בס״ד. ש״פ חוקת, ז׳ תמוז ה׳תשמ״ג

אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה וגו׳[1]. הנה התורה היא נצחית[2], כולל גם השירה הזאת וגו׳, ומזה מובן שמכתובים אלו ישנה הוראה נצחית. ובפרט ע״פ המבואר בגמרא[3] דבשבת אחד משלשה שבתים היו אומרים אז ישיר דעלי באר במנחה בשיר של תמיד של בין הערבים, שמזה מובן עוד יותר איך דשיר הזה אמרו לא רק לפעם הראשונה, שהרי היו אומרים אותו בשיר של תמיד של בין הערבים. ולכן גם ההוראה שבזה היא הוראה נצחית. וההוראה שבזה היא לכאו״א מישראל, שהרי נאמר אז ישיר ישראל, שקאי על כאו״א מישראל. ובפרט שבענין זה הרי זה עוד יותר גם משירת הים, כי בשירת הים נאמר[4] אז ישיר משה ובני ישראל, דמשה הוא סוג בפני עצמו וישראל הם סוג בפני עצמם, משא״כ בהשירה דעלי באר גו׳ הרי כל ישראל נכללים בסוג אחד. וביותר מודגש החילוק (בין שירה זו לשירת הים), ע״פ המבואר בגמרא[5] דהפירוש של אז ישיר משה ובני ישראל (דשירת הים), הוא שמשה קוראה וישראל עונים, משא״כ שירה זו דכל ישראל אמרוה. שמכל זה מובן שההוראה דשירה זו היא נצחית, ולכאו״א מישראל. והנה במש״נ אז ישיר ישראל גו׳ עלי באר ענו לה, צריך להבין, מש״נ עלי באר לשון עתיד, שהרי עליית הבאר כבר הי׳ לפנ״ז שבהמשך לזה אמרו השירה, א״כ למה נאמר עלי באר לשון עתיד. גם צריך להבין, מהו ענין ענו לה שפירושו ענו לה מעצמה. והנה באר קאי על כנסת ישראל, כמש״נ[6] מעין גנים באר מים חיים גו׳, היינו, שקאי על נשמות ישראל, וכמבואר בתניא פרק לב, דישראל עושין נפשם עיקר וגופם טפל. ובספירות הרי זה קאי על ספירת המלכות.

ולהבין כל זה, הנה כתיב⁶מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, ומבואר ע״ז בדרושי רבותינו נשיאינו (מתחיל מלקו״ת פרשה זו[7] עד לדרושי כ״ק מו״ח אדמו״ר[8], ובפרט בדרושי כ״ק אדמו״ר הצ״צ בפרשה זו[9] שכתבם בהוספת מראי מקומות וציונים וכו׳), דפסוק זה קאי על מעלת מדריגת הנשמה ותכלית ירידתה למטה. מעין גנים קאי על בחי׳ מדריגת הנשמה כמו שהיא למעלה טרם ירידתה למטה, ובאר מים חיים קאי על הנשמה כמו שהיא יורדת ומתלבשת בגוף למטה בעוה״ז. שזהו החילוק בין מעין לבאר, דמעין הוא בריאה בידי שמים, שלכן קאי על הנשמה כמו שהיא למעלה. ובאר היא עשוי׳ בידי אדם (בדוגמת האבות שחפרו בארות), שלכן קאי על עבודת הנשמה למטה. וביאור הענין הוא, דהנה על הנשמות שלמעלה נאמר[10] חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, דמקום עמידת הנשמה למעלה הוא בבחי׳ טהורה היא, כמאמר[11] נשמה שנתת בי טהורה היא, שזהו למעלה גם מזה שנשמות הם חצובות מתחת כסא הכבוד[12], ולכן הנשמות שלמעלה נקראות בשם מעין, שהוא בדוגמת המעין העשוי בידי שמים, שהוא מטהר בכל שהוא, וגם אין נפק״מ באיזה אופן שמטהר, שמטהר גם בזוחלין, ומטהר גם טומאות חמורות[13]. גנים, לשון רבים, קאי על גן עדן העליון וגן עדן התחתון, דאף שישנם בחינות גן עדן אין סוף כמבואר באגה״ק[14], אבל בכללות הם נכללים בב׳ סוגים דג״ע העליון וג״ע התחתון. וזהו מעין גנים גו׳, דמעין קאי על בחי׳ הנשמה כמו שהיא מצד עצמה, אבל כאשר הנשמה עוברת את הבחינה דג״ע, אז היא לוקחת עמה (נעמט זי מיט) גם את הג״ע. ואח״כ כשיורדת הנשמה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא[15], אזי היא בבחי׳ באר מים חיים, שכמו שהבאר הוא שהמים בוקעים את עפר הארץ, כמו״כ הנשמות בוקעים את עפר הארץ הוא הגוף כו׳ ומתעלים מלמטה למעלה. והיינו דארעא חלחולי מחלחלא[16], שיורדים המים דרך גידי הארץ, ואח״כ ע״י החפירה, שמסירים את הכיסוי של ארץ ואבנים ועפר, נעשה באר, שחוזרים ונובעים מתחת לארץ מלמטה למעלה, כמו״כ הוא ג״כ עבודת הנשמה למטה, להסיר את ההעלם וההסתר שבבחי׳ ארץ ואבנים ועפר, ועי״ז מתעלה הנשמה להיות בבחי׳ באר מים חיים.

