, דהיו ב׳ ידים (את ידיו קרי) ויחד עם זה את ידו כתיב, יד אחת, דשניהן הן בחי׳ ימין. ונמצא שהחידוש דנשיאת כפיים דאהרן הי׳ המשכת עתיקא למטה.

וביאור הענין הוא, דהנה בדרוש הא׳ שם מביא בענין שהאחד רוכב על הז׳, הא דאיתא במדרש[13] שעיקר שכינה בתחתונים היתה ואח״כ נסתלקה עד לרקיע הז׳ ואח״כ עמדו האבות והורידוה מרקיע הז׳ לו׳ וכו׳, עד שבא משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין[14] והורידה למטה בארץ, ומבאר שם שיש חידוש גדול יותר בזה שמשה הורידה מרקיע הא׳ לארץ לגבי זה שהצדיקים שלפניו הורידו השכינה מרקיע אחד לזה שלמטה ממנו, דבשביל המשכה זו, מרקיע לארץ, צריכים לכח ממדריגה עליונה יותר. ויש לבאר זה ע״פ המבואר בדרוש ההילולא לכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו[15], דמה שמשה הוריד השכינה למטה בארץ הנה עיקר גילוי האלקות שע״י משה הי׳ במשכן דוקא כמ״ש[16] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ויש לומר שזהו הקשר לענין יום השמיני, שבאותו יום הוקם המשכן, ולכן הי׳ צ״ל אז המשכת בחי׳ שמיני הנ״ל. אמנם בפרטיות יותר הי׳ חידוש זה גופא בעת נשיאת כפיים דאהרן, שזה הי׳ עיקר החידוש דיום השמיני. שהרי בשבעת ימי המילואים שימש משה, משא״כ ביום השמיני קרא לאהרן ובניו, שמאז נעשו הם הכהנים המשמשים בקודש. ובאותו יום עצמו שימשו שניהם, משה ואהרן, אמנם בהמשך היום, כשהגיע ענין הברכה לישראל, אז נמסר הענין לאהרן, וישא אהרן את ידיו גו׳, משום שזהו ענין המשכת עתיקא למטה, עיקר שכינה בתחתונים.

והנה מעין ענין זה שבנשיאת כפיים דאהרן ישנו גם בכל ברכת כהנים. וכמבואר בהדרוש שם[17] החידוש דברכת כהנים בהקדם ביאור ההפרש בין ברכה ותפילה, דתפילה היא בחי׳ בקשה מלמטה למעלה, אבל ענין הברכה הוא למעלה מן התפילה שהמברך הוא למעלה וממשיך הברכה למטה, וגם דברכה אינה לשון בקשה אלא לשון ציווי (והיינו שזהו דבר בטוח ובלי שום ספק)[18]. ובזה גופא יש מעלה בברכת כהנים על שאר הברכות, שמקור הברכה הוא למעלה מעלה, למעלה מכל ההשתלשלות, ולפיכך הברכה היא בתכלית המהירות ובתכלית השלימות. וכמבואר בדרושי ברכת כהנים[19] בטעם הענין שהסימן על כהונת אהרן הי׳ במקל שקדים הממהר לצמוח יותר משאר הצמחים[20], וכמ״ש[21] והנה פרח מטה אהרן גו׳ ויגמול שקדים, משום שהמשכת הברכה ע״י הכהנים היא בתכלית המהירות, דהיינו שנמשך מלמעלה מסדר ההשתלשלות בלי שום הפסק וצמצום כמו שהוא. וע״ז כתיב[22] עד מהרה ירוץ דברו, שנמשך בתכלית המהירות בלי שום הפסקה. ויש לומר דמ״ש כאן דברו לשון יחיד הוא ע״ד ענין את ידו דכתיב ידו לשון יחיד, אבל בזה נכללים כל פרטי הברכות, אלא שלהיות מקורם מבחינה שלמעלה מחילוקי דרגות לפיכך נקראים בשם דברו לשון יחיד. דזהו גם מה שהברכה היא יברכך ה׳ וישמרך[23], יברכך בממון וישמרך מן המזיקין[24], היינו שברכה זו נמשכת גם לענין של ממון גשמי, ויתירה מזו, גם למקום כזה שבו צריכים לשלול מזיקין. והמשכה זו עצמה היא באופן דעד מהרה ירוץ דברו, כמו שהיא למעלה, בלי שום מונע ומעכב. ועד שסיום הברכה הוא וישם לך שלום[25], דתוכן ענין השלום הוא אשר גם אויביו ישלים אתו[26], כלומר, שההמשכה היא גם במקום של אויבים שמהפכים גם אותם לטובה, ונעשה בכל לבבך בשני יצריך[27]. ואמיתית ענין השלום יהי׳ דוקא לעתיד לבוא, וכמבואר בארוכה בשערי תשובה לאדמו״ר האמצעי[28] בד״ה פדה[29] בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, דלעתיד לבוא תהי׳ הפדי׳ (הגאולה) באופן של שלום לגמרי עד שאין שום מציאות של קרב כלל, אלא זהו נצחון מוחלט. [ויש לקשר זה עם מ״ש הרמב״ם[30] שמשיח יהי׳ מזרע דוד ושלמה דוקא, דענינו של שלמה הוא שלימות השלום כמ״ש[31] שלום ושקט אתן על ישראל בימיו].

