בס״ד. ש״פ קרח, כ״ה סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשי״ד

בהוצאת "המכון להפצת תורתו של משיח"

ויקח קרח בן יצהר בן קהת גו׳ כי כל העדה כולם קדושים גו׳ ומדוע תתנשאו על קהל הוי׳[1], ואיתא במדרש[2] דנסמכה פרשה זו לסיום פרשת שלח, דסיום פרשת שלח הוא בענין מצות ציצית, וטענתו של קרח היתה בענין זה. אמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, אמר לו משה חייבת בציצית, אמר קרח טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה, ד׳ חוטין פוטרין אותה. בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, אמר לו חייב במזוזה, אמר קרח והרי פרשה אחת שבמזוזה פוטרת, כל התורה שהיא רע״ה פרשיות בודאי פוטרת. והנה שייכות שאלות אלו למחלוקתו על כהונת אהרן ע״פ פשוט הוא שקרח טען שאין צריך לפרשה מיוחדת וחוט מיוחד דוקא, דכמו״כ הנה כל העדה כולם קדושים ואין צריך לאהרן דוקא. אמנם צריך להבין, מהו ענין ב׳ השאלות דטלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים, הרי לכאורה הי׳ מספיק באחד מהם, ומה הוסיף בשאלתו בענין בית שמלא ספרים על שאלתו בענין טלית שכולה תכלת. ועוד צריך להבין מה רצה להוכיח שטלית שכולה תכלת תהא פטורה מן הציצית לגמרי, הרי טענתו היתה יכולה להיות רק שתהא פטורה מן התכלת, אבל לא מן הציצית לגמרי, שהרי בציצית יש גם חוטי לבן, ואיך אפשר אשר הטלית התכלת תפטור גם מן הלבן. וביותר אינו מובן, דלפי הנ״ל אשר בשאלה זו רצה להוכיח נגד כהונת אהרן, דבאהרן כתיב[3] כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן, שהוא ירידה והמשכה, ענין החסד שהוא לבן[4], ואיך אפשר אשר תכלת שהו״ע הגבורה⁴, דאכיל ושצי[5], יחליף (זאָל אומבייטן) את הלבן.

ויובן כל זה בהקדים אשר בכללות יש ג׳ ענינים, והם מזון לבוש ובית[6], דג׳ ענינים אלה מתחלקים לב׳ מדריגות, אור פנימי ואור מקיף, שהם אור הממלא ואור הסובב. דמזון הוא אור פנימי ואור הממלא, ולבוש ובית הוא אור מקיף ואור הסובב. וההפרש בין אור הממלא לאור הסובב הוא, דאור הממלא הוא בהתלבשות ובגילוי, והמשל והדוגמא על זה הוא מהשפעת השכל ממשפיע למקבל, שההשפעה היא בהתלבשות, התלבשות שמצד המשפיע, התלבשות שמצד האור או השפע, והתלבשות שמצד המקבל. דהנה כאשר המשפיע רוצה להשפיע השכל למקבל, הרי פנימיות השכל שלמעלה מהמקבל הוא צריך להעלים, ומה שמשפיע לו הוא רק חיצוניות השכל בלבד ששייך אליו, ובזה גופא הרי הוא צריך להתלבש בחושי המקבל בכדי שידע איך להשפיע אליו שיתאים לפי אופן חושי וכלי המקבל, דזהו ענין כליות יועצות[7], דלבד זאת אשר בתחילה צריך להמציא בעצמו חיצוניות השכל השייך להשפעה, הנה גם כאשר כבר יש אצלו השכל מה שהוא רוצה להשפיע, צריך להיות כליות יועצות איך להשפיע, בכדי שיותפס בחושי המקבל. וזהו[8] מה שיש חילוקים במלמדים, דיש מלמד בר פועל ויש שאינו בר פועל, דיכול להיות אשר מלמד הבר פועל הוא למטה במדריגה בענין ההשגה, ואף שבענין ההשפעה הרי נוגע בעיקר ענין ההשגה, דכאשר אינו משיג בעצמו את השכל הרי אין ביכולתו להשפיע, אמנם אף שהוא למטה במדריגה בענין ההשגה, וכמו שיש חילוקים במלמדים, מלמד דרדקי, משנה וגמרא, אמנם בענין זה שהוא משיג בזה הנה הוא דוקא בר פועל, לפי שיש בו ענין הכליות יועצות, דביכולתו להשפיע שיהי׳ מתאים לחושי המקבל. דכל זה הוא ההתלבשות שמצד המשפיע. וההתלבשות שמצד השפע הוא, דהנה יש שכל כזה שהוא מבלבל ושובר (און ברעכט) הכלי, אמנם השפעה זו הנה גם טרם שנתפס בחושי המקבל, מכל מקום הנה לא זו בלבד שהוא אינו שובר (וואָס עס ברעכט ניט) ואינו מבלבל אלא שהוא מאיר להמקבל, לפי שכללות השכל עוד טרם שנתפס בחושיו, שייך להמקבל, דזהו ההתלבשות שמצד השפע, ואח״כ הוא נתפס ומושג ומובן ומוקף בכלי המקבל, דזהו ההתלבשות שמצד המקבל.

