בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשכ״ו

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה[1], ולפי הגירסא במחזור ויטרי ובדפוסים ובכמה מקומות[2] הוא שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, ואפילו אם אין גורסין כן, מ״מ מבואר בפרש״י ועוד ראשונים שהפשט הוא כך, שע״י כלי חמדה נברא העולם, שנאמר[3] כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וגו׳, דטוב קאי על העולם, כמ״ש כמה פעמים בבריאת העולם וירא אלקים כי טוב[4], וזה נברא ע״י לקח דהיינו תורה כמ״ש[5] יערוף כמטר לקחי, ומכיון שהתורה ניתנה לישראל דוקא, לכן חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. וצריך להבין, דהרי עיקר מעלת התורה הוא כמ״ש ואהי׳ אצלו אמון וגו׳[6] נעלמה מעין כל חי וגו׳[7], שזהו איך שהתורה היא למעלה מהעולם לגמרי, וא״כ למה משבחים את התורה בזה שבה נברא העולם, הרי היו צריכים לומר עוד יותר, איך שהיא למעלה מהעולם לגמרי. וביותר יוקשה, דהרי מבואר בדרושי דא״ח[8] עה״פ ואהי׳ אצלו וגו׳, שזה הי׳ חטאו של דוד דזמירות קרית להו כו׳[9], שדוד שיבח את התורה איך שהיא בעולם, וזה הי׳ חטאו שהי׳ צריך לומר עוד יותר מה שהתורה היא לגמרי למעלה מהעולם, ולכן נענש כו׳, וא״כ למה כאן משבחים את התורה דוקא בענין שהיא שייכת לעולם. ועוד צריך להבין מה שקודם לזה אומר חביב אדם שנברא בצלם כו׳, וחביבין ישראל שנקראו בנים למקום כו׳, וצריך להבין השייכות והקישור דג׳ ענינים אלו.

ויובן בהקדם ע״פ מה שנתבאר במאמר דחג השבועות תרמ״ו[10] [שע״ז מיוסדים מאמרי כ״ק מו״ח אדמו״ר ד״ה חביב אדם[11], וקשור עם המאמר ד״ה אם בחוקותי תלכו גו׳ תרכ״ו מאדמו״ר מהר״ש[12], שכנראה זה שייך גם להדרושים באור התורה להצ״צ ד״ה חביבין ישראל[13]], שמבאר שם, אשר בזה שאומרים כלי חמדה שבו נברא העולם יש לומר ב׳ פירושים. פירוש הא׳ דהתורה היא כלי אומנתו של הקב״ה דאסתכל באורייתא וברא עלמא[14], וכדאיתא במדרש[15] משל למלך שרצה לבנות בנין אינו בונה על דעת עצמו, אלא בונה ע״י הדיפתראות ופינקסאות, ועד״ז הוא גם בבריאת העולם, דע״י שראה הקב״ה שכתוב בתורה ויאמר אלקים וגו׳, נעשה עי״ז בריאת העולם בפועל, וזהו שעל ידו נברא העולם, היינו דעם התורה ברא הקב״ה את העולם. ופירוש הב׳ בשבו נברא העולם הוא דבשביל התורה נברא העולם, כמ״ש בראשית ברא אלקים גו׳[16] בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית[17], וכמ״ש[18] אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי׳ בראתי, דהיינו אנכי עשיתי ארץ מצד זה שואדם עלי׳, מצד האדם, ובריאת האדם היא בגלל בראתי, בגימטריא תרי״ג[19], שזהו ענין התורה שענינה הוא תרי״ג מצוות כדאיתא במדרש[20] על אלה תולדות השמים והארץ[21], אלה בזכות מי קיימים בזכות אלה שמות בני ישראל[22], ואלה בזכות מי בזכות אלה העדות והחוקים והמשפטים[23], דכל העולם נברא רק בשביל התורה, בראשית ברא, בשביל התורה שנקראת ראשית, וזהו שבו נברא העולם, דבשביל התורה נברא העולם, דזהו ב׳ הפירושים בשבו נברא העולם.