והנה ע״פ מה שנת״ל שהחידוש דברכת כהנים הוא ענין גילוי בחי׳ עתיקא, יש

להבין מה שאמרו רז״ל[32] עה״פ ישא ה׳ פניו גו׳ שאמר הקב״ה ואיך לא אשא פנים לישראל והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה כו׳. ולכאורה ענין הדקדוק דכזית וכו׳ הו״ע של צמצום, ומהי השייכות לתכלית הגילוי דעתיקא קדישא. ויובן זה ע״פ מה שנת״ל[33] בביאור מ״ש יעקב[34] ושבתי בשלום אל בית אבי והי׳ הוי׳ לי לאלקים. דהנה בשם אלקים בהיותו למטה ע״י סדר ההשתלשלות יש בו כמה אופנים, עד שאפשר שזהו ענין של העלם וכיו״ב, אבל אמיתית ענין דשם אלקים הוא מ״ש והי׳ הוי׳ לי לאלקים, דהוי׳ הוא האלקים, שענינו של שם אלקים הוא שיהי׳ המגן ונרתק שעל ידו יומשך שם הוי׳, שם המיוחד, דהיינו ההשפעות שלמעלה מכל מדידה והגבלה, ובאופן שהתחתונים יוכלו לקבלם. והיינו שתכלית כוונת הצמצום (אלקים) היא בשביל הגילוי. ויתירה מזו, דלעתיד לבוא והי׳ הוי׳ לי לאלקים[35], שאז יתגלה בחי׳ הוי׳ עליון יותר[36], עד לבחי׳ הוי׳ שלמעלה מאותיות[37] (כמבואר ענינו בדרושי אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ובדרושי כ״ק מו״ח אדמו״ר[38]), ועד שהוי׳ דעתה כאלקים יחשב[39], ויתירה מזו שהדרגא הכי עליונה שבשם הוי׳ (שם הוי׳ שאין לו פירוש) תהי׳ לעתיד לבוא בבחי׳ אלקים[40], היינו שתומשך ותתגלה למטה באופן שיוכלו לקבלה. ובזה יובן מה שע״י הצמצום (מדקדקים) נמשך תכלית הגילוי דישא הוי׳ פניו אליך וישם לך שלום.

