מהות החג – חג החרות

לכל חג ישנה משמעות מיוחדת בה הוא מעניק כחות לכל השנה כולה, כעין ראש השנה. הדבר קיים במיוחד בשלושת הרגלים[1], כשמביניהם מצטיין בכך חג הפסח שהוא הראשון לרגלים[2].

אם נשאל אשה, מהו לדעתה הדבר המאפיין את חג הפסח? תשובתה מן הסתם תהיה – עבדות. הזמן הלחוץ והמתיש ביותר ביומנה של האשה, עקרת הבית, הוא חג הפסח וההכנות אליו.

לפני החג טורחת האשה בניקיון, קרצוף, שפשוף, עמל ויזע על מנת לבער את החמץ מן הבית, ויחד עמו עודפי ביגוד, ניירת וכיוצא בזה – עבדות הבית.

בפסח עצמו היא עמלה בבישול. כל משפחה ומידת ההידורים הנהוגים אצלה, כל אלו מצריכים שעות עבודה נוספות במטבח, או אז יהיה ניתן לעשות דבר מה, לגוון ולטבל את הדגים, הבשר, תפוחי האדמה, הגזר, הסלק – עבדות המטבח.

אך כשנתבונן במהותו של חג הפסח, כשנעמיק במשמעות המיוחדת המאפיינת רק אותו, בנקודה בה הוא הנותן לנו כוח לכל השנה כולה, נגלה דבר הפוך בתכלית. יחודו של החג הוא[3] "זמן חירותנו" – חג החירות.

בני ישראל היו במצב של עבדות, ובפסח יצאו מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה.

איך מסתדרים שני עניינים הפכיים אלו? כיצד ניתן לגשר בין הפער של הרצוי מול המצוי? איך נמנע את העוול – שהאשה, ששרשה הוא מפנימיות הכתר, שיש לה את החוש וה'געשמאק' באמונה – שהיא תחיה את היפך עניינו של החג? והעיקר, עם איזה מסר מעשי "המעשה הוא העיקר"[4], יוצאת האשה לחיי היום יום מתוך החג – חג החירות?

הבסיס לפתרון כל השאלות, טמון בדבר אחד: להגדיר מהי חרות.

בעיני האדם הפשוט מצטיירת החירות כאי־עבודה, ישיבה רגל על רגל עם כוס קפה, אתנחתא, חוסר מעש.

אך בעיניה של התורה מצטיירת החירות במובנה האמיתי, וכפי שהדבר מוגדר בשיחותיו של הרבי בפרוטרוט[5]:

"שכל אחד ואחת מישראל נמצא במצב של חירות ביחס למעמדו ומצבו הקודם, על ידי זה שמתעלה לדרגה נעלית יותר, ועד לעילוי שבאין ערוך לגבי מדרגתו הקודמת, כמודגש גם בשמו של החג – חג הפסח, על שם הדילוג והפסיחה .. שעבודתו היא בדרך של דילוג וקפיצה לגבי עבודתו על דרך הרגיל".

מדברי הרבי נמצא, ששני השמות של החג עולים בקנה אחד: "חג הפסח" – פסיחה, דילוג ועמל, אינו בסתירה ל"חג החירות". להיפך, החירות האמיתית היא עמל, התעלות, אי הסתפקות במועט בעניינים רוחניים, אי הישארות במעמד ומצב קיים, פעולה מתמדת של טיפוס, עלייה.

הדבר אמנם אינו קל, לחירות זו לא מגיעים כאשר ישובים על זרי דפנה, דרושים לכך מאמץ, שינוס מותניים ועלייה בעילוי אחר עילוי בכל יום ויום, כי כל יום נושא בכוחו את הכוח לטפס באופן של דילוג וקפיצה לדרגה נעלית יותר.

אך למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, זוהי החרות האמיתית, שהאדם אינו משועבד להרגלים שלו, או לנקודות אופי החלשות שבו, אלא הוא בן חורין לשנות ולהעפיל מעלה מעלה.

חירות – מושג יחסי

הרבי מדבר על כך[6] ש"חירות" הוא מושג יחסי, כל נברא בהתאם למושגים שלו.

