תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
איך קיבל הרבי את אמו בפריז בצאתה מעמק הבכא?
הקראת כתבה
פגישה מרגשת
החסיד ר' הירשל סלוין מתאר את חוויותיו ביום הגיעו של הרבי: זכורני שהתאספנו בשעה מוקדמת בבוקר בבית הרב זלמן שניאורסהן על מנת לנסוע לקבל את פני הרבי, למקום הגיעה ידיעה שהטיסה תתאחר בשלוש שעות. הנאספים התפזרו כל אחד למקומו וסיכמו ביניהם להיפגש בשעה מסוימת סמוכה לזמן הנחיתה.
הרבנית חנה הייתה שרויה במתח לקראת המפגש. אשתו של הרב שניאור זלמן שניאורסהן – לקחה אותה לקנות כובע. הרבנית רצתה לעשות זאת קודם, ולא עלה בידה. לכן, כאשר נתקבלה הידיעה על איחור הטיסה והמתח גבר, לקחה הגברת שניאורסהן את הרבנית עימה כדי להעביר את הזמן.
כשיצאנו מן הבית ראינו אני ואחי מונית נעצרת ליד הבניין. מתוכה יצא בזריזות אברך בעל הדרת-פנים מיוחדת. אחי קלט מיד שזהו הרבי, ניגש מיד והושיט ידו ל"שלום עליכם".
"הרבי שאל מיד: "וו איז דער מוטער?" [היכן האימא?] והשבנו כי הלכה לקנות כובע וכו'. – הרבי אמר שהוא יעלה בינתיים למקום ששימש כבית הכנסת. שם עמד והתפלל. הרבי גם ביקש שבבוא אימו לא יודיעוה מיד שהוא במקום אלא במתינות, לאט לאט. כאשר ירד הרבי לחדר שבו הייתה אימו הרבנית, נכחו במקום עוד אנשים. הרבי נעצר בפתח הדלת. הוא הביט באימו והיא הביטה בו זמן רב. במשך עשרים דקות לא השמיעו הגה. אחר כך נכנסו לחדר צדדי, שם שוחחו לראשונה מזה שנים רבות. כעבור כרבע שעה יצאו מהחדר, והרבי התיישב להתוועד עם הקהל.
הרבי בכה הרבה בדברו על כך שלא הייתה לו אפשרות, משך תקופה ארוכה, לכבד אב ואם. הוא הזכיר את מאמר חז"ל "יוסף שפירש מאביו עשרים ושתיים שנה" (מגילה יז, א). וממילא לא כיבד את יעקב אבינו, והגם שהיה זה בגדר של "אי אפשר" אבל בפועל היה הדבר חסר".
ביקור בכל יום
הרבי נהג לבקר אצל אימו שהתגוררה בביתו של ר' שניאור זלמן שניאורסהן, פעמיים ביום, בבוקר ובערב. בשבתות ובחגים היה צועד מרחק גדול מבית מלונו ועד לבית אימו, כדי לבקרה.
נוהג היה להתפלל בבית כנסת סמוך, ואת סעודות השבת אכל במחיצת אימו. סעודות אלו משכו קהל רב.
החסיד ר' אהרן מרדכי זילברשטרום מספר: הרבי הגיע לפריז כדי לקבל את פני אימו ולסדר את הגירתה באופן חוקי לארה"ב. באותה תקופה התבקש להשתתף באירועים אחדים, אך סירב להיענות להפצרות: החסידים ידעו (יתכן שהרבי אמר זאת במפורש) שכל זמן שהרבי עסוק בסידור ענייני אימו אינו עוסק בעניינים אחרים.
כשהרבי עבר ברחוב, הדרת פניו הרשימה מאד את העוברים ושבים – ברובם גויים – שהיו במקרים רבים סרים הצידה ומביטים בו, בכבוד והערצה מופלגים.
גם כשהיה הולך עם אימו ברחוב, היו כל היהודים מביטים בהשתאות על הכבוד והדרך ארץ שנהג בה, דוגמה נדירה לקיום מצוות כיבוד אם.
כבוד מיוחד
מספרת מרת שרה יוניק: הייתי נערה צעירה כשהרבי הגיע לפריז. היגרתי עם הוריי ואחיי מברית המועצות לפריז, שם עבדתי כמורה בבית הספר החבד"י שבמקום.
את הכבוד שראיתי את הרבי נותן לאימו יכולה אני להגדיר ככבוד מלכות. ראיתי למשל שכאשר נכנסה הרבנית למונית, הרבי פתח בעבורה את הדלת ואחר כך סגר אותה. הרבי התנהג בעדינות מיוחדת. עוד אני זוכרת שלפני שעזבו את צרפת, הלכו הרבי ואימו לחנות כל-בו שם קנה לה הרבי מזוודות חדשות (נרשם מפי מרת שרה יוניק תחי').