והנה פרשת ויהי ביום השמיני נאמרה בפשטות בר״ח ניסן⁵, ולא עוד אלא שקריאתה בפשטות ברוב השנים היא בסמיכות לחג הפסח. ומזה מובן שענין הנ״ל דויהי ביום השמיני, המשכה למעלה מהשתלשלות עד למטה מטה, שייך וקשור גם עם ענינו של חג הפסח. ויש לומר הביאור בזה בפשטות, דהנה נת״ל ממ״ש בד״ה ויהי ביום השמיני באוה״ת שם, דכדי שתהי׳ המשכה מרקיע לארץ, צ״ל בשביל זה המשכה שלמעלה יותר. ויש לומר שזהו ענינו של פסח בפשטות, דהרי פסח הוא מלשון פסיחה ודילוג (כמובא גם בפרש״י[41]), וכמבואר בכמה מקומות[42] שזהו מה שההמשכה דחג הפסח היא ממקום נעלה ביותר שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות. ויש לקשר זה גם עם קביעות שנה זו, דחג הפסח הוא ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב[43] (לפרשת ויהי ביום השמיני), דענין יום השלישי שהוכפל בו כי טוב הוא, דתמורת זה שהי׳ לפני זה ענין של מחלוקת ביום השני[44], הרי ביום השלישי הוכפל בו כי טוב, גם עבור יום השני, דהיינו שפועל עילוי גם ביום השני[45], עד שהוא באופן דכפליים לתושי׳[46], יותר משתי פעמים ככה (בכמות), דהיינו כפליים באיכות, ממלא וסובב, השתלשלות ולמעלה מסדר ההשתלשלות, הגבלה ולמעלה ממדידה והגבלה.

ובזה יש לבאר גם מ״ש אדמו״ר הצ״צ שם בד״ה וישא אהרן הנ״ל[47], וז״ל: ולבאר הדברים יש להקדים הדרוש המבואר בסידור[48] ע״פ עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי׳ כו׳, הנה מבואר בפרי עץ חיים[49] ובמשנת חסידים[50] שורש ענין יציאת מצרים כו׳ ויוציאנו ה׳ אלקינו היינו בחי׳ או״א (אבא ואימא) ביד חזקה ובזרוע נטוי׳ היינו ע״י שהלבישו לזרועות דאריך אנפין כו׳. ע״כ. ויש לבאר המשך הענינים, דענין ב׳ זרועות דאריך אנפין הנה בהם נמשכים בחי׳ הידים דעתיק יומין, שזהו ענין לית שמאלא בהאי עתיקא הנ״ל. וע״פ המבואר לעיל מובן הקשר דכללות ענין זה לחג הפסח, דזהו ענינו של חג הפסח, הפסיחה ודילוג ממקום שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, ובאופן דוישא אהרן את ידיו ויברכם, שנמשך באופן דברכת כהנים, עד מהרה ירוץ דברו. דזהו גם מה שבעת יציאת מצרים איתא שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו[51], ומבואר בדרושי כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[52], דבכבודו קאי על מלכות דא״ס שלפני הצמצום ובעצמו קאי על תפארת דא״ס שלפני הצמצום, ויתירה מזו, בכבודו ובעצמו כפשוטו, עצמותו ומהותו ית׳. וזה נמשך למטה מטה לערות הארץ, ובגלוי, עד שעי״ז פסח הוי׳ על הפתח[53], על בתי בני ישראל.