והנה כמו שהוא במשפיע ומקבל, כמו״כ הוא גם בכחות הנפש, כמו שנמשך מכח אחד לשני, מעילה לעלול. כמו במדות משכל[9], הנה פנימיות השכל אינו שייך לגמרי למדות, דכאשר הוא עסוק בפנימיות השכל אז אינו שייך כלל למדות, ורק בחיצוניות השכל הוא שייך למדות, הנה בכדי שיהי׳ מהשכל מדות, הנה בתחילה צריך להיות בהשכל ענין השייך למדות שהו״ע ההרגש, דבעבודת נפש האלקית הוא ההרגש אשר קרבת אלקים טוב[10], אלא שאין זה ההרגש דלי טוב¹⁰כי אם טוב (בעצם), ואח״כ נעשה ההרגש דלי טוב, עד אשר אח״כ נעשה יש מי שאוהב[11] שהוא ציור המדה בכל פרטי׳ ועניני׳. דענין זה מתאים למשל הנ״ל דהשפעת השכל, דכמו שבהשפעת השכל הנה פנימיות השכל הוא למעלה מהשפעה לגמרי ורק בחיצוניות השכל צריך להיות הכליות יועצות[12] ושאר ההתלבשות שבזה, כמו״כ הוא גם בשכל ומדות, אשר פנימיות השכל הוא למעלה לגמרי מענין המדות, ורק בחיצוניות השכל צריך להיות ענין ההרגש, שהוא ע״ד כליות יועצות, והוא שהשכל מתלבש לפי אופן המדות. וכמו שבהשפעת השכל הנה הכליות יועצות, מה שהשכל מתלבש לפי אופן המקבל, אינו מספיק, ואח״כ הנה ההשפעה מאירה בהמקבל, ואח״כ היא נתפסת בכלי המקבל, כמו״כ הוא גם בשכל ומדות, דאחרי זה שהשכל מתלבש לפי אופן המדות שהו״ע ההרגש, הנה אח״כ נעשה ההרגש דלי טוב, דוגמת הארת השכל בהמקבל, ואח״כ נעשה מדות בפועל. והנה כמו שהוא בהמשכת המדות משכל, כמו״כ הוא גם בהמשכת השכל מלמעלה מהשכל בדרך עילה ועלול, הוא ג״כ באופן של התלבשות, בכל הענינים. אמנם כל זה הוא באור פנימי שהוא נתפס בהמקבל, דלכן צריך להתלבש לפי אופן המקבל, משא״כ כאשר אינו רוצה להשפיע להמקבל שיותפס אצלו, וכמו ברצון שאין טעם לרצון[13], דבמילא אין זה נתפס בהמקבל, שהרי אין הטעמה והסברה להרצון דבמילא אי אפשר שיותפס בהמקבל, ולהיות שאין זה נתפס בהמקבל, אין זה מתצמצם ומתלבש לפי אופן המקבל, וכל ענין הרצון הוא רק שהוא רוצה שיעשו כפי מה שרוצה.

