(מאמר לאחרון של פסח) ד"ה ונחה עליו רוח ה' תשל"ו – נדפס בספר המאמרים פסח ח"ב ע' רכד ואילך:

בס״ד. אחרון של פסח ה'תשל״ו

ונחה[1] עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'[2], ומסיים[3] כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ע״י שתחילה יהי' והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר גו'[4], וכמבואר בהמשך הנבואה שכל זה הוא מה שהנביא מתאר הענינים שיהיו בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, וכמו שאומרים זה בהפטרה דאחרון של פסח. והנה איתא בזהר פרשת וירא[5] ופרשת נשא[6], דאע״פ שמ״ש ונחה גו' קאי בפשטות על משיח, אמנם הכוונה היא שיהי' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה גו' גם על כל אחד מישראל, דכד יפקון ישראל מגלותא כו' לא יצטרכו למילף חד לחד, וכלשון הכתוב[7] ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כיון שמארבע הרוחות בואי הרוח[8], ומארבע הרוחות הם רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה גו', ויהי' הרוח מארבע הרוחות על כל אחד מישראל, וכמ״ש שם[9] העצמות האלה כל בית ישראל המה, והיינו דונחה גו' רוח ה' גו' יהי' לא רק אצל משיח כי אם גם על כל ישראל. וכן מובן[10] ג״כ מהתפילה שאומרים בעת פתיחת הארון ביום טוב, ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה גו', שבתפילה זו מבקש כל אחד מישראל שיקויים בו ונחה עליו רוח ה' וגו', והיינו כפירוש הזהר שכן יהי' אצל כל אחד מישראל. וצריך להבין, דהרי איתא בגמרא[11] אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אדם ואם ראשונים בני אדם אנו כו', וא״כ איך שייך שיתקיים בנו ונחה עליו רוח ה' גו', וכפירוש הזהר שזה יהי' כד יפקון ישראל מגלותא. ובפרט ע״פ המבואר בסידור בדרושי ל״ג בעומר[12] העילוי במ״ש ונחה גו' דקאי על בחי' עתיקא קדישא [עד שיהי' עילוי אפילו לגבי משיח, דלכן נאמר ונחה עליו גו', שהוא למעלה גם ממשיח כמו שהוא מצד עצמו], היינו דמ״ש רוח ה' ולמטה מזה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וגו', הד' רוחות שעליהם קאי מ״ש מארבע הרוחות גו', הכל הוא מדריגות בבחי' עתיק. וכן והריחו ביראת ה'[13] קאי על בחי' הוד דעתיק. ועפ״ז דורש ביאור עוד יותר, איך שייך שתהי' דרגא נעלית כזו אצל כל אחד מישראל, עד שכל אחד מתפלל ויתקיים בנו כו' ונחה עליו גו'.