אמנם אף שענין זה הוא כמו ענין יציאת מצרים, מ״מ, הגילוי דלעתיד לבוא יהי׳ למעלה יותר מהגילוי דיציאת מצרים. דביציאת מצרים הי׳ ענין גילוי העצמות ע״י הפתח (ופסח הוי׳ על הפתח), דהיינו ע״י ספירת המלכות[54], משא״כ לעתיד לבוא יהי׳ גילוי העצמות באופן דלא יכנף עוד מוריך[55], בגלוי לגמרי. וכמו שנת״ל מד״ה פדה בשלום לאדמו״ר האמצעי, דלעתיד לבוא תהי׳ הגאולה בתכלית השלימות דענין השלום, כי את רוח הטומאה אעביר מן הארץ[56]. ויש לומר דמשום זה יהי׳ עוד ענין לעתיד לבוא דלא כמו שהי׳ ביציאת מצרים. דהנה ביציאת מצרים הרי השלימות דגילוי זה מה שאו״א הלבישו לזרועות דאריך, עד לזרועות דעתיק, היתה בשעת מתן תורה, וכמבואר בהדרוש שם[57], דבשעת יציאת מצרים לא היתה עדיין ההמשכה מהמזלות, וההמשכה מהמזלות היתה רק בשעת מתן תורה (שזהו התכלית דיציאת מצרים כמ״ש[58] בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה). והרי בשביל להגיע למתן תורה היו צריכים לזמן של נ׳ יום, שבעה שבועות תספר לך[59], כדי שיוכלו לקבל מבחי׳ נ' שערי בינה, כמבואר בכמה מקומות[60], ויתירה מזו, דמשה הוסיף יום אחד מדעתו[61] (כמובא גם בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן[62]) וכו׳. אמנם כעת אין צריכים לכל זה, ויהי׳ תיכף ומיד גילוי בחי׳ תורה חדשה מעצמות ומהות בלי שום הפסק זמן. ובלשון הידוע דהודעת והכרזת כ״ק מו״ח אדמו״ר[63] עמדו הכן כולכם, שזהו לשון בקשה וגם לשון נתינת כח וציווי ולשון של וודאות, שדבר ברור הוא שכבר עומדים הכן כולכם לקבל פני משיח צדקנו, כי כבר ישנם כל הבירורים שאז היו צריכים בשבילם זמן מסויים וכו׳, ובאים תיכף ומיד ולא עיכבן אפילו כהרף עין[64] אל הגאולה האמיתית והשלימה, שזה כולל ענין תורה חדשה מאתי תצא[65] בלי שום הפסק זמן בינתיים. והיינו שכל אחד ואחד מישראל לומד תורה מפי משיח צדקנו[66], ובאופן דירום ונשא וגבה מאוד[67] גם למעלה מאדם הראשון[68]. וכמבואר בארוכה בדרושי אדמו״ר האמצעי[69], דמאד הוא אותיות אדם[70], כי משיח יהי׳ נשמה בגוף, אדם אמיתי, ויחד עם זה הרי הצירוף הוא באופן דמאד, למעלה מכל מדידה והגבלה, ובזה גופא ונשא מאוד.

והנה יום זה הוא יום סגולה מיוחד לכל הענינים הנ״ל, שהרי זהו יום ההילולא של אדמו״ר הצ״צ, שבו כל עבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו עומדת באופן גלוי ופועלת ישועות בקרב הארץ[71]. והרי נקודת עבודתו של אדמו״ר הצ״צ היא מעין החידוש דמשיח צדקנו[72]. וכמבואר במ״א, מיוסד על המבואר שנקודת ענינו של הצ״צ הו״ע מוח הדעת[73] (דזהו מה שהצ״צ הוא השלישי משלשת אבות החסידות (כמובן מזה שהאמצעי נקרא בשם אדמו״ר האמצעי), כנגד מוח הדעת), דנקודת עבודתו אשר עבד היא חיבור נגלה דתורה ופנימיות התורה, עד שעושה מהם ענין אחד ממש בגלוי, באותם מאמרים ובאותן התורות שאמר, ולא רק בדרושים אחדים או במיעוטם, אלא שזהו רוב הדרושים ועיקר עבודתו ורוב דרושיו בכמות, ומזה מובן שזהו גם באיכות. דזהו תוכן הענין הנ״ל דהמשכת עתיקא קדישא למטה. וזהו חידושו של אדמו״ר הצ״צ, כי הגם שענין זה דמלאה הארץ דעה את הוי׳[74], הפצת המעיינות חוצה, התחיל כבר ע״י אדמו״ר הזקן, ובפרט לאחרי גאולת י״ט כסלו (כפתגם הידוע[75]), מ״מ נמשך אח״כ הענין בגלוי יותר ע״י אדמו״ר הצ״צ, שחיבר נגלה דתורה ופנימיות התורה, גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא (כדאיתא בזהר פרשת דבר אל אהרן גו׳ בהעלותך את הנרות[76]), דהצ״צ הי׳ השלישי, בחי׳ דעת שלמעלה מאו״א[77], כמו השלישי שבאבות בפשטות שהי׳ בחיר שבאבות[78], וכנראה בפשטות בספריו ובמאמריו ובפסקי דינים שלו (דבר ה׳[79] זו הלכה[80]) שחיבר נגלה ופנימיות, עד באופן גלוי לעיני בשר, שזהו ענין מלאה הארץ דעה את הוי׳ ובאופן דידעתיו הייתיו[81].