תמידין כסידרן
מספר ר' נחום אברהם יעקומיביץ' שהיה ער לביקור בפריז: בימי שהותו של הרבי בפריז, התפעלו כולם מהכיבוד-אם המופלא של הרבי. הרבי ביקר את אימו, פעמיים בכל יום, בזמנים קבועים ומסודרים: פעם אחת, בצהריים, כאשר ב-12:30 בדיוק היה יוצא מתחנת הרכבת, ופעם שנייה בשעה 7 בערב. כך יום-יום בקביעות.
באחת ההתוועדויות הרבי הפסיק את הדיבור בדיוק בשעה שבה היה צריך לבקר את אימו כדי לשמור על הקביעות היומית של הביקורים.
פעם הוזמן הרבי להשמיע שיחה באחד מבתי הכנסת הגדולים בפריז. כשהתפרסם בעיר שהרבי ידבר בבית הכנסת, הגיע לשם קהל גדול, ובתוכו גם רבנים נודעים ואדמורי"ם מפורסמים.
כשנכנס הרבי, קם כל הקהל לכבודו וקיבל אותו בכבוד גדול, הובילו אותו אל מקום מכובד ב"מזרח" והתפללו מנחה. לאחר התפילה שאל הרבי מה נהוג ללמוד בבית הכנסת והשיבו לו שלומדים "עין יעקב". הרבי לקח את הספר, עיין בו כמה דקות, והחל לדבר על המאמר שבו למדו באותו זמן. הוא דיבר כך כשעתיים, וכלל יחדיו אגדה, דרוש, קבלה וחסידות, והסביר זאת בצורה ברורה כל כך עד שהכול התפעלו מאד.
לאחר מכן התפללו ערבית ובסיום התפילה ביקשו מהרבי שיאמר עוד משהו. בתחילה סירב הרבי, אולם כשראה מה רב רצונם לשמוע ממנו דברי תורה, הסכים ושאל מה לומדים לאחר תפלת ערבית. השיבו לו שלומדים הלכות תפילין משולחן ערוך של אדמו"ר הזקן. הרבי עיין שוב בהלכה שבה עסקו, ולאחר מכן דיבר כשעה בעניין הלכה זו. הקהל שתה בצמא את דבריו.
כשסיים, אמרו לו הגבאים שנהוג ללמוד בבית הכנסת גם תניא ועתה הם עומדים בפרק מ"א. הרבי נענה לבקשתם ודיבר בעניין פרק מ"א בתניא ובסיום דבריו קישר יחד את שלושת השיעורים (ב"עין יעקב", שולחן ערוך ותניא).
לאחר שסיים את דבריו נסע לבקר את אימו, מכיוון שבאותו יום לא הספיק עדיין לבקרה, וזאת למרות השעה המאוחרת ועל אף שלא נח באותו יום.
בהמשך לכך, מספר הרב התמים ר' שלום דובער בוטמן:
מבית הכנסת נסע הרבי לבית אימו הרבנית. הרבי רצה להשיג מונית, אבל כל המוניות היו תפוסות, ונאלצנו ללכת לרכבת התחתית. בבואנו לתחנה, אמר לי הרבי: אתה בוודאי יודע באיזה קרון של הרכבת תהיה היציאה לכיוון הרחוב בתחנת הירידה כי ממילא חיכינו בינתיים לבוא הרכבת ואפשר להתמקם מול הקרון הקרוב ליציאה. אמרתי שאיני יודע, אבל אם נעלה בקרון האמצעי הרי זה יהיה הכי הגיוני. למזלי כשירדנו מהקרון האמצעי – כעצתי – היינו בדיוק מול היציאה".
הכרת הטוב
מעניינת היא עדותו של הרב ש. לרנר, כיום תושב ארה"ב, שבאותה תקופה עמד בראש 'ועד ההצלה' בפאריז. הרבי הגיע למשרדו בקשר לסידור ניירות עבור אימו הרבנית. הרב לרנר אמר כי ישמח לטפל בניירותיה של הרבנית, הוא ביקש את מספר דרכונה של הרבנית ועוד פרטים אחדים, וסידר הכל על הצד הטוב ביותר.
למעלה משתים עשרה שנה אחר־כך הגיע הרב לרנר להתוועדות של הרבי. אך דרכו רגליו באולם בית המדרש, הורה הרבי שיאמרו ללרנר: "זאל קומען אויבן אן" [שיבוא למעלה], כלומר לבימת ההתוועדות; כשעלה, הודה לו הרבי על שסייע בשעתו לאימו, והוסיף להודות לו גם בתקופות מאוחרות יותר (ימי מלך, עמ' 950).
פרסום תגובה חדשה