והדוגמא מזה יובן למעלה, דאור הממלא שהוא אור פנימי, שנתפס בהעולמות, הרי הוא מתלבש בהם, דמשום זה יש ההתחלקות בעולמות, שבכל עולם הוא מאיר לפי מעלת מדריגתו, ולבד ההתחלקות שבעולמות הנה גם מצד עצם תפיסתו מה שהוא נתפס בכלים, הרי הוא בהתלבשות, דעצם האור והאור שלגלות עצמותו אינו שייך כלל לכלים, ומה ששייך לכלים הוא רק חיצוניות האור, וחיצוניות האור הנה בתחילה הוא מאיר בהכלים, ואח״כ הוא נתפס בהכלים ונעשה כפי אופן הכלים. והנה בהכלים יש ג׳ מדריגות[14], פנימיות הכלי, אמצעות הכלי וחיצוניות הכלי, הנה מה שהאור נתפס בהכלי ונעשה כמהות הכלי הוא גם באמצעות וחיצוניות הכלי, ובזה הוא ג״כ כמו בהשפעת השכל, שבתחילה הוא מאיר בהמקבל ואח״כ נתפס אליו, דכמו״כ הוא בהארת האור בהכלים, שבתחילה הוא מאיר בהם ואח״כ נתפס בהם. וכל זה הוא באור הממלא, משא״כ באור הסובב שהוא אור מקיף, הנה אור זה אינו נתפס בהעולמות, ומשום זה אינו מתלבש בהם, וגם אין שם ענין ההתלבשות בהכלים, והוא סובב ומקיף את כל העולמות בשוה. והנה ההפרש דאור הממלא ואור הסובב בשרשם, הוא עיגול הגדול ואור הקו. שהמשל[15] על אור הקו הוא כמו שרוצים לשאוב מים מנהר גדול לכלים קטנים, הנה צריך להיות צינור שהוא פועל התחלקות בהמים, אמנם התחלקות זו היא רק התחלקות כללית ולכלים גדולים, אך בכדי שיהי׳ התחלקות בפרטיות ובכלים קטנים הוא ע״י עוד צנורות שהם מחלקים את המים לכלים פרטים ולכלים קטנים, כמו״כ הוא באור הקו שהוא כמו צינור הגדול שפועל בהאור התחלקות כללי, וכמו עולם העקודים שכולם עקודים בכלי אחד, או למעלה יותר בא״ק שהוא רצון כללי, דאף אשר צופה ומביט עד סוף כל הדורות מ״מ כולם הם בסקירה אחת[16], ובכדי שיהי׳ התחלקות פרטית הוא ע״י עוד צינורות, כדאיתא בפרדס[17] שבכתר יש ג׳ צינורות, לחכמה לבינה ולתפארת, וכמו שהוא בהכתר כמו״כ יש צינורות בכל הספירות. וכל זה הוא באור הקו שהוא אור פנימי, אמנם עיגול הגדול אין בו ההתחלקות דעולמות, והוא סובב ומקיף את כולם בהשוואה, כמו הרצון שהוא בכל הכחות בשוה. ומב׳ ענינים אלו דעיגול הגדול ואור הקו נמשכים אור הסובב ואור הממלא. ועפ״ז[18] יובן מ״ש[19] את השמים ואת הארץ אני מלא, ופעם כתיב[20] מלא כל הארץ כבודו, ותרגם זיו יקרי׳ שהוא הארה בלבד, וכאן כתיב אני מלא שהוא עצמות, וגם את השמים ואת הארץ, וע״פ הנ״ל יובן דמ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא קאי על אור הסובב שהוא עצמות ומהות האור (אני), דבאור זה לא יש ההתחלקות דעולמות ולכן הוא בשמים ובארץ בשוה, ומ״ש מלא כל הארץ כבודו קאי על אור הממלא, דבאור זה יש התחלקות דשמים וארץ, וכמו שהוא בארץ הוא רק זיו והארה בלבד, דזהו זיו יקרי׳. וכמו שידוע שבהקו יש התחלקות, דעצם הקו הוא רק למעלה מאצילות, ובאצילות הוא רק הארת הקו, ובבי״ע (מה שהקו בקע הפרסא עם הל׳ כלים דמלכות דאצילות[21] ומאיר בבי״ע) הוא רק מה שמאיר הארה והארה דהארה והארה דהארה דהארה[22] בלבד, דזהו מלא כל הארץ כבודו, זיו יקרי׳, זיו והארה בלבד.