והנה ע״ז אומר חביב אדם שנברא בצלם וחביבין ישראל שנקראים בנים למקום, דזה מה שנקראים בנים למקום הוא מצד ששרשם מחכמתו ורצונו ית׳, דזהו נפש השנית בישראל שהיא מחכמתו ורצונו כדאיתא בתניא[24]. וזהו מה שאומר חביב אדם שנברא בצלם, דזה קאי על נפש השכלית[25], וזהו אך בצלם יתהלך איש[26], דההליכה מנפש האלקית לנפש הבהמית הנה זה בא דוקא ע״י נפש השכלית, צלם. והענין הוא, דנפש האלקית ונפש הבהמית מצד עצמן הן באין ערוך זו לזו, דנפש האלקית היא רוח האדם העולה היא למעלה[27], שכל ענינה הוא רק אלקות וענינים רוחניים, דקודם ירידתה למטה היא שייכת רק לאלקות וכמ״ש[28] חי הוי׳ אשר עמדתי לפניו, באהבה ויראה, וגם כשיורדת למטה היא שייכת רק לענינים רוחניים, אלא שצריכים להסיר ההעלם והסתר של הגוף ונפש הבהמית, אמנם מצד עצמה היא רק אלקות, משא״כ נפש הבהמית היא ההיפך מזה לגמרי, דרוח הבהמה היורדת היא למטה²⁷, ותשוקתה רק לענינים תחתונים, וא״כ מכיון שתכלית הבריאה היא רק בכדי לברר הגוף ונפש הבהמית, דהנשמה לא ירדה בכדי לתקן את עצמה אלא בכדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית[29], דאלה תולדות השמים והארץ, בגלל אלה שמות בני ישראל, וישראל בעצמם הם בגלל אלה העדות והחוקים וכו׳, דמצוות ענינן למטה דוקא בגוף ונפש הבהמית, ובכדי לברר את הגוף ונפש הבהמית הנה צריכים לזה נפש השכלית שהיא הממוצע בין נפש האלקית לבין נפש הבהמית, דדוקא ע״י הצלם יתהלך איש, דנפש השכלית מסבירה לנפש הבהמית ע״פ שכל, דלולא הנפש השכלית רק מצד נפש האלקית עצמה הנה לא הי׳ אפשר לפעול על נפש הבהמית, כי כאשר היא שומעת שמדובר אודות אלקות היא בורחת (ווייל בשעת זי הערט אַז ס׳רעדט זיך וועגן אלקות אַנטלויפט זי), כיון שכל ענינה הוא מטה ולא אלקות, וכמו שרואים במוחש אלה שמשוקעים בתאוות גשמיות כששומע שמדבר בעינים רוחניים, ואפשר שיפעלו עליו, הנה כיון שזה יפריע לו בעניניו הגשמיים הוא בורח מזה, לכן צריכים דוקא ע״י הממוצע דנפש השכלית שמסבירה לו ע״פ שכל כו׳, ועי״ז פועלים עליו (מכיון שמסביר לו באופן ששייך ג״כ לנפש הבהמית), ועי״ז מגיעים לבכל לבבך[30] בשני יצריך[31], נפש האלקית ונפש הבהמית. וההקדמה לזה היא ע״י שמע ישראל[32], שמע הו״ע הבנה והשגה[33], מלשון דבר כי שומע עבדך[34], וההבנה וההשגה צ״ל בתיבה זו גופא דשמע, דשמע הוא שם ע׳[35], דהנה כתיב[36] זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, דזהו ענין המדות שהן שייכות לעולמות, משא״כ ענין המוחין הוא למעלה מזה לגמרי[37], וכדוגמת האדם למטה הנה (ענין המוחין שייך) גם בלי זולת, ועוד יותר דיש לפעמים אשר הזולת מבלבל אותו וצ״ל דוקא בפרטיות והתבודדות, משא״כ מדות צריכות לזולת דוקא על מי שיתפשט כו׳, שכדי שיהי׳ בגין לאשתמודעין לי׳[38] צריכים לזולת, דלולא זה אי אפשר שיתפשט החסד והאהבה, ועד״ז הוא למעלה, דלכן נקרא אדם העליון בלשון אדם כי הוא דוגמת אדם