בס״ד. ש״פ בהר-בחוקותי, כ״ד אייר, מבה״ח סיון ה׳תש״מ

וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר גו׳ כי תבואו אל הארץ גו׳ ושבתה הארץ שבת לה׳ גו׳ שבת שבתון יהי׳ לארץ שבת לה׳[1]. ואח״כ כתיב[2] את שבתותי תשמרו לשון רבים. הנה ממ״ש שבת שבתון שבת לה׳ מובן שיש ג׳ דרגות בשבת שבשנים, שנת השמיטה, וע״ד מ״ש גבי שבת בראשית (שבת שבימים) את שבתותי לשון רבים, וכדאיתא בתורת כהנים (הובא בפרש״י) עה״פ שבת לה׳ כשם שנאמר בשבת בראשית. ומבואר בזה[3], דג׳ הדרגות שבשבת (בראשית) הן א׳ מה ששבת מקדשא וקיימא מצד עצמה[4], שלכן אין אומרים מקדש ישראל והשבת כמו שאומרים במועדים מקדש ישראל והזמנים, כי במועדים ישראל אינהו דמקדשי לזמני⁴, משא״כ שבת מיקדשא וקיימא מצד עצמה. ב׳ הוא הענין שבשבת שנמשך ע״י עבודת האדם כמאמר[5] מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכמ״ש[6] ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. והג׳ הוא הענין שבשבת הנמשך בבחי׳ מתנה מלמעלה, כמאמר[7] מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. ולכן עכו״ם ששבת חייב מיתה[8], כי השבת היא מתנה שניתנה לישראל דוקא.

והנה לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה[9], דמזה מובן שגם בתורה יש ג׳ דרגות אלו. והענין הוא[10], דהנה גבי תורה כתיב[11] תורה צוה לנו משה מורשה, שהתורה היא בחי׳ ירושה לכאו״א מישראל, וידוע[12] שגם תינוק בן יומו יורש הכל. ולמעלה מזה הוא מה שאמרו[13] התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, היינו שיש בחינה שבתורה הנמשכת ע״י עבודה ויגיעה. ולמעלה מזה היא בחי׳ המתנה שבתורה, שזהו מה שקבלת התורה נקראת מתן תורה (לשון מתנה), וגם אנו אומרים נותן התורה לשון עבר ולשון הוה. וכמארז״ל[14] עה״פ[15] ויתן אל משה ככלותו, שמתחילה הי׳ משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה.

וביאור הענין הוא, הנה מה ששבת מיקדשא וקיימא היינו ההמשכה כפי שהיא מצד סדר ההשתלשלות. ובלשון החסידות[16], דבתחילה היא האתערותא דלעילא המעוררת את האתערותא דלתתא, ואח״כ ע״י עבודת האדם לעשות את השבת נוסף ענין שלמעלה מזה, כי ע״י האתערותא דלתתא ממשיך אתערותא דלעילא נעלית יותר. אמנם למעלה מזה הו״ע האתערותא דלעילא שלמעלה מזו הנמשכת ע״י אתערותא דלתתא, והיא בבחי׳ מתנה מלמעלה. ועל בחינה זו אמרו[17] קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים, דעד״ז הוא גם במתנה, כמאמר[18] אי לאו דעביד לי׳ נייחא לנפשי׳ לא הוה יהיב לי׳ מתנתא. דהנה ע״פ סדר ההשתלשלות כתיב[19] אתה תשלם לאיש כמעשהו, מדתו של הקב״ה מדה כנגד מדה, במדה שאדם מודד בה מודדין לו[20], אבל מצד בחי׳ המתנה, הנה ע״י הכנת האתר שלים, נמשך מלמעלה מצד עצמו מה שקוב״ה לא שריא אלא באתר שלים.

והענין בעבודת האדם, הנה יש בחינה שבתורה הקשורה עם ישראל מצד עצם טבעם, דזהו מה שישראל ר״ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה[21] וגם ר״ת יש ששים ריבוא אדם לישראל[22]. דענין זה הוא בלי עבודה, ואפילו בלי ידיעה. ועד״ז הוא גם בנוגע לקיום המצוות, דגם מי שאינו קשור לקיום התורה ומצוות עד שצריכים לכפותו לקיים המצוות, הרי יצרו הוא שאנסו ומצד עצם טבעו רוצה הוא לקיים רצון בוראו, כמ״ש הרמב״ם[23]. ולמעלה מזה הוא מה שממשיך ע״י עבודתו, דאני נבראתי לשמש את קוני[24], ויתירה מזו לפי הגירסא[25] אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, היינו שכל מציאותו היא לשמש את קונו (וכידוע שהלשון לא כו׳ אלא כו׳ מורה על עיכוב בדיעבד, כדאיתא במנחות[26]), דע״י עבודתו הרי הוא מוסיף בכל רגע ורגע. דענין זה הוא למעלה מהקשר דישראל בתורה ומצוות מצד עצמם. אמנם למעלה מזה הו״ע המתנה, שנמשך לאחרי שלימות עבודתו.

