א. "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה"

בפירושו על הפסוק[1] "ואהבת לרעך כמוך" מצטט רש"י את דבר רבי עקיבא (מ"תורת כהנים"[2]) "זה כלל גדול בתורה".

המפרשים[3] מסבירים, שרבי עקיבא רוצה להראות את חשיבות המצוה, ולהדגיש שהיא ענין כללי בכל התורה, כמאמרו המפורסם של הלל[4]: "דעלך סני לחברך לא תעביד (=מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך) – זו היא כל התורה כולה, ואידך (=והשאר) – פירושא הוא".

צריך להבין: פירוש רש"י על התורה היא, כפשוטו, לא ספר־מוסר שנועד לעורר לקיום המצוות, אלא – כפי שרש"י בעצמו[5] מגדיר – "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".

[אמנם, אפשר (וצריך) ללמוד מפירוש רש"י "ענינים מופלאים"[6] בכל חלקי התורה (ואפילו רזין דאורייתא, יינה של תורה)[7] ובמיוחד ענינים החשובים למעשה לכל אחד ובכל יום,

אבל בראש ובראשונה הכרחית כל מילה בפירוש רש"י כדי להבין את פשוטו־של־מקרא].

ולפי זה, מהו הקושי בפסוק, שרש"י משיב עליו באמצעות המאמר "ואהבת לרעך כמוך .. זה כלל גדול בתורה?"

כך יש להבין מדוע מציין רש"י את שמו של בעל המאמר – רבי עקיבא – שהרי רש"י עושה זאת רק כאשר הדבר מוסיף להבנת הפירוש[8] (כמדובר פעמים רבות).

ב. "ואהבת…" – כלל, מצוות אחרות – פרטים

ישנו ביטוי[9] "הקושיא טוב והתירוץ פשוט", וכך בעניננו:

כשלומדים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" – שהאהבה ליהודי אחר צריכה להיות "כמוך", כאהבת אדם לעצמו – מתעוררת מיד שאלה פשוטה: לשם מה יש צורך בציוויים נפרדים[10] על גניבה, גזל, "לא תקום", ומצוות רבות דומות שבין אדם לחבירו,

הרי כאשר מקיימים את מצות "ואהבת לרעך כמוך" כראוי, נמנעים ממילא מלהזיק ליהודי אחר, ואדרבה: משתדלים לעשות לו טוב וחסד, אף באותה מידה שעושים לעצמם ("כמוך")[11]?

התשובה על כך היא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", שמשמעותו, בפשטות, היא: "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל, שכולל בתוכו פרטים רבים, שהם כל הציוויים הללו. לכן כתובות בתורה כל המצוות האלה, כפי שמוצאים[12] מספר פעמים[13], שהתורה מביאה גם את הכלל וגם את הפרטים (ואפילו פרטים המובנים מאליהם).

אך אפשר לשאול: דברים אלו מסתברים כאשר הפרטים מוזכרים בסמוך לכלל[14], אבל בעניננו יש פרטים רבים המפוזרים במקומות שונים בתורה, וכיצד אפשר לומר שהם כתובים כפרטים של הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הכתוב במקום אחר לגמרי?

על כך עונה רש"י באומרו, שאין זה כלל רגיל, אלא "כלל גדול בתורה". בכלל רגיל צריכים הפרטים להיכתב בסמוך אליו, אבל הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול", הכולל פרטים רבים, וביניהם אף פרטים שהם עצמם "כללים", וכל זאת בתורה – בכל התורה, ולכן אין צורך, ואי־אפשר שכל הפרטים יכתבו בסמוך לכלל.

ג. "ואהבת" – דבר המסור ללבו

וצריך להבין, בדומה[15] לקושיה המפורסמת[16]: כיצד ייתכן ציווי על רגש שבלב? אדם שולט במעשיו, אך לא כל אחד יכול לשלוט על רגשותיו, וכיצד אפשר לצוות על כל יהודי לאהוב בלבו עוד יהודי, וכל יהודי [שהרי לפי הפשט, הכוונה ב"רעך" היא לכל יהודי[17], ללא הגבלה כל־שהיא]?

והציווי אינו על רגש אהבה סתם[18], אלא "כמוך

– כיצד ייתכן, (כשאלת המפרשים)[19], שאצל כל יהודי תהיה אהבה לזולתו "כמוך", וכלשון הרמב"ן[20]: "לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו"?

ב מספר פסוקים קודם לכן[21] מפרש רש"י, ש"כל דבר המסור ללבו של אדם .. נאמר בו ויראת מאלקיך", והוא מפרש כך מספר פעמים מאוחר יותר[22]. לפי זה תמוה, מדוע במצות "ואהבת לרעך כמוך"[23], אשר (א) האהבה היא דבר שבלב, (ב) במיוחד כאשר האהבה צריכה להיות "כמוך", שזה ודאי מסור ללבו של אדם – אין קיימת אזהרה זו[24]?!