למטה[39], דזכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, דרחמים וחסדים שייכים לעולמות, כמ״ש[40] כי אמרתי עולם חסד יבנה, וחסד הוא ראשית המדות, ואח״כ דרך כלל שאר המדות שייכות לעולמות, ומזה נעשה העי״ן, ענין המדות ז׳ כלול מעשר, ואעפ״כ, אף שאומרים שענין המדות שייך לעולמות, מ״מ אין סוף להתפשטותן והן בלי גבול, דאע״פ שמדות הוא מלשון מדידה והגבלה, מ״מ אינו גבול אלא בערך המוחין, משא״כ מדות מצד עצמן, ורק שממדות יכול להשתלשל ענין הגבול, אבל מצד עצמן הן בלי גבול, וא״כ מכיון שענין המדות הן בחי׳ בלי גבול, איך אפשר להיות על ידן התהוות העולמות. ועל זה אומרים שם ע׳, דהיינו שהוא רק שם והארה מהמדות, אבל לא המדות בעצמן. (ובאמת הוא עוד יותר) דהנה כתיב[41] כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים, דרק הודו של שמו על ארץ ושמים[42], ונשגב שמו לבדו, וע״י ההתבוננות בזה הוא בא לאחד, דהיינו שז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם הוא רק אלקות[43]. ואח״כ אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דעי״ז בא לואהבת, דמכיון שמתבונן אשר כל העולם הוא רק משם והארה ורק הודו על ארץ ושמים, הנה זה פועל עליו ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך³⁰, דידוע בזה הקושיא[44] איך שייך ציווי על ענין של מדה והרגש שבלב, ואומרים ע״ז שהציווי הוא על ההתבוננות, שיתבונן שכל העולם הוא רק הארה בעלמא ועי״ז הוא בא לואהבת את הוי׳ אלקיך, בכל לבבך, שגם הנפש הבהמית תבוא לאהבה לאלקות, עד שיהי׳ את הוי׳ אלקיך, את הטפל[45], שהוא טפל ובטל לאלקות, אלקיך כחך וחיותך[46]. ויש עוד פירוש בואהבת, שסופך להיות אוהב, שזהו הבטחה שסופך להיות אוהב[47], ולכאורה מה מוסיף פירוש זה על פירוש הראשון, אלא הענין הוא, דלפירוש הראשון שהאהבה באה ע״י התבוננות, הנה הוא ענין של מדידה והגבלה, דמכיון ששכל הוא מוגבל, לכן מובן שהאהבה שבאה על ידו היא ג״כ מוגבלת, אף שגם אז ישנו בכל לבבך ובכל נפשך, בכל הכחות הפנימיים שלו, הנה מ״מ הוא עדיין מוגבל, משא״כ לפירוש הב׳ סופך להיות אוהב הוא ענין של אהבה בלי גבול. ולכאורה אינו מובן, דכיון שהאהבה באה ע״י התבוננות בשמע ישראל כו׳, איך אפשר לבוא עי״ז לבכל מאדך בלי גבול, הלא השכל הוא מוגבל, ומבואר בזה דזהו ע״י בכל לבבך, דמכיון שהוא פועל גם בנפש הבהמית, הנה עי״ז הוא בא לבלי גבול, ע״ד המבואר[48] בענין מרוצת המים שכשמניחים שם דבר הסותם המונע ומעכב הילוך המים, הנה שם מתקבצים ומתאספים יותר ולוקחים איתם גם את הדבר המעלים, ועד״ז הוא בענין בכל לבבך דגם נפש הבהמית שהיא העלם והסתר על אלקות, הנה כשפועלים שגם אצלה תהי׳ אהבה לאלקות הנה זה בתקיפות יותר, שעי״ז באים לבכל מאדך, דנפש האלקית ענינה גילוי, בנים אתם להוי׳[49], משא״כ נפש הבהמית ענינה העלם, וכשפועלים ע״י נפש השכלית שגם הנפש הבהמית תבוא לאהבה הנה עי״ז באים לבכל מאדך.