ויובן זה בהקדים מ״ש[14] קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, ויש בזה ב' פירושים, פירוש א'[15] דקאי על ימי צאתך מארץ מצרים, וענין הדילוג הוא מה שבעת יציאת מצרים הי' הדילוג והקפיצה על הקץ, שדילג מארבע מאות שנה לרד״ו שנה, וכמו״כ דילג על מעשיכם וכו', ושאר הענינים שבמדרש שם, וזהו ופסח ה' על הפתח[16] בימי צאתך מארץ מצרים[17]. ופירוש הב'[18], דקול דודי זה מלך המשיח. ומ״ש הנה זה בא, היינו לשון עתיד, דבשעת ביאת המשיח יהי' דילוג וקפיצה על כל הענינים, ותהי' הגאולה ע״י משיח צדקנו. ואז יהי' הדילוג וקפיצה ביתר שאת מכמו שהי' בימי צאתך מארץ מצרים, וכמ״ש[19] כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ומבואר בשער האמונה[20] שאפילו הניסים שהיו במצרים אינם מגיעים לגודל העילוי דהגאולה דלעתיד לבוא, וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שלעתיד לבוא יהיו נפלאות אפילו לגבי הנפלאות שהיו בימי צאתך מארץ מצרים[21]. והנה בד״ה קול דודי תש״ט[22] מביא מ״ש בלקוטי תורה להאריז״ל[23] דגלות אדום וישמעאל הן תרין ירכין, והן בחי' נצח והוד דקליפה, דלכן גם העבודה אז שאצל ישראל בלעו״ז צריכה להיות בבחי' נצח והוד. ויש לומר השייכות שבין (העבודה ד)נצח והוד למדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, דמדלג הוא ברגל אחת ומקפץ בשתי רגלים[24], וכמו שענין הדילוג וקפיצה בפשטות הוא ברגל, כמו״כ ברוחניות הוא ענין נצח והוד, לבר מגופא, בחי' רגליים. שהגאולה תהי' כד מטא רגלין ברגלין[25], ועי״ז יהי' ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים[26], וגם כמו שהוא ברוחניות. וכמו שהוא למעלה כן הוא גם בעבודת האדם, שצ״ל בחי' רגליים, בחי' נצח והוד כנ״ל. וזהו מה שמדלג גו' מקפץ גו', שהוא בחי' רגליים, נצח והוד, קאי על הגאולה העתידה.

ומבאר בהמאמר שם[27], דמה שדוקא בדרא דעקבתא דמשיחא העבודה היא בבחי' נצח והוד הוא מצד גודל הירידה, וכנ״ל דאם ראשונים בני מלאכים אנו בני אדם כו', שלכן צ״ל אז אצל ישראל בחי' הנצח. והענין הוא, דהנה נצח הוא לבר מגופא, כי מציאות האדם היא המוחין והמדות שלו, המוח והלב, ולבא פליג לכל שייפין[28]. וכמו שבכללות העולם הרי עולם על מילואו נברא[29], כן הוא (בפרטיות) אצל האדם מה שהוא על מילואו, היינו שישנה ההתבוננות בשלימות, ומוח שליט על הלב[30], ומזה נמשך אח״כ הולדת המדות, הרגש שבלב. וכל זה (ההתבוננות והמדות) הו״ע הראש והגוף, שהרי הלב הוא באמצע הגוף, ולבר מגופא הוא בחי' נצח והוד. והנה אע״פ שיש אצלו ההתבוננות, ואפילו כמו שהיא בשלימותה, מ״מ ישנו מיצר הגרון, שהוא בחי' מצרים, והם הג' שרי פרעה, שר המשקים, שהוא קו הימין, דכללות המשקים הוא מים, ומים מצמיחים כל מיני תענוג[31], שהוא בחי' הימין וחסד דלעו״ז, ושר הטבחים הו״ע רתיחת הדמים, ענין הורידין, בחי' שמאל דלעו״ז, ושר האופים הוא קו האמצעי, כמבואר בארוכה בהוספות לתו״א[32] ענין הג' שרים בפרטיות בעבודה, ובד״ה זה דאחרון של פסח לכ״ק אדמו״ר מהר״ש בהמשך מים רבים תרל״ו[33]. וזהו מה שצ״ל היציאה ממצרים, היינו היציאה ממיצר הגרון, שמההתבוננות יבוא ג״כ במדות שבלב כדבעי, באהבת ה' ויראתו, וכן שאר כל המדות, שעי״ז יהי' ממולא בעניני תורה ומצוות וקדושה, כמבואר בתניא[34].