ד. רש"י עונה על השאלות הנ"ל בפירושו

על שאלות אלו עונה רש"י בפרשו ש"ואהבת לרעך כמוך' הוא כלל ועל־ידי ציון שמו של בעל המאמר, רבי עקיבא (שבכך הוא רומז לתשובה על השאלה הראשונה): א אם "ואהבת…" הוא כלל, מובן, שקיומו למעשה הוא על־ידי קיום הפרטים[25], החל ממה שמוזכר בסמוך לכך: לא תלך רכיל… לא תשנא… לא תקום… ולפני כן: לא תגנובו…,

– וכך מובן שב"ואהבת כמוך" הכוונה היא לענינים שאפשר לצוות עליהם,

ושם[26] נאמר "ויראת מאלקיך", ומכך מובן שהכוונה היא גם לשאר הפרטים שקשור להם הענין של "ויראת"[27].

ב רבי עקיבא סובר ש"חייך קודמים לחיי חברך"[28]. לפי־זה יוצא, שב"כמוך אין הכוונה לשויון ממש, כי "חייך קודמים"[29].

זהו ככ"ף הדמיון[30] – שויון בפרט מסוים[31].

פירוש המילה "כמוך" הוא כך בדרך הפשט[32] כפי שלפני־כן, "כמוך כפרעה"[33], פירש רש"י "חשוב אתה בעיני כמלך". יוסף איננו בדיוק כפרעה, אלא רק "בעיני". לגבי אחרים יוסף הוא בדיוק כפרעה – "ובלעדיך לא ירים איש את ידו…"[34]. אבל כאשר הדבר נוגע לפרעה עצמו – "הכסא", אז "אגדל ממך"[35],

וכך בעניננו: כל עוד אין הענין נוגע לחייך, צריכה האהבה לרעך להיות "כמוך", וצריך לעשות למענו בדיוק כמו למענך. אבל כאשר נוגע הענין לחייך (כבמקרה של "שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים…"), הרי אז – "חייך קודמים לחיי חברך".

ה. מאמר רבי עקיבא עונה לשאלות

הדברים עדיין אינם "חלקים":

אמנם, ,,חייך קודמים" – אך כל עוד אין מדובר במקרה שנוגע ל"חייך", האם אז יכול כל יהודי לאהוב את חברו כאהבת עצמו, "כמוך"[36]?

יותר מכך: רגש זה של אהבה "כמוך" צריך להיות "לרעך" – לכל יהודי, גם למי שעבר עבירה ר"ל, ואשר תורת אמת קובעת שיש להענישו?

גם שאלה זו נענית על־ידי מאמר רבי עקיבא – "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום"[37], שמכך מובן, שכל היהודים הם "אחים ממש". ומובן, שאפשר לאהוב יהודי אחר "כמוך".

כאשר יתבונן היהודי בכך, ויחוש שהאחר הוא אחיו, יתעורר אצלו ממילא רגש של אהבה כלפיו, אהבת אחים.

ולכן יכולה אהבה זו להיות לכל יהודי[38], בכל מצב שהוא, כי כל ישראל הם תמיד בנים למקום, כפי שאמר רבי עקיבא[39] לטורנוסרופוס הרשע, שאפילו כאשר ישראל הם במצב שהקדוש־ברוך־הוא הוא כ"מלך… שכעס על בנו", גם אז "אנן קרויין בנים".

ו. "ואהבת לרעך כמוך" – נאמר בהר סיני

בציון שמו של בעל המאמר, רבי עקיבא, רומז רש"י לענין נוסף:

תלמיד ממולח עשוי לשאול: אם "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה", ענין כללי בתורה כולה, מדוע הוא נאמר רק עתה, בפרשת קדושים, זמן רב כל־כך לאחר מתן תורה והקמת המשכן?

אלא, לפי דעת רבי עקיבא אין זאת שאלה, כי לשיטתו "כללות ופרטות נאמרו בסיני"[40], והענין כתוב בפרשתנו כי "באוהל מועד נשנו".

ויוצא אפוא, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" כבר נאמר בהר סיני[41].

ז. שני המאמרים על אהבת ישראל

מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:

על מצות אהבת ישראל ישנם שני ביטויים: א מאמר רבי עקיבא – "זה כלל גדול בתורה". ב מאמר הלל[42] (מספר דורות לפני כן) – "זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא היא".

ההבדל בין שני המאמרים הוא בפשטות: בביטוי "זה כלל גדול בתורה" הכוונה היא, שאהבת ישראל הוא אחד מכללי התורה. אמנם זהו "כלל גדול", אבל, רק כלל אחד[43] בתורה ("כלל .. בתורה" ולא "כלל התורה"). ואילו הלל אומר ש"זוהי כל התורה כולה"[44], וכל השאר – "אידך (היא רק) פירושא".