אמנם צריך להבין איך באים ע״י נפש הבהמית להעבודה דבכל מאדך, דהגם שיש עליו משל ממרוצת המים, מ״מ זהו רק הוכחה, אבל צריך להבין ההסברה בזה למה הוא כן, דע״י שפועלים בנפש הבהמית הנה עי״ז אפשר לבוא לבכל מאדך. וידוע הביאור בזה[50], דנפש הבהמית שרשה מתהו שלמעלה מתיקון, שהרי היא נקראת בהמה, ודומם צומח וחי שרשם מתהו שלמעלה ממדבר ששרשו מתיקון, דמעלת התהו היא ששם אורות מרובים וכלים מועטים, ובתיקון אורות מועטים וכלים מרובים[51], אשר הפירוש בזה הוא שלא רק שזה אורות מרובים בכמות, אלא גם באיכות שהוא אור נעלה[52], ע״ד אור המדורה אור הלבנה ואור השמש, דלא רק שא׳ הוא מרובה בכמות מהשנים, אלא שזה סוג אחר לגמרי, אור נעלה יותר, אבל מ״מ הם בערך זה לזה, אבל יש עוד אור ג״כ למטה שהוא באין ערוך לגמרי, והוא האור שנברא ביום הראשון, שהי׳ אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו[53], שאז הי׳ אור אחר לגמרי, והפירוש מסוף העולם ועד סופו אינו רק בעולם הזה, שאז הי׳ צריך לומר מסופו עד ראשו או מראשו לסופו, ומכיון שאומר מסוף העולם ועד סופו, ב׳ סופין, מובן דזהו בכללות ב׳ העולמות עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, ובאותו האור הי׳ מביט מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה שאין העולם מתקיים גנזו כו׳[54], אשר עכשיו לא רק שנתמעט האור בכמות, אלא לגמרי, באיכות, שעכשיו אין סוג אור זה לגמרי, ולא נשאר אפילו אפס קצהו של אותו האור. וזהו ההפרש בין אורות דתהו לאורות דתיקון שהם באין ערוך יותר כמה פעמים ככה, דאע״פ שגם בתהו יש אורות, ועצם ענין האור שהוא התגלות זה גופא הוא הגבלה, מ״מ הכלים דתהו אינם מעלימים ומסתירים על אורות המרובין, ולכן הם כלים מועטים, שזהו ענין המיעוט שהם בבחי׳ ביטול לגמרי, שאינם פועלים להעלים ולהסתיר על אורות מרובים. ולכן הנה בתהו יש הענין דנקודות ויש הענין דכתר, שענין הנקודה הוא תוקף האור שאין בו התחלקות והתפשטות, ואינו נותן מקום לענין שני, וכמו שנתבאר בהמאמר (ליל א׳ דחג השבועות)[55] במשל דרב ותלמיד, דתלמיד אמיתי בעת שמקבל מרבו שפתותיו נוטפות מור[56] בבחי׳ ביטול בתכלית, ואינו שייך לענין ההשפעה לגמרי אפילו לעצמו, דמכיון דאיידי דטריד למבלע לא פליט[57], והוא קשור לגמרי לעצם השכל של הרב, ואינו שייך להבנה והשגה, ועאכו״כ לקבל סברא שהיא היפך סברת הרב, אלא מקבל אותיות הרב כמו שהן, משא״כ כשמתרחק מרבו אז הוא מפרט את השכל לפרטים וכבר יש לו הבנה והשגה ודעת כו׳ וכל הפרטים שבזה, וזה פועל בו חסד וגבורה כו׳ ושאר מדות, אבל קודם שמתרחק מרבו, דהיינו בעת ההשפעה, אינו שייך לכל זה ורק מקבל הנקודה כמו שהיא ואינו שייך שישמע דבר אחר, לא רק ענין הפכי אלא אפילו דבר שני, וזהו כללות ענין התהו שהוא נקודה שאינו סובל דבר שני, ולכן בכדי שיהי׳ ענין שני צ״ל וימות וימלוך[58], משא״כ ענין התיקון הוא להיפך, אורות מועטים וכלים מרובים, דהיינו נוסף על מה שהאור בעצם הוא באופן של מיעוט, הנה ג״כ הכלים הם מרובים, שהכלים פועלים ומעלימים ביותר, עד שאינו לגמרי כמו אורות דתהו בכמות ובאיכות, ויש