אמנם בהזמן דאכשור דרא בתמי'[35], בהחושך כפול דגלות האחרון, אז צ״ל אצל ישראל העבודה דנצח והוד, הלעו״ז של הגלות בקדושה (כנ״ל). וענין הנצחון הוא, שאע״פ שבשכל אין לו הוכחה והכרח, וכמו״כ אין לו ענין המדות, אעפ״כ מנצח על כל המנגדים באופן דנצחון, בלי הסברה וטעם ורגש בלב, והיינו שהוא לבר מגופא (ענין השכל והמדות, כנ״ל) ובכל זאת עומד הוא בנצחון נגד כל אויב ומנגד, כמבואר באגה״ק ד״ה להבין משל ומליצה[36]. ועד״ז בחי' הוד (שהוא לבר מגופא), שהוא ע״ד מ״ש מודים חכמים לרבי מאיר[37] או מודה לחכמים[38], והיינו דאע״פ שיש לו דעה אחרת אעפ״כ מודה הוא להשני, וכנ״ל במודים חכמים לרבי מאיר, ושאר הדוגמאות שבזה, דאע״פ שיש לו דעה אחרת, ועד״ז במדות שבלב, אעפ״כ יש אצלו ההודאה והביטול, היות שמבין שהשני גדול וחכם ממנו, הנה מבלי הבט על דעתו מודה הוא להשני. ועד שישנה בחי' הודאה שבהודאה[39], והוא שאינו מבין בשכלו, ועד״ז אין לו הרגש בלבו שצריך להודות להשני מצד גדלותו, כי אם בזה גופא (שצריך להודות) יש לו ההודאה והפשטות והאמונה בנפשו שצריך להודות ולהיות בטל להשני, אף שאין לו שכל והכרח והסברה ולא הרגש ומדות, שזהו בחי' הודאה שבהודאה.

והנה מבואר בדרושי ל״ג בעומר[40], דדוקא בבחינה זו דהוד שבהוד ישנם הגילויים היותר נעלים, דאז היתה הסתלקות הרשב״י[41] (בל״ג בעומר, שהוא הוד שבהוד), דאז היו כל עניני רשב״י (עבודתו וכו'), וכמו שקשורים בשרשו ומקורו בגלוי, דדוקא הוד דעתיק הוא כלי לזה. ועד״ז נמשך ג״כ בהשתלשלות (דבחינה נעלית כזו אפשר להיות נמשך דוקא בבחי' הוד שבהוד), ועד שנמשך כמו״כ בעבודת האדם, דאע״פ שהוא בחושך כפול ומכופל, שעדיין לא יצא ממיצר הגרון (היינו, שההתבוננות לא נמשכה גם בלב), ויתכן שחסר אצלו גם בשלימות המוח והלב מצד עצמם (לבד ממיצר הגרון), אעפ״כ [אף שהוא לבר מגופא] עומד הוא בנצחון דכן יקום, דמוכרח לעשות כמו שהוא ע״פ תורה. ועד״ז בבחי' הוד, דאע״פ שיש לו טעמים והכרחים וכו', מ״מ מודה הוא, ועד״ז בחי' הודאה שבהודאה, שעומד בביטול לגמרי, ואינו מסתכל על מה שמסביבו, ואינו תופס מקום אצלו שום ענין, כי מונח אצלו שמוכרח לעשות כמו שהוא ע״פ תורה, כמבואר הענין בעבודת ה' בפרט בהמאמר דשנת תש״ט[42]. וע״י שבעבודת האדם עומד בגלוי ובפועל ענין הנצח וההוד, פועל הוא כמו״כ למעלה שיהי' מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ברגל אחת ובשתי רגליים (שהו״ע נצח והוד, כנ״ל).