והנה אף שאור הסובב הוא למעלה במדריגה מאור הממלא, שהרי אור הממלא הוא בערך העולמות משא״כ אור הסובב שהוא מקיף את כולם בהשוואה, מ״מ הנה גם האור מקיף נמשך ע״י האור פנימי דוקא, כדאיתא בעץ חיים[23] שהקו נמשך ומתעגל ונמשך ומתעגל, היינו שגם העיגולים, לבד עיגול הגדול, נמשך ע״י הקו דוקא. וצריך להבין, דמאחר שהעיגולים הם למעלה מהקו, למה הם נמשכים ע״י הקו דוקא. אך הענין הוא, דהנה באמת האור פנימי אינו הארה מהאור מקיף, כי אם הוא אח להאור מקיף, דקודם הצמצום יש גם האור פנימי אלא שהוא בהעלם. וכנ״ל בהמשל דרב ותלמיד, משפיע ומקבל, שהרב צריך להעלים את פנימיות השכל ולהמציא את השכל השייך להמקבל, הרי אין זה שע״י ההעלם והצמצום נתהוה חיצוניות השכל, כי אם אשר גם בתחילה יש אצלו חיצוניות השכל אלא שהוא בהעלם, ועי״ז [שמעלים] את הפנימיות נתגלה החיצוניות, דכמו״כ הוא גם למעלה, שאין זה שע״י הצמצום נתהוה אור הקו, כי אם אשר גם קודם הצמצום יש לאור הקו, אלא שהוא בהעלם, וע״י הצמצום הוא נתגלה. אבל גם קודם הצמצום יש לאור הבלי הגבול ולאור הגבול, ולזאת הנה האור פנימי אח לאור המקיף. ועוד יותר, דלא זו בלבד אשר האור פנימי אינו הארה מאור המקיף כי אם אשר הוא אח לאור המקיף, הנה עוד זאת אשר באמת הנה האור פנימי הוא למעלה מהאור מקיף, דמצד הכוונה אשר יהי׳ בהתלבשות ובגילוי, הרי אור פנימי הוא למעלה יותר (טיפער און העכער) מצד הכוונה, ולזאת הנה גם האור מקיף נמשך ע״י האור פנימי דוקא, דלהיות אשר מצד הכוונה האור פנימי הוא למעלה יותר, לזאת העיגולים נמשכים ע״י הקו, שנמשך קצת ומתעגל, אשר האור פנימי דוקא מגלה מעלתו של האור מקיף. וזהו[24] מ״ש[25] יבל הוא אבי יושב אהל ומקנה ושם אחיו יובל הוא הי׳ אבי כל תופס כנור ועוגב. דאהל הוא מקיף ויבל הוא הראש למקיפים, ויובל הוא אבי כל תופס כנור ועוגב, דכינור הוא שיר, שענין השיר הוא צמאון תשוקה ועלי׳ למדריגה נעלית יותר שבהדרגה, וגם בשיר יש ענין ההמשכה, דעולים בשיר ונמשכים בשיר[26], וענין העלי׳ וההמשכה הוא בהאור פנימי דוקא שיש בו חילוקי מדריגות, דבהאור מקיף שאין בו התחלקות מדריגות לא שייך שם עלי׳ והמשכה, כי אם באור פנימי דוקא שיש בו התחלקות מדריגות. ואף שיובל הוא אבי כל תופס כנור ועוגב שהוא באור פנימי, מ״מ הוא אח ליבל שהוא ראש למקיפים, וכנ״ל שהאור  פנימי הוא אח לאור מקיף ולמעלה יותר, דלכן הוא דוקא מגלה מעלתו של האור מקיף.