שם התכללות הספירות זו עם זו, עאכו״כ שיכול לסבול ענין שני, ואפילו לקבל ממנו, עד שהשני ישלים אותו. וזהו ענין התיקון שהו״ע של הגבלה, וזהו שורש נפש האלקית, ששרשה מתיקון. משא״כ נפש הבהמית שרשה מעולם התהו שלמעלה מעולם התיקון, ולכן כשנפש האלקית פועלת בירור בנפש הבהמית שיש בה ניצוצין דתהו שנפלו למטה בשבירת הכלים, הנה אז פועלת גם בנפש הבהמית שגם היא נעשית בלי גבול, כענין התהו אורות מרובין כו׳. וזהו משכני אחריך נרוצה[59], שמתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים[60], שזהו מה שבנפש האלקית יש גם הענין של הנפש הבהמית שנעשה ענין של בלי גבול, שנפש האלקית יוצאת ממדידה והגבלה שלה, אע״פ שגם המדידה וההגבלה שלה היא מצוות הגוף שבקדושה, בכל זאת יוצאת אפילו ממדידות והגבלות אלו, ועי״ז היא באה לבכל מאדך, מאוד שלך[61], וזה ממשיך המאור שלמעלה דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ[62], שאין בזה שום ענין של הגבלה, דזהו ענין אות שהוא כבר בציור מוגבל, ומזה בא העלם והסתר, אלא שמגיע עד דלא אתרמיז כו׳ למעלה מהגבלה לגמרי, ועי״ז פועלים שתהי׳ דירה בתחתונים[63], דכמו שענין הדירה כפשוטו הוא שבו נמצא עצם המלך[64], עד״ז פועלים שתהי׳ דירה בתחתונים, דע״י הבירור בנפש הבהמית פועלים שיהי׳ ענין הבלי גבול, ענין הדירה בו נמצא המלך בכל עצמותו שזה נעשה בתחתונים דוקא, וכנ״ל במשכני אחריך נרוצה דנפש האלקית באה לבלי גבול דוקא ע״י נפש הבהמית.

ולכן ניתנה התורה למטה דוקא בעולם הזה התחתון שאין למטה הימנו, ומי הי׳ יכול לענות למלאכים על טענתם תנה הודך על השמים⁶⁴, דוקא נשמה בגוף, כי כל ענין התורה הוא למטה דוקא, דדוקא עי״ז באים לבלי גבול, דוקא כשיש למצרים ירדתם, ערות הארץ[65], ויצר הרע יש ביניכם[66], הנה שם הו״ע התורה, המשכת העצמות, ועי״ז מגיעים לבכל מאדך, ושכנתי בתוכם[67], לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. וזהו אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם גו׳[68], דידוע הדיוק בזה[69] דלכאורה מהו הקישור דדוקא כשבחוקותי תלכו אז ונתתי כו׳ ונתנה הארץ. ויובן ע״פ המדרש[70] דבדרך כלל כתוב תולדות חסר לבד ב׳ פעמים שכתוב מלא, באלה תולדות השמים והארץ ואלה[71] תולדות פרץ כו׳, דעולם על מילואו נברא[72], וכיון שחטא אדם הראשון נתקלקלו, ולכן אם בחוקותי תלכו אז יהי׳ כמו קודם החטא עולם על מילואו ונתנה הארץ יבולה כו׳, שיהיו תבואות משובחים ובריבוי, ועץ השדה יתן פריו בפירות האילן, שגם אילני סרק יעשו פירות[73], שזהו ענין בפסח נידונים על התבואה ובעצרת על פירות האילן[74], וזה בא דוקא ע״י בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, שאמיתית ענין היגיעה הוא כשלומד באופן שהוא בלי מדידות והגבלות, דאם יש הגבלות אין זה ענין דעמלים, ובאופן של בחוקותי אותיות החקיקה[75], שהוא מיני׳ ובי׳[76], לא דבר נוסף, ועי״ז נעשה תלכו, שענין ההליכה הוא בלי גבול[77], באין ערוך, דזה בא דוקא ע״י הירידה למטה, דקודם ירידתו הי׳ באופן של עומד ודוקא ע״י הירידה למטה נעשה באופן של מהלך בלי גבול.

