בס״ד. ש״פ חוקת, י׳ תמוז ה׳תשמ״ה

וידבר הוי׳ וגו׳ זאת חוקת התורה אשר ציוה הוי׳ גו׳[1]. וידוע דיוקי רבותינו נשיאינו, מתחיל מלקו״ת[2], מה שבמצוה זו נאמר ב״פ הוי׳ (דבתחילה אומר וידבר הוי׳, ואח״כ חוזר וכופל אשר ציוה הוי׳). גם ידוע הדיוק[3] מ״ש זאת חוקת התורה, דלכאורה הוה לי׳ למימר זאת חוקת הפרה ע״ד מה שנאמר[4] זאת חוקת הפסח. גם צריך להבין פרטי הענין דפרה אדומה, מהו הענין דשריפת הפרה[5], ומהו הענין דונתן עליו מים חיים אל כלי[6].

אך הענין הוא[7], דחוקת התורה הוא לשון חקיקה. והיינו כמו שהתורה היא בשרשה ומקורה ששם היא בבחי׳ אותיות החקיקה. דישנו מה שהתורה נתלבשה באותיות הכתב, וכמארז״ל[8] שהתורה נכתבה באש שחורה ע״ג אש לבנה, ובמ״א אמרו חז״ל[9] גם להיפך שהתורה נכתבה באש לבנה ע״ג אש שחורה, שכל זה הוא מה שהתורה נתלבשה באותיות הכתב. ועד שהתורה באה בהתלבשות גם למטה יותר, שנתלבשה גם בתורה שבע״פ, דהתורה בפירושה ניתנה[10]. אבל גם מה שנתלבשה באותיות הכתב, אף שנתאחדו והיו לאחדים[11], בכל זאת הרי הדיו הוא דבר נוסף על הקלף, שהדיו הוא דבר זר ונפרד מהקלף [כן הוא הלשון״זר ונפרד״ בלקו״ת⁷. ויש לומר הכוונה, שהסממנים שמהם עושין הדיו הוא בא מצומח ודומם, והקלף הרי הוא בא מחי. והרי הצומח, וכל שכן הדומם, לגבי הבעל חי הוא דבר זר ונפרד], שלכן אפשר להיות אותיות פורחות, וישנו גם מגילה שנמחקה וספר תורה שנמחק[12] כו׳, עם כמה דינים הקשורים בזה, שכללות הענין הוא מה שאפשר להפריד האותיות מהקלף. משא״כ אותיות החקיקה, עד״מ אותיות החקוקים באבן, שא״א להפריד האותיות מהאבן, כי האותיות הם מיני׳ ובי׳¹¹. אמנם באותיות החקיקה גופא ישנם ג״כ ב׳ אופנים[13] (אף שבמאמר זה אינו מפרטם), הא׳ שחקיקת האותיות דהאבן הוא ע״ד הרגיל, והב׳ החקיקה מעבר לעבר. וכמו חקיקת האותיות שהי׳ בלוחות שהי׳ בהם החקיקה מעבר לעבר, וכמארז״ל[14] מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין. שבזה הרי האותיות הם בהתאחדות גמורה עם האבן הנחקק בו. ואף שידוע שבמקום החקיקה אין האבן מבהיק כל כך[15], בכל זאת הרי ענין החקיקה הוא מה שהאותיות הם בהתאחדות בתכלית עם האבן, וזהו ענין החקיקה שבתורה, דקאי על הלוחות. שזהו כמו שהתורה היא בשרשה ומקורה, וממנו נמשך אח״כ בתורה שבכתב, ואח״כ למטה יותר בתורה שבע״פ. וכמו שהענינים שבתושבע״פ הרי מקורם הוא בתושב״כ, וכמארז״ל[16] ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, מנא הני מילי דאמר קרא כו׳, כמו״כ הוא גם בנוגע להענינים דתושב״כ שמקורם הוא בלוחות, בחי׳ החקיקה שבתורה. וכמארז״ל[17] עה״פ[18] מזה ומזה הם כתובים, שבלוחות נרמזת כל התורה כולה.