והנה ידוע דירידת הנשמה למטה היא ירידה צורך עלי׳, שמתעלית למקום נעלה יותר ממקום שמשם ירדה, ומזה מובן דבחי׳ באר מים חיים הוא למעלה גם מבחי׳ מעין מים. והענין הוא, דהנה הבאר נקרא מים חיים. דזהו החילוק בין באר לבור[17], דבור בוא״ו הוא רק מקוה מים, שהם מים מכונסים, משא״כ באר הוא שהמים נובעים מן המעין, שלכן נקראים מים חיים, כי ע״י שעוברים דרך גידי הארץ נעשים מים חיים. ומים אלו הם למעלה גם ממי הים, דמי הים הם מים מלוחים, משא״כ מי הבאר, הנה ע״י שעוברים דרך גידי הארץ נעשים מים מתוקים, מים חיים. ועד״ז הוא גם בנוגע לדיני טהרה, דישנם דברים שמי הים אינם מטהרים, משא״כ מים חיים מטהרים כל הטומאות, וגם אבי אבות הטומאה[18]. ועד״ז יובן גם בירידת הנשמה למטה, שע״י עבודת הנשמה למטה להסיר את ההעלמות והסתרים שבעוה״ז, מתעלית הנשמה להיות בבחי׳ מים חיים, שהם מים מתוקים שלמעלה גם ממי הים, ואזי היא מתעלית למעלה גם מכמו שהיתה למעלה, שאז נקראת מעין גנים.

אמנם עבודה הנ״ל להסיר את ההעלם והסתר דעוה״ז, שעי״ז נעשית בבחי׳ מים חיים, אינו מספיק עדיין, והתכלית הוא שהנשמה תגיע לבחי׳ ונוזלים מן לבנון. והענין הוא, דהנה מבואר בתניא[19], ובארוכה בד״ה אל תצר את מואב לאדמו״ר האמצעי[20], דעכשיו צריך להיות עבודת המדות, כי כתיב[21] את זה לעומת זה עשה האלקים, לכן כשם שבלעו״ז צריך להיות עכשיו רק הכיבוש דז׳ אומות, ז׳ מדות רעות, והכיבוש דקני קניזי וקדמוני, כתר חכמה בינה דלעו״ז, הוא דוקא לע״ל כאשר ירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך[22], כמו״כ הוא גם בקדושה שעכשיו צריך להיות בעיקר עבודת המדות, ועבודת המוחין תהי׳ רק לעתיד לבוא. ואין הכוונה בזה שעכשיו אין צריך להיות עבודת המוחין כלל, שהרי[23] בכדי שתהי׳ עבודת המדות, צריך להיות מקודם לזה עבודת המוחין, וכמו באהבת ה׳ הרי בכדי שיהי׳ ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך[24], צריך להיות מקודם לזה ההתבוננות דשמע ישראל וגו׳[25] וההתבוננות דברוך שם כו׳, כי דוקא ע״י ההתבוננות אפשר לבוא אח״כ לאהבת ה׳, וכמפורש ברמב״ם[26] דהיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שמתבונן האדם וכו׳ [ובאריכות לשון הרמב״ם שם מפרט את הג׳ בחינות חב״ד, שיתבונן כו׳ ויראה מהן חכמתו כו׳ לידע כו׳[27]], וע״י שההתבוננות שלו הוא כדבעי יבוא אח״כ לאהבת הוי׳, וכידוע[28] תורת הרב המגיד וביאור אדמו״ר הזקן במה שנאמר ואהבת את הוי׳ אלקיך גו׳, דלכאורה איך שייך ציווי על דברים שבלב, ומבאר בזה הרב המגיד שהציווי הוא על ההתבוננות, ואף שהמצוה היא המצוה דאהבה, ולא המצוה דהתבוננות, מבאר בזה אדמו״ר הזקן, דמכיון שכאשר ההתבוננות היא כדבעי יבוא בדרך ממילא אח״כ לואהבת, לכן בההתבוננות הוא מקיים את המצוה דואהבת. הרי מכל זה מובן, שגם עכשיו ישנו עבודת המוחין, אבל בכל זאת הרי עבודת המוחין באופן הנ״ל, אין זה בחי׳ המוחין שבעצם, והוא רק בחי׳ מוחין השייכים אל המדות. וזהו החילוק בין העבודה דעכשיו להעבודה דלעתיד לבוא, דעכשיו צריך להיות עבודת המדות, וגם עבודת המוחין השייכים אל המדות, משא״כ לע״ל יהי׳ עבודת המוחין מצד עצמם. וזהו[29] ונוזלים מן לבנון, דקאי על כתר חכמה בינה, כי לבנון הוא ל״ב נו״ן, והם ל״ב נתיבות חכמה ונו״ן שערי בינה, והפירוש דלבנון, הרי נוסף להפירוש שקאי על הביהמ״ק, ארזי הלבנון[30], הרי לבנון הוא גם מלשון לבנוניות, דלבן הוא גוון פשוט[31], שקאי על בחי׳ הכתר שהוא בבחי׳ פשיטות (כי כל בחי׳ ציור מתחיל בהבחינה שלמטה מהכתר), וזהו מה שתכלית השלימות הוא ונוזלים מן לבנון, כי זה קאי על כתר חכמה בינה, תכלית שלימות העבודה שתהי׳ לע״ל.