וזהו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, דזהו ענין התורה, דאע״פ שעל שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים[78], דענין העבודה הוא קרבנות, ועכשיו הו״ע התפילה שבמקום קרבנות תקנוה[79], ועד״ז ענין גמילות חסדים הוא מצוות, דגמילות חסדים הוא צדקה, דענין הצדקה היא כללות כל המצוות[80], שענינן חסד, ויש קו הג׳ שהוא תורה, הנה מ״מ אומרים שהעיקר הוא ענין התורה, דחביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. דענין לקח טוב נתתי לכם זהו איך שהתורה נעשית בכל מקום שהוא רוצה, אף שהתורה אינה רוצה ללכת שמה, ולכן תלמיד חכם שמחל על כבודו כבודו מחול[81], כיון שהוא בעל הבית על זה[82], ומ״מ אף שהוא לומד תורה באופן כזה, זה עדיין אינו מספיק עבורו, וצ״ל לו הענין דתורתי, שזהו פנימיות התורה, כי לולא פנימיות התורה אפשר להיות לו כמה קושיות, עד קושיא בעצם הנקודה למה דרך רשעים צלחה[83] כו׳, ולכן צ״ל לו עץ החיים[84], פנימיות התורה. וזה פועל גם בהענין דלקח טוב, שנותן כח שיהי׳ כדבעי, וענין זה נמשך ג״כ באדם שיש בו גוף ונשמה, ע״ד התורה שיש גליא שבתורה ופנימיות התורה, ובלשון הזהר[85] גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא, וע״י התורה שיש לו חיבור גליא דאורייתא ופנימיות דאורייתא, הנה זה פועל ג״כ שיהי׳ חיבור הנשמה עם הגוף, שהגוף ונפש הבהמית ונפש האלקית יהיו בהתחברות, ועי״ז פועלים בלי גבול כו׳, בכל לבבך כו׳.

וזהו ב׳ פירושים בשבו נברא העולם, הא׳ הוא מה שהתורה היא כלי אומנתו של הקב״ה, ופירוש הב׳ דבשבילו נברא העולם שזהו אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי׳ בראתי מצד תרי״ג מצוות, כי תכלית הבריאה מה שהי׳ שוקיו עמודי שש[86] שנשתוקק הקב״ה לבראותו[87] הוא מצד ענין התורה, שעל ידה מסבירים ופועלים בנפש הבהמית שיהי׳ בכל לבבך, דירה לו ית׳, שזהו דוקא ע״י התורה שניתנה למטה דלמצרים ירדתם, ושם פועלים הבירור בנפש הבהמית. וזהו חביב אדם שנברא בצלם, דאתם קרויים אדם[88], וזה קאי על נפש השכלית, צלם, אך בצלם יתהלך איש, דעל ידה פועלת נפש האלקית בנפש הבהמית כנ״ל שמסבירה לה מצד השכל. ואח״כ אומר חביבין ישראל שנקראים בנים שקאי על נפש האלקית, שנפש השכלית פועלת בנפש האלקית. וזהו ע״י ענין התורה, כלי חמדה, ובזה פועלים שתהי׳ דירה לו ית׳. וזה בא ע״י מתן תורה, דאז נעשה קיום המצוות בגשמיות דוקא, כמ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר[89] שצ״ל שהמוח ובשר הלב יתפעלו כו׳, כי הקב״ה ירד למטה דוקא ולא שיעלו את ישראל למעלה, ופועלים למטה במקום שאין תחתון למטה הימנו דירה לו ית׳.

וזהו אם בחוקותי תלכו גו׳ ונתתי גשמיכם, שיש בזה ג״כ ענין הגשמים, ענין הגשמים כפשוטו או ענין התורה[90], ופועלים שיהי׳ ואולך אתכם קוממיות[91], ב׳ קומות[92], נפש האלקית ונפש הבהמית[93], שיהי׳ לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו בעגלא דידן.

מקורות