אמנם זה גופא צריך ביאור, דמכיון שנצח והוד הם למטה מהראש והלב, שהרי הם לבר מגופא, א״כ איך יתכן שיפעלו ענין שלא פעל המוח והלב, שיהי' ונחה עליו רוח ה' וגו', כנ״ל. והענין הוא, דאע״פ שנצח והוד הם לבר מגופא, אעפ״כ יש מעלה בנצחון שהוא למעלה ממדות ולמעלה ממוחשין, וגם למעלה מהמדות שלמעלה מהמוחין. שזהו מ״ש[43] וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, שמכתוב זה מובן שמצד מעלת הנצח, שהוא בחי' לא אדם הוא, הוא למעלה מבחי' אדם. דאע״פ שבחי' הנצח עצמה היא לבר מגופא, ולמטה מאדם, אמנם דוקא מצד זה (שהוא לא אדם) גופא לא ישקר, היינו שלא שייך אצלו שינויים. דמבלי הבט איזה טענות ומענות שיהי', עומד הוא איתן במעמדו באופן דנצחון, דשום דבר אינו משנה אותו מלמלאות מה שיהודי צריך למלאות, ועושה דירה לו יתברך בתחתונים[44], ואע״פ שיש חושך כפול ומכופל בעולם, וגם בעצמו נמצא במצב כזה שצריך להגיע לעבודה שלבר מגופא, שעדיין לא הסתדר עם גופו (אַז ער האָט זיך נאָך ניט אַיינגעקערט מיט זיין גוף), מ״מ עושה דירה לו ית' בתחתונים.

והנה[45] העבודה באופן דמסירות נפש היא בזמן הגלות דוקא [ומזה גופא שבזמן הגלות צ״ל העבודה באופן דמסירות נפש, מזה גופא הוכחה להכחות שניתנו בדרא דעקבתא דמשיחא, דדוקא אז ניתנו כחות שלא היו לפני זה, כח המסירות נפש שבעקבתא דמשיחא], וכידוע[46] בביאור הכתוב[47] והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ובפרט לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, דאע״פ שמשה רבינו אמת ראה[48], הנה אעפ״כ הי' עניו בפרט לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, דזהו מצד כח המסירות נפש שבדרא דעקבתא דמשיחא, דמבלי הבט על המלעיגים, ושאכשור דרא בתמי', וגם בעצמו העבודה היא לבר מגופא, כי גופו (מוחין ומדות שלו) אינו כדבעי, הנה אעפ״כ עומדים במסירות נפש ביותר, באופן דנצחון והודאה, הדילוג ברגל אחת והקפיצה בב' רגליים. וידועה דוגמא לזה מזה שדוקא בזמן הזה ובעקבתא דמשיחא ישנו כח המסירות נפש שלא הי' לפני זה, שהוא עד״מ ראש ורגל, שנקל יותר להכניס את הרגל במים רותחים מלהכניס שם את הראש. ואע״פ שההסברה בזה היא משום שבהראש החיות הוא בגילוי משא״כ בהרגל החיות הוא בהעלם, אבל זה גופא צריך ביאור, מהו הקשר דמשום שהחיות בראש הוא בגילוי לכן כשרוצה להכניסו כו' הוא קשה יותר, משא״כ ברגל שהחיות הוא בהעלם. והביאור בזה, דחיות הנפש הוא בכל מקום בשוה, שזהו מה שבכל נקודה שבגוף הוא חי, והחיות הוא בכל הגוף בשוה, דהרי כמו שהנפש היא מצד עצמה אין שייך אצלה ההתחלקות דרמ״ח אברים ושס״ה גידים, ובכלל אין שייך אצלה שום התחלקות, משא״כ בכחות הפנימיים, שבהם החיות בא בגילוי, ישנה התחלקות בהחיות, החיות שבהראש והחיות שבלב, עד להחיות שבהרגל והעקב, ששם (בהעקב) החיות הוא בתכלית ההעלם וההסתר. והנה כשכחות הפנימיים הם בגלוי הם מכסים על החיות העיקרי והפנימי, היינו דמצד זה גופא שהם בגלוי לכן הם מכסים על החיות הפנימי, ולכן אף שרוצה הוא להכניס את ראשו במים רותחים מ״מ קשה לו, שזהו משום שהחיות שבגלוי (כחות הפנימיים) מכסה ומעלים על עיקר החיות. והדוגמא לזה יובן ג״כ בנוגע לעיקר ופנימיות החיות של יהודי, שהו״ע המסירות נפש, וכמאמר כ״ק אדמו״ר הזקן[49] שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות (אַז אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אָפּעגעריסן פון אלקות), הנה בראש, שהחיות הוא בגלוי, הרי זה פועל העלם וכיסוי על המסירות נפש, משא״כ ברגל, שהכחות הפנימיים הם בהעלם וקטנות וצמצום, הנה שם דוקא נקל יותר לפעול ענין המסירות נפש. וזהו מה שדוקא בדורות האחרונים, בעקבתא דמשיחא, דכשמו כן הוא בחי' עקב, הנה דוקא שם ישנו כח המסירות נפש בגלוי, ופועל שעל ידו יהי' מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, הדילוג והקפיצה, ועד״ז הוא ממשיך מלמעלה הענין דנצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא, שלמעלה משינויים.

