רבי טרפון הייתה לו אימא זקנה. בכל פעם שהייתה האימא רוצה לעלות למיטתה לישון, היה רבי טרפון מתכופף, ואמו הייתה עולה על גבו ומטפסת למיטתה (כיוון שהמיטות בימיהם היו גבוהות, והיה קשה עליה לעלות ולרדת מן המיטה), ובכל פעם שרצתה לרדת ממיטתה היה מתכופף והיא הייתה יורדת עליו לרצפה. הלך רבי טרפון והשתבח במעשהו הטוב בבית המדרש. אמרו לו חכמים: עדיין לא הגעת לחצי מצוות כיבוד אב ואם. וכי אמך השליכה את ארנקך לים ולא ביישת אותה?! שהרי במיוחד אדם נבחן במצוות כיבוד אב ואם היכן שיש חסרון כים. (מהרש"א)

ועוד סיפרו על רבי טרפון:

פעם אחת יצאה אמו של רבי טרפון לטייל בחצר ביתה בשבת. תוך כדי הליכתה, נקרעה רצועת סנדלה, ונשארה ברגל אחת יחפה. לא ידעה האם מה לעשות: בסנדל הקרוע לא יכלה ללכת, ולתקנו בשבת – אסור! איך תחזור לביתה? הרי אם תלך יחפה ודאי תתקרר. ראה זאת רבי טרפון, ומיד התכופף, הניח את שתי ידיו תחת כפות רגליה של אמו, וכך הלכה האם הזקנה על ידיו עד שהגיעה לביתה.

עברו כמה ימים, והנה חלה רבי טרפון. כאשר באו חכמים לבקרו, אמרה להם אמו: התפללו לרפואתו של בני טרפון, שהוא מכבדני ביותר וראוי הוא שתעמוד לו זכות זו שיבריא מחוליו.

אמרו לה החכמים: ספרי לנו איך בנך מכבד אותך? סיפרה להם את אותו מעשה בסנדל שנקרע בשבת. ענו לה החכמים: אפילו אם כיבד אותך בנך פי אלף, לא הגיע עדיין לחצי הכבוד שאמרה התורה לכבד אב ואם (ירושלמי פאה א, הלכה א).

רב יוסף כשהיה שומע את קול פסיעותיה של אמו, היה אומר: אקום מפני שכינה שבאה.

(על פי קידושין לא-לב, עבודה זרה כג, ב).