וענין זה הוא בהדגשה מיוחדת בדורנו זה, שזכה דורנו ובו נתגלו ונתפרסמו דרושיו של הצ״צ בדפוס, וידוע פתגם הצ״צ[82] שכל ענין שבא בדפוס הרי הוא לדורות, ובלשון חז״ל[83] אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. ובפרט שההדפסה של דרושיו היא באופן של זה א-לי ואנוהו[84], התנאה לפניו במצוות, בדיו נאה[85] על קלף נאה, דזוהי מעלה נוספת בעניני דפוס על עניני כתב, שזה מוסיף ביופי הדבר. וע״י קיום ענין זה א-לי ואנוהו באופן זה, באים לענין זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו לפי פירוש השל״ה[86], דמצד אלקי אבי, היינו מצד האמונה בקבלה מהאבות, הרי אלקות הוא באופן של רוממות שלמעלה מהבנה והשגה דילי׳, וארוממנהו, משא״כ כאשר הוא א-לי, אלוקה שלי, ע״י עבודת עצמו, עד שהוא באופן דזה א-לי, מראה באצבעו ואומר זה[87], הרי אז נעשה ואנוהו, אותיות אני והו[88], דהיינו חיבור והתאחדות של האדם עם הקב״ה, עד שהם מציאות אחת ותיבה אחת בתורת אמת, ובלשון הידוע ידעתיו הייתיו[89] בניחותא[90]. ומכיון שעומדים היום ביום זה, יום ההילולא של הצ״צ, מובן שזכות היום מועילה לכל הענינים הנ״ל.

ויש לקשר תוכן ענין זה (המשכת עתיקא למטה וחיבור נגלה דתורה ופנימיות התורה) עם ספרו של הרמב״ם ז״ל שיום הולדתו הוא בי״ד ניסן, ערב פסח[91], כמרומז בתחילת הספר וסופו, דנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן[92]. דבסוף הספר[93] מביא הענין דידיעת אלקות באופן דומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים, שזהו בדוגמת חיבור פנימיות התורה ונגלה דתורה. ובתחילת ספרו[94] כתב יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכל הנמצאים כו׳ לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, שמזה מובן, שכל המציאות כולה קשורה עם אמיתית המציאות, עצמותו ומהותו ית׳[95]. [וכמבואר באגה״ק סימן כ׳[96] שעצמותו ומהותו ית׳ שאין לו עילה שקדמה לו ח״ו הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט. ויש לומר דמה שענין זה הוא בסימן כ׳ דוקא הוא בדיוק, דעשרים בגימטריא כתר[97]. שהרי אגרות הקודש נסתדרו בדפוס ע״י רבותינו נשיאינו בכלל[98], ובפרט שהם כתביו של אדמו״ר הזקן שהי׳ נשמה חדשה[99], ובפרט שנשמתו היתה אז למעלה באופן דאנכי עולה השמימה והכתבים אני משאיר לכם (איך גיי אין הימל, די כתבים לאָז איך אַייך) כפתגם הידוע[100], הרי מובן גודל הדיוק בסידור אגה״ק שבספר התניא שהיא חלק רביעי דספר תניא קדישא, אבל באופן דהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו[101]].

והנה בכל הענינים שבתורה הרי המעשה הוא העיקר[102]. ועד״ז מובן גם לגבי הענינים הנ״ל, שכן יהי׳ בפשטות, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, והקיצו ורננו שוכני עפר[103], ובפרט ע״פ המבואר בזהר[104] שתחיית המתים של הצדיקים היא תיכף ומיד יחד עם הגאולה. ויתירה מזו, שישנו ענין של תחיית המתים הבא גם לפני הגאולה, וכפי שראו במעשה בפועל אצל אליהו הנביא[105] ואצל תלמידו אלישע[106] שהמופתים אצלו היו פי[107] שנים ברוחך, ועד״ז היו המופתים אצל רבותינו נשיאינו כידוע ומפורסם[108], ואין כאן המקום להאריך בזה. ועיקר הכוונה היא לפסק דין, דין תורת אמת ותורת חיים, שיהי׳ לא עיכבן אפילו כהרף עין, ובאה הגאולה יחד עם הקיצו ורננו שוכני עפר, ושומעים תורתם ומאמריהם מהם בעצמם, ובכבודם ובעצמם. ועד שלומדים תורה מפי משיח צדקנו⁶⁶, ובאופן של ראי׳⁶⁶, עד שתורה חדשה מאתי תצא, אורייתא וקוב״ה כולא חד[109], ולא יכנף עוד מוריך, לימוד תורה חדשה מפי עצמותו ומהותו ית׳.