אמנם אף שהאור פנימי הוא למעלה מהאור מקיף כנ״ל, מ״מ הנה אור הממלא הוא זיו והארה בלבד כמ״ש מלא כל הארץ כבודו ותרגם זיו יקרי׳. דהנה מעלת האור פנימי הוא מצד שרשו דוקא, דמצד שרשו קודם הצמצום הנה הוא אח לאור מקיף ולמעלה יותר, אך כמו שהוא נמשך למטה, שההמשכה היא ע״י הצמצום, הוא זיו והארה בלבד, ד(אף שגם באור הסובב יש הצמצום, מ״מ) אינו דומה פעולת הצמצום בהאור מקיף לפעולת הצמצום בהאור פנימי[27], דפעולת הצמצום באור מקיף הוא מה שבתחילה הי׳ בגילוי וע״י הצמצום אינו בגילוי כי אם בהעלם, הרי אין זה אשר הצמצום פעל בו מדידה והגבלה, כי אם אשר נגע בו הצמצום. יתירה מזו, דגם כאשר מאיזה טעם שיהי׳ נתגלה האור מקיף, הנה אופן הגילוי שלו הוא כמו שהוא, כי אם אשר נגע בו הצמצום, דלכן הנה אור הסובב נקרא לפעמים בשם אור הכלול בעצמותו[28], להיות דאור הסובב הוא הגילוי של עיגול הגדול ואופן הגילוי הוא כמו שהוא, שהוא אינו חוץ לעצמות (וואָס ער איז ניט אַרויס פון עצמות), כי אם אשר נגע בו הצמצום בלבד. אמנם פעולת הצמצום באור הממלא הוא שיהי׳ בהתלבשות בעולמות, הרי הצמצום משנה את האור, שהוא בא בהתלבשות ובהתחלקות, דמשום זה הוא רק זיו והארה בלבד. אך כל זה הוא מצד המשכתו ע״י הצמצום, אבל מצד שרשו הוא אח להאור מקיף ולמעלה יותר כנ״ל, לכן הנה אור פנימי דוקא מגלה את העילוי והמעלה שבהאור מקיף.

והנה כמו״כ הוא גם בתורה ומצוות, דתורה היא פנימיות, ענין ההשגה, ולזאת יש התחלקות בתורה, שהיא באה בהתחלקות לפי אופן המשיג, דמי שכלי ההשגה שלו הוא ביותר הוא משיג ביותר. ולא זו בלבד שיש בה התחלקות מצד כלי המשיג, כי אם אשר גם בהאור תורה וטל תורה[29] יש התחלקות, וכמו דגם מי שכלי השגתו הוא בטוב ומשיג הרבה בתורה מ״מ כאשר לימודו הוא שלא לשמה הנה אור התורה הוא מצומצם, ולהיפך הנה גם מי שכלי השגתו הם קטנים ואינו משיג כ״כ מ״מ כאשר לימודו הוא לשמה הנה אור התורה הוא בשלימות[30], הרי שגם בבחי׳ אור תורה יש התחלקות. והוא לפי שהתורה היא בחי׳ פנימיות כמ״ש[31] ותורתך בתוך מעי, לכן יש בה התחלקות. משא״כ מצוות הם רצון העליון שהוא מקיף, לכן אין שום חילוק בקיום המצוות, מגדול שבגדולים כמו משה רבינו עד הפחות שבישראל הנה כולם שוים[32]. ואף שבכוונת המצוות מה שמצוות צריכים כוונה[33], הרי בודאי יש חילוק ביניהם שהם רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק, מ״מ החילוק הוא רק בכוונת המצוות, אבל בעיקר המצוות שהוא הקיום בפועל[34], הנה בזה אין שום הפרש בין הגדול שבגדולים כמו משה רבינו להקטן שבקטנים, דכולם שוים. וכמו״כ הוא גם בעבודה דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא[35], הנה אהבה הרי הוא מצד השגה שהוא מדידת והגבלת כלי האדם, ויש בזה התחלקות, דכל זה הוא האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך[36], אמנם האהבה דבכל מאדך³⁶שהיא אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת[37], שהיא העבודה דמקיף, הרי אין בזה שום חילוקים, וכמו שאנו רואים בהתגלות המקיף בראש השנה ויום הכיפורים, שמצד עבודת המקיף כולם שוים, כמ״ש[38] אתם נצבים היום כולכם גו׳ ראשיכם שבטיכם גו׳ עד חוטב עציך ושואב מימיך.