והנה כל זה יהי׳ לעתיד לבוא, כאשר ירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך, שאז תהי׳ עבודת המוחין, ונוזלים מן לבנון. אבל עכשיו צריך להיות עבודת המדות, שזהו העבודה דבאר מים חיים, שע״י החפירה שמסיר ההעלמות והסתרים שבעולם הזה, הנה עי״ז נעשה בבחי׳ מים חיים, שהם למעלה גם מבחי׳ מעין גנים כנ״ל.

וזהו מש״נ באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם, דחפרוה שרים קאי על האבות, ומכיון שאין קוראין אבות אלא לשלשה[32], כי בכאו״א מישראל ישנה הנתינת כח מעבודת האבות, לכן בכח זה של האבות אפשר להיות העבודה דחפרוה וכרוה. ומפרט כאן ב׳ ענינים דחפרוה וכרוה, דחפרוה קאי על העבודה דלהעביר את גסות הרע, וכרוה היא העבודה דלהסיר את דקות הרע[33], בדוגמת הענין דשוגג שהוא בא מהתגברות דנפש הבהמית[34], שהוא בחי׳ דקות הרע. וע״י עבודה זו נעשה אח״כ באר מים חיים.

והנה הנתינת כח לזה הוא ע״י עבודת התפילה, דבתור הקדמה לכל עבודת האדם צריך להיות עבודת התפילה. וכמו דבלימוד התורה, הרי ע״י לימוד התורה הוא נעשה בבחי׳ מציאות, מאן מלכי רבנן[35], לכן צריך להיות לפנ״ז עבודת התפילה, שענינה ביטול במציאות, ועוד לפנ״ז צריך להיות ההתבוננות דשויתי הוי׳ לנגדי תמיד[36] כמ״ש אדמו״ר הזקן בסידורו [שהוא דבר השוה לכל נפש], שהתבוננות זו צריך להיות גם לפני נטילת ידים, כאשר נשאר הטומאה באצבעותיו, ועי״ז דוקא לימוד התורה שלו הוא כדבעי, דכאשר חסר בעבודת התפילה, הרי התורה שלומד אפשר להיות באופן דמגלה פנים בתורה שלא כהלכה[37], וכמארז״ל[38] לא זכה נעשית לו סם כו׳, שדייק לומר נעשית לו, שהתורה עצמה נעשית באופן כזה, משא״כ כאשר ישנה עבודת התפילה, אז הוא מברך ברכת התורה, ואופן לימודו הוא באופן דמה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן[39], וכמו שמבאר בזה אדמו״ר הזקן[40] טעם הדבר, משום דכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו[41], כמו שהי׳ במ״ת. והיינו, דאף שבמ״ת היו קולות ולפידים, משא״כ בהתורה שלומד עכשיו אין בזה קולות ולפידים, בכל זאת הרי האימה ויראה כו׳ שהי׳ במ״ת לא הי׳ זה מצד הקולות ולפידים, וכל היראה היתה מצד וירד הוי׳ על הר סיני[42], וענין זה ישנו גם עכשיו, דכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, שכל זה נעשה ע״י הקדמת עבודת התפילה, ואח״כ מבית הכנסת לבית המדרש[43], ואח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ[44].

וזהו אז ישיר ישראל וגו׳, דבכדי שתהי׳ העבודה דבאר חפרוה וכרוה גו׳, עלי באר גו׳, הוא ע״י הקדמת עבודת התפילה, דזהו אז ישיר, דענין השירה הוא ענין התפילה[45]. דזהו ג״כ מה שכולל כאן כל ישראל ביחד, כי התפילה צריך להיות בציבור, וע״י הקדמת עבודת התפילה (אפשר ו)צריך להיות אח״כ העבודה דחפרוה וכרוה, עבודת המדות, וגם בחי׳ מוחין השייכים למדות, ועד שלע״ל יהי׳ עבודת המוחין מצ״ע, כמ״ש הרמב״ם[46] דלע״ל ישיגו דעת בוראם, לא רק הענין דדע את אלקי אביך (בכדי) ועבדהו בלבב שלם[47], אלא גם לדעת את הוי׳ מצ״ע.

והנה כל הגילויים דלע״ל תלויים במעשינו ועבודתנו עכשיו[48], שלכן גם עכשיו צריך להיות עבודת המוחין שמצ״ע, מעין הענינים דלע״ל, ועי״ז הנה מדה כנגד מדה, יומשך לע״ל הבחינה דקני קניזי וקדמוני, דירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובקרוב ממש.

מקורות והערות