והנה ענין זה צריך שיהי׳ באופן דלא עיכבן אפילו כהרף עין, בתכלית הזריזות, שזה כולל הן המעלה שבחפזון לגבי זריזות והן המעלה שבזריזות לגבי חפזון שע״ז כתיב[110] לא בחפזון תצאו, דענין הזריזות מורה על תכלית התוקף שבדבר, עד שהוא יותר גם מענין דחפזון. דבפשטות נעשה ענין זה ע״י לימוד התורה עכשיו, דלעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, ואח״כ מתוך שלא לשמה בא לשמה[111], ללימוד התורה לשם התורה עצמה[112], וכמ״ש הרמב״ם בסוף ספרו שם.

וע״י כל הענינים הנ״ל, ובפרט ע״י שמקשרים זה עם ענין הצדקה, שמקרבת את הגאולה[113], באים אל הגאולה באופן דכהרף עין, שע״י הגאולה רואים את העילוי שבגלות, מה שצדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות[114], וכמאמר אודך הוי׳ כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני[115], וכסיום מזמור תפלה לדוד (מזמור פ״ו) כי אתה הוי׳ עזרתני ונחמתני[116]. ושיהי׳ כל זה בפשטות, ולמטה מעשרה טפחים, נשמות בגופים, גם נשמות בגופים דאלו שהקיצו ורננו, בעל ההילולא וכל נשיאי חב״ד וכל הצדיקים וכל הנשיאים, מגואל ראשון זה משה רבינו עד גואל אחרון זה דוד מלכא משיחא[117]. ובפרט שעומדים בזמן סעודתא דדוד מלכא משיחא[118], סעודה בפשטות, כפסק ההלכה בשולחן ערוך[119], סעודת מלוה מלכה. וכולם יחד, עד שיהי׳ מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר[120], היינו שהוא מספר שאינו בגדר מספר (כמבואר בכמה מקומות[121]), בפשטות ממש (לא רק בדרך דרוש) ובמעשה בפועל, שכל הנשמות בגופים של כל הדורות, וכל שכן וקל וחומר דורנו זה שזכה להיות הדור האחרון דזמן הגלות (כמובן ופשוט מכל הסימנים שבגמרא, נגלה דתורה, ובזהר (ספרא דילך), פנימיות התורה, והעיקר הוא שישנה התביעה והבקשה עד מתי, ודבר ברור ובטוח הוא שהקב״ה ממלא תפילתם של ישראל), שנעשה הדור הראשון וההתחלה של הגאולה, ע״י ביטול כל הקשיים דכל ההתחלות, ואדרבה, בשובה ונחת תושעון[122], ובפשטות, שהולכים אל הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ובנערינו ובזקנינו ובבנינו ובבנותינו[123], וביד רמה[124], ובפשטות. וכל זה מתקיים כפסק הרמב״ם[125] שיקום מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וילחום מלחמת ה׳ וינצח ויבנה בית המקדש במקומו, ואז אהפוך אל עמים גו׳ לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד[126] והיתה לה׳ המלוכה[127], שזה כולל קיום כל התורה ומצוותי׳, יחד עם הציווי וההבטחה והנתינת כח לכוף כל באי עולם לקיים ז׳ מצוות שנצטוו בני נח[128], עד שלא יהי׳ עסק כל העולם כולו אלא לדעת את ה׳ בלבד[129]. וכל ענינים אלו יהיו באופן של לשון צו וזירוז, ובאופן דלא עיכבן אפילו כהרף עין, בבנין בית המקדש השלישי, שאז יהי׳ כינור של שמונה נימין, ענין יום השמיני הנ״ל, עד שיהי׳ אותו יום נטל עשר עטרות, כינור של עשרה נימין, עד לעשר עטרות. וכל זה נמשך באופן דברכת כהנים, עד לוישם לך שלום, לא רק דרכי נועם ודרכי שלום אלא שלום ממש, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה[130], וישם לך שלום.

מקורות והערות