ועד״ז יובן גם גבי שבת, שיש ג׳ מיני מנוחה בשבת. מנוחה הא׳ היא המנוחה שלאחרי העבודה בערב שבת, והיא הנמשכת מלמעלה, שבת מקדשא וקיימא. דמנוחה זו אינה מנוחה בשלימות, שהרי באה אחרי היגיעה. ומנוחה הב׳ היא המנוחה שנמשכת לאחר זמן, שהיא מנוחה שלימה יותר, וכנראה במוחש שאינה דומה המנוחה שמיד אחרי היגיעה אל המנוחה הבאה כמה שעות לאחרי זה. דבחינה זו היא ע״י עבודה. ולמעלה מזה היא בחי׳ המנוחה הג׳, כדלקמן.

ויובן זה ע״פ המבואר בכמה מקומות[27] ההפרש בין השלום שהי׳ בימי דוד להשלום שהי׳ בימי שלמה בנו. דגבי דוד כתיב[28] דם לרוב שפכת, אלא שבסוף ימיו כתיב[29] וה׳ הניח לו מסביב כל אויביו וגו׳. והיינו בחי׳ שלום שלאחרי המלחמה. משא״כ בשלמה כתיב[30] שלמה יהי׳ שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, שהי׳ בבחי׳ שלום בעצם. אמנם למעלה מזה הוא השלום שיהי׳ לעתיד לבוא כאשר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ[31]. וכמובן מהמבואר בד״ה פדה בשלום לאדמו״ר האמצעי[32], עה״פ[33] פדה בשלום נפשי מקרב לי, דבפשטות נאמר פסוק זה ע״י דוד המלך, ששלום זה הי׳ מקרב לי, שלום שאחרי המלחמה והקרב, ועד שגם בסוף ימיו כשהניח לו מאויביו מסביב (עד שאמר מזמור שלם ע״ז בב׳ נוסחאות, שבשמואל[34] ושבתהילים[35], כמבואר במ״א[36] טעמי השינויים ביניהם), מ״מ הרי זהו שלום מאויבים. ולמעלה מזה הוא השלום שהי׳ בימי שלמה, שלא הי׳ צריך להלחם כלל, והאומות היו מביאים לו מס מעצמם. אמנם למעלה מזה הוא השלום שיהי׳ לעתיד לבוא כאשר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. כי בימי שלמה הרי הי׳ עדיין מציאות של לעו״ז, שלכן הי׳ אפשר להיות הירידה וכו׳. דאף שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא[37], הרי לאחרי זה הלבנה מתמעטת וכו׳, שמזה מוכח שגם בימיו אין זה השלימות דשלום. וע״ד המבואר גבי מתן תורה דאף שאז פסקה זוהמתן[38], מ״מ כיון שנשארה בעולם מציאות דלעו״ז, הי׳ אפשר להיות אח״כ הירידה[39] וכו׳. משא״כ לעתיד כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שתתבטל לגמרי מציאות המנגד, וזוהי תכלית השלימות דשלום, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים[40].

וזהו ענין ג׳ הבחינות שבשבת, שהן ג׳ הסעודות, דב׳ בחינות הראשונות הן בבחי׳ תענוג המורגש, משא״כ בחינה הג׳ היא תענוג בעצם, וכמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו[41], דעצם התענוג נמשך בבחי׳ מתנה מלמעלה, כמו כל עניני עצם שהמשכתם היא רק בדרך מתנה מלמעלה.

ועד״ז יובן גם בתורה, דישנם ב׳ בחינות. כמו שהוא בבחי׳ ירושה, וכמו שהוא ע״י עבודה, ובחינה הג׳ שבתורה, בחי׳ מתנה, היא באופן שמתבטלת לגמרי מציאות המנגד (שלום אמיתי), דזהו מה שניתנה למשה במתנה ונתבטל ענין השכחה. ומזה יובן גם בשנה השביעית, שיש בה ג׳ ענינים הנ״ל.

ויש לומר בדרך אפשר שג׳ בחינות אלו הן ג׳ מיני ההילולא שנת״ל[42], דהילולא היינו שמחת החתונה, והרי התורה נקראת כלה (וישראל חתן)[43], וגם שבת נקראת כלה. הילולא הא׳ היינו יחוד הנשמות למעלה, יחוד מ״ה וב״ן, יחוד נשמות האבות, אברהם ושרה יצחק ורבקה וכו׳. דזהו ענין ההילולא כמו שהוא מצד סדר ההשתלשלות. והילולא הב׳ היינו יחוד דכר ונוקבא למטה, דזכו שכינה שרוי׳ ביניהם[44], שזהו ענין הילולא מצד עבודה. והילולא הג׳ היא ביחוד הגוף והנשמה בתחיית המתים, דהגוף יחי׳ מטל תחי׳ שע״י הקב״ה, בחי׳ מתנה מלמעלה, וכמ״ש[45] בנבואת העצמות היבשות (שהיא ביאור והוכחה והכנה לתחיית המתים לעתיד, כמבואר בגמרא סנהדרין[46]), ונתתי רוחי בכם, בחי׳ מתנה. אלא שצ״ל העצם לוז[47] שישאר מקודם, כי קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים. דמפתח של תחיית המתים הוא בידי הקב״ה[48].

ויהי רצון שעוד בזמן הזה יהי׳ גילוי בחינה זו, דהרי בכל שבת עתה אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת כו׳, ובפרט באלף הששי, שאז צ״ל הטעימה מהגילויים דאלף השביעי[49]. וע״י מעשינו ועבודתינו[50], בפרט בהפצת המעיינות חוצה[51], היינו לא רק המים שבמעיינות, אלא המעיינות עצמם, ושהם עצמם נמשכים בחוץ[52], נזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.

מקורות והערות