וזהו ג״כ מה שהכתוב דנצח ישראל לא ישקר גו' קשור עם הנבואה על מלכות בית דוד, וכמ״ש שם[50] קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך (דקאי על דוד), מכיון שגם מלכות דוד נמשך ממדריגה דכי לא אדם הוא, שהוא למעלה מבחי' ציור אדם, דלכן אין בה שינויים (שהיא מלכות נצחית). וזהו מה שדוד וכו' שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן[51], דמה שנמשכה מלכותן הוא משום שנמשחו בקרן דוקא, שגם בקרן ישנו הענין שבדוגמא לענין הנצח וכו', דקרן ענינו הוא כמו שנת״ל[52] שהוא למעלה מהראש, וענין הקרן מורה על ענין התוקף, וכדאיתא בגמרא[53] קרני החיות כנגד כולן, שהוא כנגד כל הדרגות, ואעפ״כ, לאידך, נמשך ענין הקרן באופן של ביטול בתכלית, ובדוגמת הקרן זוית כנ״ל⁵². שזהו בדוגמת המבואר לעיל דבדרא דעקבתא דמשיחא צ״ל העבודה באופן דנצח והוד, עד להודאה שבהודאה, שהוא לבר מגופא, ואעפ״כ עבודה זו מגעת עד עצם הנפש, וכמו״כ נמשך גם בגילוי במעשה בפועל, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים, כמבואר בהמשך ההילולא דיו״ד שבט[54].

וזהו ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', עד שנמשך ג״כ הענין דוהריחו ביראת ה', שהוא בחי' הוד שבעתיק, שכל זה נמשך ע״י בחי' הוד שבהוד כנ״ל, כמבואר בדרושי ל״ג בעומר. וזהו מ״ש[55] וירם קרן משיחו, שאז יהי' תרוממנה קרנות צדיק[56], שקאי על הקב״ה, וגם על כאו״א מישראל, דישראל הם שבחו של הקב״ה[57], שאצל כל אחד יהי' כמו שאומרים (בתפילה הנ״ל) ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו גו', דאפילו בעצמות היבשות, דהעצמות האלה כל בית ישראל המה, יהי' כמ״ש מארבע הרוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו והבאתי אתכם על אדמת ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמו שיציאת מצרים היתה הכנה למתן תורה דנגלה דתורה, כן הוא בתורתו של משיח, שאז יהי' מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים[58], ומשיח ילמד תורה את כל העם כולו[59], הנה ההכנה לזה היא ע״י יפוצו מעינותיך חוצה[60] בימים האחרונים של הגלות, ע״ד מה שהמדלג ומקפץ בעבודתו, שהוא העבודה דנצח והוד, הנה מסירות נפש זו מביאה שיהי' מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות כפשוטו, בגאולה האמיתית והשלימה. ועד״ז הוא בתורה (וכדאיתא בזהר וירא ונשא הנ״ל), דבזימנא דיפקון ישראל מגלותא לא יימרון חד לחד אליף לי חכמתא, דכתיב ולא ילמדו וגו', ובכל אחד מישראל יהי' ונחה עליו רוח ה' וגו' בביאת משיח צדקנו.

מקורות והערות