חירותו של צמח מתבטאת בכך שיש לו תנאים טובים לגדילתו – אדמה טובה, מים, אוויר, אור וכו'. עבורו זוהי החירות המקסימלית, ואין הוא זקוק ליותר מזה. אך לגבי בעל־חיים אין תנאים אלו מהווים חירות. ללא חופש תנועה הוא חש מוגבל, כבול, משועבד. אצל האדם גם הניידות אין משמעותה חירות. כדי שהאדם יהיה בן־חורין, מאושר, הוא זקוק גם למזון רוחני – דברי חכמה ושכל.

חירות זו אינה מספקת לגבי יהודי. הוא, שנשמתו היא חלק אלוקה ממעל ממש, זקוק לקשר עם הקב"ה. זו היא חירותו: "אין לך בן חורין אלא מי שיושב ועוסק בתורה".

התורה עבור יהודי היא כמו המים לגבי הדג. כשם שהדג יכול לחיות ולהתפתח רק במים, ואינו יכול להיות בן חורין מחוצה להם. כך יכולתו של יהודי לתת ביטוי מושלם למהותו האמיתית, היא רק בחיים האמיתיים שלו, בתורה והמצוות ש"הם חיינו". כך שאין התורה מהווה חלילה עול, אלא היא המהות של האדם היהודי, וממילא חירותו.

בהתוועדות מיוחדת שערך הרבי הרש"ב בפורים[7], דרש מהנוכחים להתעלות. שאל אחד החסידים – כיצד ניתן לעשות זאת? ענה הרבי "הכנס לקרון שלי ותתעלה. הקרון שלי ספוג דמעות וזיעה של עבודה שבלב, ומשובץ בהשכלה והשגה אלקית".

בנוגע לחירות אמיתית זו, התעלות והתקדמות בעניני תורה ומצוות, אין אדם שיכול לומר שהינו כבר בן־חורין בשלימות, שסיים כבר את עבודתו, כי הדילוג והפסיחה הם עניין אינדיבידואלי.

בפסוק מתוארים הדילוג והקפיצה בלשון[8] "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", דימוי המורה על סוגים שונים של התקדמות. אינו דומה דילוג וקפיצה על הר לדילוג וקפיצה או על גבעה, וגם בהם ישנם חילוקי גבהים – הר גבוה, הר נמוך ועוד. ובעבודה הרוחנית: יש חילוקי דרגות זו למעלה מזו. ולכן גם אחרי הדילוג והקפיצה לדרגה גבוהה, יש לדלג ולקפוץ לדרגה נעלית עוד יותר, ומוסיף והולך עד אין סוף.

השקפת עולם זו, אסור לה שתישאר רק ברמת ההבנה וההשגה, על תובנות אלו להיות מיושמות בשטח. זהו המסר איתו אנו צריכים לצעוד אל הקיץ ואל השנה כולה.

לא עוד אנחה על עבודת ניקיון או בישול, או על כל עבודה הניתנת ומזדמנת לנו על ידי הקב"ה על מנת שנבצעה. לא עוד תחושה של עבדות וכפייה. ההיפך, עמל תפקידנו מצעיד אותנו גבוה יותר מאשר היינו עד כה, כי העמל גורם לנו למלא את תפקידנו באמונה, מתוך חדוות היצירה, תוך התגברות על רגעי לחץ שרצו להכשילנו ולהטביענו בים של תלונות וחוסר נחת.

חירות – הלכה למעשה, כיצד?

לאחר שעיבדנו את הרצון – לשאוף, להתעלות, ויחד עם זאת לחוש חירות, ננסה לחוש את הדברים. הן מהבחינה של ההרגשה והתחושה, והן מהפן של ההבנה וההכרה.

נתבונן בשלוש נקודות שיסייעו בידינו לחוש את החירות:

* שלוש שאלות והיפוך.

* דמיון מודרך.

* הבנה והכרה.