בכך מובן מדוע מביא רש"י דוקא את מאמרו של רבי עקיבא, כי בפשטות הדברים, אהבת ישראל איננה "כל התורה כולה"[45], אלא רק ה"כלל" של מצוות שבין אדם לחברו[46].

[ולפיכך אף רואים, שבפירוש רש"י בגמרא⁴²(שהוא לפי הפשט שבלימוד הגמרא), הוא מפרש שבמאמר "דעלך סני לחברך… זוהי כל התורה…" אין הכוונה למצות אהבת ישראל, אלא פירושו של "לחברך לא תעביד הוא "רעך .. זה הקדוש־ברוך־הוא, אל תעבור על דבריו"[47], זוהי באמת "כל התורה כולה".

ולפי הפירוש השני של רש"י שם, שבמילה "לחברך" הכוונה היא "חברך ממש", הוא אכן אומר, שלפי פירוש זה "כל התורה כולה" לאו דוקא[48], אלא רק "גזילה גניבה ניאוף ורוב מצוות"].

אך צריך להבין: הרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[49], ומוכרח להיות, ששני המאמרים הם אמת, וניתן להסבירם, לפחות לפי פנימיות הענינים, ואין מובן: אם אהבת ישראל היא "כל התורה כולה", מה מוסיף לכאן הענין שהיא "כלל גדול בתורה" (הרי בכלל מאתים מנה)? ובמיוחד, כאשר, כאמור, מאמרו של הלל נאמר דורות רבים לפני־כן.

ה. מדוע קשורה אהבת ישראל לקירוב לתורה

כדי להבין זאת יש להקדים את מאמרו של הלל[50]: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

מתעוררת השאלה: מהו הקשר בין "אוהב שלום… אוהב את הבריות" לבין "ומקרבן לתורה"? אהבת ישראל מעוררת את היהודי לדרוש את טובת חברו בכל עניניו, ולא רק ברוחניות[51]?

ידוע ההסבר[52] שבכך מתכוונת המשנה למנוע קביעת פשרות בתורה ח"ו, למען אהבת ישראל. צריך להיות "אוהב את הבריות" באופן שמקרבים אותם אל התורה, ולא, ח"ו, להיפך, להשפיל את התורה אל רוח הבריות.

אבל לפי זה יוצא, ש"ומקרבן לתורה" היא רק אזהרה והגבלה צדדית בענין של "אוהב את הבריות". ואילו מפשטות הלשון מובן, ש"ומקרבן לתורה" הוא המשך ותוצאה של "אוהב את הבריות" – אהבת הבריות מתבטאת בקירובן לתורה.

כך מוכח גם מן התניא (פרק ל"ב). שם מצטט אדמו"ר הזקן את המאמר "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ומסביר: "לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו .. צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'". כלומר, התכלית של "צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה…" היא "לקרבן לתורה ועבודת ה'", אלא, שאף אם "לא, לא הפסיד[53] שכר מצות אהבת רעים".

השאלה אף מתחזקת לאור הסברו של אדמו"ר הזקן שם על ענין אהבת ישראל[54], שצריך להיות משום ש"רעך הוא יהודי בעל נשמה, אשר "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש", ולכן צריכה להיות אהבה "לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן", ואף, כלשון המגיד[55], "רשע גמור כצדיק גמור".

ואם האהבה איננה עקב מצבו הרוחני של הזולת, אלא אהבה עצמית מצד הנשמה מדוע היא קשורה לענין של "ומקרבן לתורה"?

ט. שני הענינים אצל היהודי

ההסבר לכך הוא:

ידועים דברי חז"ל[56], ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", וגם לתורה, ישראל מעל לתורה. מצד שני נאמר ב"זהר"[57], ש"ישראל מתקשראין באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא", ומכך מובן שהתורה היא מעל ישראל.

על־כך מוסבר[58]: ישראל נעלים מהתורה בשרשם, אבל כשהנשמות יורדות למטה, נעלית התורה מישראל, והתקשרות הנשמה אל הקדוש־ברוך־הוא היא באמצעות התורה.

ולכן יש ביהודי שני ענינים הפכיים:

מצד העובדה שבשרשן נעלות נשמות ישראל מן התורה, הרי "ישראל .. אף־על־פי שחטא ישראל הוא". אפילו אם היהודי עובר, ר"ל, עבירות רבות[59], אין הוא מפסיק מלהיות יהודי ח"ו, כי התקשרות נשמת היהודי אל הקדוש־ברוך־הוא איננה תלויה בעבודתו בתורה ובמצוות[60].