ועל פי זה יובן טענתו של קרח, טלית שכולה תכלת תהא פטורה מן הציצית. דטלית הוא אור הסובב, שכולה תכלת, תכלת הוא מלשון דאכל ושצי שהו״ע הגבורות, וטלית שכולה תכלת הוא שגם אור הסובב המשכתו הוא ע״י הצמצום ונגע בו הצמצום כנ״ל, וזה הי׳ טענתו של קרח שלא רצה בהאור פנימי, שגם אם יש מעלה בהמשכה, מ״מ טען שיהי׳ מספיק ההמשכה דאור הסובב שגם בו נגע הצמצום, ולכן תהא פטורה מן הציצית, דציצית הוא אור ישר, קו קצר וישר. ויתירה מזו טען קרח, דגם אם נאמר אשר ענין ההמשכה ע״י הצמצום בלבד אינו מספיק וצריך לאור פנימי דוקא, מ״מ לא יוצרך אור פנימי כמו שהוא אחר הצמצום בגילוי, ויהי׳ מספיק האור פנימי כמו שהוא בהעלם ובהתכללות קודם הצמצום, שהרי נתבאר לעיל שגם קודם הצמצום יש להאור פנימי אלא שהוא בהעלם, ולזה טען שגם זה יהי׳ מספיק. וזהו בית מלא ספרים, שיש בו ספרים שהוא אור פנימי, אלא שהוא מלא ספרים, היינו שהאור פנימי הוא בהעלם, גם זה יהי׳ מספיק. והשיב לו משה שאינו מספיק ענין ההמשכה בלבד, ואינו מספיק גם האור פנימי כמו שהוא בהתכללות, כי אם שצריך להאור פנימי כמו שהוא בהתלבשות ובגילוי דוקא. דאף אשר האור מקיף הוא למעלה יותר מהאור פנימי, היינו גם האור מקיף ששייך אל הפנימי, ובפרט מקיף הרחוק שהוא עיגול הגדול שאינו שייך כלל לפנימי, דזהו בית מלא ספרים, דבית הוא מקיף הרחוק (ובנפש הוא יחידה שבנפש שלמעלה מהמזל, דהנה כתיב[39]  וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, וארז״ל[40] אע״ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי, דיראה חודר (נעמט דורך) בפנימיות, דלהיות אשר אצלו הי׳ זה בהשגה כמ״ש וראיתי, שהשיג בפנימיות, לזאת הנה ההשגה פעל אצלו יראה, אבל אינהו דלא חזו ורק מזלייהו חזי דמזל הוא מקיף, לזאת חרדה גדולה נפלה עליהם וארכבותיהם דא לדא נקשן[41] שהוא במקיף ובהעלם, אמנם מ״מ הרי גם חרדה הו״ע היראה אלא שהוא בהעלם, והוא לפי שמזל הוא מקיף השייך אל הפנימי שהוא מקיף הקרוב, אמנם יחידה שבנפש הוא למעלה גם ממזל. וכמו״כ הוא במצוות, דאף שמצוות בכלל הם מקיף כנ״ל, מ״מ הוא מקיף השייך לפנימי, דלכן מצות צריכות כוונה, אמנם יש מצוות כאלו וכמו מצות שכחה שמצותה הוא דוקא כאשר לא יש טעם ודעת[42] שהוא מקיף הרחוק[43], דכמו״כ הוא גם למעלה שישנו מקיף הרחוק שהוא עיגול הגדול), מ״מ צריך לאור פנימי דוקא, דאף אשר גדלה מעלתו של אור מקיף בכלל ומקיף הרחוק בפרט, מ״מ צריך לאור פנימי דוקא, ואינו מספיק האור פנימי כמו שהוא בהתכללות בהאור מקיף, כי אם צריך להאור פנימי כמו שהוא בגילוי דוקא. דמשה רבינו הסביר דמעלת האור פנימי הוא לא רק אשר האור פנימי הוא אח להאור מקיף, שמצד מעלה זו הי׳ מספיק גם האור פנימי כמו שהוא בהתכללות קודם הצמצום, אלא דמעלתו של האור פנימי הוא מצד הכוונה שהוא למעלה מהאור מקיף, והכוונה היא שיהי׳ בהתלבשות ובגילוי, דלזאת צריך להאור פנימי כמו שהוא בגילוי דוקא, והאור פנימי כמו שהוא בגילוי דוקא מגלה מעלת האור מקיף.