1. שלוש שאלות והיפוך

אם עד כה היינו בלחץ מעבודות הפסח, ננסה לפרט לעצמנו מה כל כך מרגיז/ מעציב/מבלבל/מייאש ולמה? מה הייתי רוצה שישתנה? וכיצד? מה היו התחושות שלי בעת הלחץ הקשור לחג הפסח? ומה לא הייתי רוצה עוד לחוות לעולם?

'ידיעת המחלה היא חצי תרופה', אומר הפתגם. בעצם הגדרת הקושי והצבת האתגר, יש כבר את הכח לבצע את השינוי.

על מנת שנוכל להשתנות, נציב לעצמנו שלוש שאלות והיפוך, שיוכלו לסייע בידנו ליצור מצב שונה[9]:

* האם זו אמת, שעבודות הפסח בהכרח גורמות ללחץ?

* האם בוודאות ניתן לדעת שזו האמת? האם בוודאות ניתן לומר שזה מה שצריך לקרות?

שתי שאלות אלו מערערות את המחשבה שהתקבעה אצלנו ביחס לעבודות אלו. לאחרי שהטלנו ספק באמיתות המוסכמות ששררו בלבנו, הבה נמשיך לשאול את עצמנו:

* איך אנו מגיבים כשעולה בנו זכרון עבודות חג הפסח?

[כדאי אפילו לעצום את העיניים, להיות במצב של הרפיה ולחוש את הלחץ שבעבודה, כיווץ הגוף, כאב ועוד].

לאחר שלוש השאלות הללו, תוך כדי הצפת הלב בזכרונות, יש לשנות את הכיוון ולהרהר במחשבה או בדבור שהעבודה יכולה דווקא לתת לנו תמריץ וכח לעשייה, שמחה וחדוות היצירה ועוד.

ננסה להמיר את התחושה הקודמת בתחושה החדשה ונחוש רגיעה, פתיחות, נעימות, ערבות. נאמר לעצמנו משפטים הפוכים. לדוגמא, במקום: עבודות הפסח גורמות לי לחץ – עבודות הפסח גורמות לי לתחושת עשייה, שמחה והצלחה!

2. דמיון מודרך

על מנת שעבודות הפסח יעשו בשמחה ובטוב לבב, ניתן להשתמש גם ברעיון של דמיון מודרך.

מתתיהו ישראלצ'יק, ששרד את מחנות ההשמדה, סיפר[10]:

"איתנו בבלוק היה יהודי מתבולל מהולנד, פסיכולוג במקצועו. בתקופה הראשונה הסתובב בתוכנו מתוסכל לגמרי, הוא לא הבין על מה ולמה הוא נמצא במקום הזה, הרי הוא שכח מיהדותו לגמרי. אך כעבור זמן התעשת והחליט שעליו לעשות משהו מועיל. הוא החל לאמן את אנשי המחנה בתרגילים פסיכולוגיים, כדי להתמודד עם החיים הקשים במחנה.

"לדבריו, לאחר שהתבונן בחיי המחנה הגיע למסקנה, שהרעב הוא הדבר שפוגע ביותר בחוסנם של האסירים. אוכלים מנת לחם זעומה ואחר כך שבה תחושת הרעב במלוא עוצמתה.

"הייתה בפיו עצה: 'עליכם להחזיק את פרוסת הלחם ולדמיין כי זו החלה הטעימה ביותר שאכלתם אי פעם, ולאכול אותה פירור אחרי פירור. ולבסוף להשאיר חתיכה קטנה בכיס. גם את הסוכר לקקו אט אט והשאירו ממנו פירור קטן. כשיהיה לכם שחור בעיניים תאכלו אותם".

"ואמנם, כעבור זמן קצר החלו האסירים בבלוק שלנו להרים את ראשם. עצותיו של הפסיכולוג סייעו להם להתמודד. מפקדי המחנה הבחינו בתופעה המוזרה, חשפו את הסוד וחיסלו את הפסיכולוג. אבל אני ורבים אחרים בבלוק כבר הפנמנו את תורתו. כך הצלחנו לשרוד".

להם, סייע הדמיון המודרך לשרוד, לנו, יכול הדמיון המודרך לסייע בכל אתגר שרוצים לעמוד בו בכבוד.