אבל, זה עצמו מביא לידי כך, שכל יהודי "בודאי סופו לעשות תשובה"[61] – הוא חוזר לתורה ולמצוות. כי, כיון שהתקשרות היהודי למטה אל הקדוש־ברוך־הוא היא באמצעות התורה, לא יכולה המעלה העצמית ש"ישראל הוא" להשאר בפני עצמה, ללא תורה ומצוות, והיא מוכרחה להביא לידי קיום התורה והמצוות, ובאמצעות זאת מתגלה מעלת נשמתו שהיא מעל התורה[62].

י. שני הענינים שבאהבת ישראל

מכך נובעים שני הענינים ההפכיים בענין "ואהבת לרעך כמוך":

עצמיות האהבה הנובעת מאחדות כל ישראל ב"שורש נפשם"[63] הנעלה מן התורה, היא מעל להגבלות התורה. ולפיכך האהבה היא בכל ישראל בשווה, גם לבריות אשר "רחוקים בתורת ה' ועבודתו"[64], כי בדרגה זאת, אי־אפשר להבדיל בין צדיק לבין יהודי הרחוק מתורה[65]. וכך גם אין אהבה זו מוגבלת לרוחניות של הזולת, אלא היא קשורה לכל עניניו, גם לגשמיותו⁵¹, כי זוהי גשמיות של יהודי.

אבל מצד הקשר שבין מציאותו של היהודי לבין התורה, נעשית גם אהבת ישראל (גם האהבה שהיא ,,מצד שורש נפשם", ונעלית מן התורה) למצוה בתורה: צריך לאהוב יהודי מפני שכך מצוה התורה, ולכן – לפי הגבולות וסייגים שהתורה קובעת, כדלעיל (ואסור לקבוע פשרות בתורה בגלל אהבת ישראל), עד אשר ישנם יהודים, אשר התורה קובעת, שהיחס אליהם צריך להיות באופן של "תכלית שנאה שנאתים…"[66].

יא. דוקא המעלה העצמית מביאה לידי "ומקרבן לתורה"

ועל כך מדגיש הלל (ואדמו"ר הזקן בתניא) שהענין של "אוהב את הבריות" – את "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו" – צריך להוביל גם לידי "ומקרבן לתורה", למרות שהאהבה אליהם נובעת ממעלתם העצמית של היותם יהודים וצריך לאהבם ולעזור להם בכל הענינים, גם כאשר אין מצליחים בענין של "ומקרבן לתורה":

כשם שאצל היהודי עצמו, מעלתו העצמית בהיותו יהודי, והתקשרותו אל הקדוש־ברוך־הוא מעל לתורה, אינן יכולות להשאר ללא תורה ומצוות, אלא מביאות אותו לידי קיום התורה והמצוות, כדלעיל,

כך גם לגבי האהבה ל"רחוקים מתורת ה' ועבודתו". שדוקא מפני שהוא מכיר במעלתם העצמית בהיותם יהודים, אין הוא מסתפק בכך בלבד, אלא עובדה זו מעוררת אצלו השתדלות להפכם ל"יהודי תורה".

כיון שגם המעלה העצמית של ישראל חייבת לבוא לידי גילוי באמצעות התורה, יוצא, שכאשר הזולת רחוק מן התורה, אי־אפשר לחוש בשלום ובאחדות האמיתית שבינו לבין כל ישראל[67], שהם "אחים ממש מצד שורש נפשם"⁶³. ודוקא כאשר הוא "מקרבן לתורה", מקשר אותם אל התורה ובאמצעות זו אל הקדוש־ברוך־הוא, אז מורגשת בגלוי[68] גם מעלתו העצמית של היהודי, שמעל לתורה.

יב. ההסבר לשני המאמרים

לפי־זה מובן ההסבר לשני מאמרי חז"ל לגבי אהבת ישראל:

רבי עקיבא מדבר על הכלל של אהבת ישראל, כפי שצריך לקיימו למעשה כלפי יהודי אחר שהוא נשמה בגוף גשמי, בהתאם לגבולות של התורה[69], ועל־כך אי־אפשר לומר שזוהי "כל התורה כולה", כי לפי זה היו ח"ו, מתבטלים כל הסייגים של התורה בגלל אהבת ישראל (דוגמת: פיקוח נפש דוחה כל התורה), וזהו רק "כלל גדול בתורה", הצריך להתבצע לפי סייגי התורה.

לעומת זאת, מדבר הלל על אהבת ישראל למטה, אך בקשר לשרשם של ישראל, בדרגה ש"ישראל קדמו לתורה"⁶⁹. ומצד דרגה זו הרי כל התורה היא למען ישראל, כדי לגלות את מעלתם. וכיון שמעלתם, היותם "אחים ממש מצד שורש נפשם", מתגלה במצות אהבת ישראל, הרי – "זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא הוא".

(משיחת ש"פ קדושים תשכ"ז)

מקורות והערות