ויובן זה ממה שארז״ל[44] דעד ארבעין שנין לא קאים אדעתא דרבי׳ אבל אחר ארבעין שנין קאים, דאין זה אשר אחרי ארבעין שנין צריך לומר לו את השכל, כי אם עי״ז שאמר לו קודם ארבעין שנין, הנה אחרי ארבעין שנין קאים אדעתא דרבי׳, דכאשר הוא מתייגע בהשכל השייך אליו והוא עומד על השכל, הנה עי״ז אחרי ארבעין שנין קאים אדעתא דרבי׳ שהוא האור מקיף[45]. דאור פנימי כמו שהוא בגילוי הוא ע״ד אותיות הרשימו שלא נגע בהם הצמצום[46], דמשו״ז הם נעלים יותר מהאור מקיף, דהאור מקיף הרי נגע בו הצמצום עכ״פ משא״כ אותיות הרשימו לא נגע בהם הצמצום כלל, דמשו״ז הנה אותיות הרשימו שהוא האותיות של המקבל, הם דוקא מגלים את האור מקיף. דכמו״כ הוא גם בהשפעת השכל מהרב לתלמיד, דכאשר הוא רוצה שהתלמיד יקבל את השכל בדרך הפלא, הוא צריך לומר לו את השכל פיסקות פיסקות[47] דוקא. וכמו״כ הוא גם בעבודה, דע״י האהבה שע״פ טעם ודעת דייקא שהוא האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך, עי״ז דייקא הוא בא להאהבה דבכל מאדך. וכמו״כ הוא גם בלימוד התורה, שאינו מספיק ההשגה בלבד, כי אם צריך להיות לימוד התורה ביראה ובקבלת עול דוקא. וזהו טלית שכולה תכלת אינה פטורה מן הציצית, דציצית הו״ע היראה כמ״ש[48] וראיתם אותו וזכרתם גו׳, דזהו ענין התכלת שבציצית, דתכלת הוא מלשון אכיל ושצי שהו״ע הגבורה והיראה. וכמו״כ בית מלא ספרים שהו״ע ההשגה אינו פטור מן המזוזה, דמזוזה יש בה ב׳ פרשיות שמע והי׳ אם שמוע, שהוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות[49], כמארז״ל[50] קבלו מלכותי ואח״כ קבלו גזרותי, שע״י היראה וקבלת עול דוקא התורה היא כדבעי, כמ״ש[51] והי׳ אמונת עתיך חוסן ישועות גו׳ יראת ה׳ היא אוצרו, וארז״ל[52] משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין כו׳ עירבת בהן קב חומטין אמר לו לאו אמר לו מוטב אם לא העלית, וכדפירש״י[53] שם שזה הי׳ נרקב לגמרי (אַז עס וואָלט אינגאַנצן צופוילט ווערן), דע״י היראה וקבלת עול דוקא מתקיים גם התורה. וגם לעתיד, אשר אז יהי׳ אשת חיל עטרת בעלה[54], מ״מ הנה גם העטרה היא ע״י ז״א בעלה דוקא[55], דכמו״כ הוא גם בלימוד התורה אשר עי״ז שיראת הוי׳ היא אוצרו, עי״ז יש לתורה וגם ליראה, דיראת הוי׳ היא אוצרו.

מקורות והערות