ניתן להתחיל לנקות חדר מורכב, עם הרבה פריטים, תוך תחושה של כובד וקושי. לחוש שהמלאכה עוד רבה, שמה שעשינו זו רק טיפה מן הים, שלא ניתן להשתלט ולהתגבר על כל המשימה וכדומה.

אך ניתן גם להשתמש בדמיון המודרך. להיכנס לחדר ולדמיין בעיני רוחנו איך יראה החדר נקי ומבריק לפסח, איך יבהיקו כלי הכסף, הספרים יעמדו כחיילים בשורה, ממויינים ומאורגנים היטב.

דמיון זה יסייע בידינו, כמו בכל משימה אחרת בעלת אתגר, לבצע את הנקיון תוך תחושה של הצלחה ושמחה.

3. הבנה והכרה

אלו אמורים להוביל אותנו לשלב האחרון, השלב בו לא נרצה כבר להיות אחרי חג הפסח, אלא, נשמח לחוות את ההכנות לחג הפסח ואת הפסח עצמו מתוך חרות אמיתית!

לצורך כך נתבונן בצדדים היפים בעמל של פסח, ובעז"ה אכן נוכל לבצע את המשימה כראוי, מתוך חרות אמיתית:

* חג של טוהר – בו כל פינה בבית מקבלת את תשומת הלב שלה, מנקים כל חור וכל סדק והבית בוהק. אילו לא נצטווינו על כך, לא היינו מבצעים זאת בכזו יעילות.

* חג משפחתי – בליל הסדר הבן שואל, המשפחה מתכנסת ומתאחדת, האורחים הופכים להיות חלק מהמשפחה, וגדולה לגימה שמקרבת. חשוב גם לנסוע בחול המועד עם הילדים לטיול המתאים לילד חסידי. הם זוכרים זאת לטובה. חשוב שתהיה אווירה משפחתית נעימה. משחקים בצוותא, לימוד, והלוואי שייזכר לטובה.

* חג עם שפע של שיחות קודש – חג הפסח הינו שבעה ימים! ננצל את הזמן ונלמד שיחות קודש של הרבי בצוותא עם בני המשפחה, כאשר אנו ישובים להנאתנו על הספה או על הכורסאות. התענוג הזה לא שייך אך ורק לבני הישיבות… יכולה להיות שיחה קצרה, ממצה, מעוררת דיון ועניין, ואם הזמן מאפשר – ניתן ללמוד בעומק יותר ובהבנה יסודית יותר. מעבר ללימוד החסידות, שהוא כשלעצמו מרפא לנפש, נוצרת תקשורת נפלאה בין בני המשפחה, ובשיחות החולין של משפחה חסידית יהיה הרבה מן הקדושה.

* חג לא שגרתי – המאכלים שונים, המטבח אחר, נמצאים כמו בפלנטה אחרת. לאחר החג נוחתים חזרה בשמחה לשגרה מבורכת, והאחד מאחל לרעהו: "קיץ בריא".

כל הנקודות היפות הללו יכולות לצמוח מתוך משמעות השם: "חג הפסח" – פסיחה ודילוג ממצבנו בהווה. לא להישאר בנקודה שהיינו, אלא לעלות, לעמול ולהתייגע תוך מילוי תפקידנו כראוי, מתוך תחושה פנימית אמיתית של חרות – "חג חרותנו".

סיפרה אחת הנשים, שלאחר שהשתתפה בסדנא בנושא, שאל אותה בנה הבוגר: "מה קרה, אמא, שהשנה עבודות הפסח היו מתוך חוויה, וללא לחץ, כבשנים עברו"? – כדאי לאמץ את העניין, והעיקר לנסות!

ומובטח לנו, שמיציאת מצרים הפרטית, המצרים וההגבלות של לחץ, עבדות ועוד, נמשיך ונעלה מעלה מעלה, עד למימוש עניינו של חודש ניסן – ניסי ניסים נעשו בו, חרות אמיתית של יציאה מגלות לגאולה תיכף ומיד ממש.