והנה כתיב[19] זאת התורה אדם, וכתיב[20] זה ספר תולדות אדם, שמזה מובן שכל הענינים שישנם בתורה ישנם ג״כ בעבודת האדם. ועד״ז הוא גם בנדו״ד, דהג׳ בחינות שבתורה, תושבע״פ ותושב״כ ובחי׳ החקיקה שבתורה, ישנם ג״כ בעבודת האדם. והענין הוא, דהנה ענין תושבע״פ בעבודת האדם הוא מה שעובדים את הוי׳ במעשה בפועל, שהוא בדוגמת הענין דתושבע״פ. דכמו שהתורה נסעה וירדה עד שנתלבשה בדיו על הספר[21], ואח״כ בא בפירוט יותר בתושבע״פ, כמו״כ הוא גם בהאדם העובד את הוי׳, הנה כדי שעבודתו תהי׳ גם במעשה, צריך האדם לירד ולבוא לעולם המעשה. ועוד זאת, דבכדי לידע איך לקיים את המצוות בפועל, הרי זה ע״י תושבע״פ דוקא, וכמבואר באגה״ק[22], דבכדי לידע איך לקיים את המצוות, א״א לדעת זה מתושב״כ וזקוקים לזה לתושבע״פ דוקא, ובתושבע״פ עצמה דוקא לחלק ההלכה שבה, דבתושבע״פ מבואר בפרטיות איך צריכים לקיים כל מצוה בדיוק. ולכן עבודת הוי׳ במעשה בפועל שייך לתושבע״פ דוקא. וענין תושב״כ בעבודת האדם, הוא מה שעובדים את הוי׳ בעבודה פנימית דאהבה ויראה, שהוא בדוגמת הענין דתושב״כ. דכמו שבתורה שבכתב הרי האותיות מתאחדים בהקלף והיו לאחדים, כמו״כ הוא גם בהעבודה פנימית דאהבת הוי׳ ויראת הוי׳, שע״י עבודה זו הרי האדם מתאחד באלקות. ועוד זאת, דהעבודה פנימית הנ״ל מקורה בתושב״כ, דכתיב[23] שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד, ואח״כ כתיב[24] ואהבת גו׳. ולכן העבודה פנימית דאהבת הוי׳ כו׳ שייכת לתושב״כ דוקא. וענין בחי׳ החקיקה שבתורה בעבודת האדם, הוא מה שעבודת הוי׳ חקוקה בכאו״א מישראל בלבו שא״א לחלק ביניהם, וכמ״ש הרמב״ם[25] שכאו״א מישראל רוצה (בטבעו) לעשות כל המצוות. שזהו החילוק בין העבודה פנימית דאהבה ויראה להעבודה שבבחי׳ חקיקה, דבעבודה דאהבה ויראה, הנה אף שע״י עבודה זו הרי האדם מתאחד באלקות כנ״ל, בכל זאת עדיין יש כאן ב׳ דברים, האדם העובד את הוי׳[26], והעבודה גופא, משא״כ בהעבודה שבבחי׳ חקיקה הרי כל מציאותו הוא רק עבודת הוי׳. שענין זה הו״ע נעלה יותר גם ממה שאמרו[27] במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, דמה שאמרו במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, הרי הכוונה בזה, שהוא נמצא באותו המקום, משא״כ כשאומרים ענין החקיקה הרי אין זה רק שהוא נמצא באותו המקום, אלא יתירה מזו, שכל המציאות שבחקיקה היא רק האבן טוב, שענין האבן (החוזק דאבן) בנפש האדם הוא בחי׳ איתן שבנשמה[28], עם כל הפירושים שבזה כמבואר בארוכה במאמרי בעל המאסר והגאולה[29]. וענין שם הוא נמצא (בנוגע לענין זה) הוא שנרגש אצלו שכל מציאותו לא נמצא אלא מאמיתת המצאו. וכמו שנת״ל בנוגע לענין התורה, שמבחי׳ התורה כמו שהיא בשרשה ומקורה בבחי׳ אותיות החקיקה, נמשך אח״כ בתושב״כ, ואח״כ למטה יותר בתושבע״פ, כמו״כ הוא גם בנוגע לעבודת האדם, שמבחי׳ החקיקה שבנפשו נמשך אח״כ בעבודה פנימית, וממנה הרי זה נמשך אח״כ גם במעשה בפועל.

אמנם ישנו ענין בנפש האדם שהוא למעלה גם מבחי׳ אותיות החקיקה. ויובן זה ממה שנת״ל בענין אותיות החקוקים על האבן, שחקיקת האותיות הוא מיני׳ ובי׳. אבל בכל זאת הרי מובן, שהאבן עצמו הוא למעלה מבחי׳ האותיות הנחקקים בו. ומזה מובן גם בנוגע להנמשל, דאף שהעבודה דתומ״צ הם חקוקים בנפשו באופן דמיני׳ ובי׳, בכל זאת הרי הנפש עצמו, שהוא בדוגמת האבן, וכנ״ל בענין בחי׳ איתן שבנשמה, הוא למעלה גם מבחי׳ התורה כמו שהיא באופן של חקיקה. וכמחז״ל[30] שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר אפילו למחשבת התורה, והיינו, שמחשבתן של ישראל קדמה גם לבחינה הכי נעלית שבתורה, גם לכמו שהתורה היא בשרשה ומקורה באותיות החקיקה שהם מיני׳ ובי׳. דשרש הנשמות הוא בעצמותו ית׳ שלמעלה מתורה, גם מבחי׳ חקיקה שבתורה, שלכן בכדי שיהי׳ הלוחות (בחי׳ חקיקה), אפילו לוחות ראשונות והמכתב מכתב אלקים הוא[31], הי׳ רק לאחרי הקדמת נעשה לנשמע, ולאחרי שהי׳ משה בהר ארבעים יום[32], שמכל זה מובן שגם בחי׳ החקיקה הרי זה ענין של ירידה. אבל בכללות הענין, הרי ענין החקיקה הן בתורה והן בנפש האדם, הוא מה שכל מציאותם של אותיות החקיקה הוא הדבר שבו נחקקו האותיות.

וזהו זאת חוקת התורה גו׳, שבחי׳ החקיקה שבתורה צריכין להמשיך בבחי׳ אותיות הכתב דהיינו בתושב״כ, ומתושב״כ יומשך גילוי זה בתושבע״פ[33]. ועד״ז גם בנפש האדם, שבחי׳ החקיקה שבנפש האדם צריכין להמשיך בהעבודה דכחות פנימיים, ומהעבודה פנימית יומשך גילוי זה גם במעשה בפועל. ועוד זאת, שענין זה צריכים להמשיך גם בכל העולם כולו, דנוסף לזה שיהי׳ בגלוי בעולם, באופן דמראה באצבעו ואומר זאת[34], שכל מציאות העולם היא התורה, וכמאמר הזהר[35] אסתכל באורייתא וברא עלמא, הנה עוד זאת, שיהי׳ בגלוי בעולם זאת חוקת התורה, שכל מציאות העולם הוא אלקות באופן של חקיקה. ואף שמה דאיתא בזהר אסתכל באורייתא וברא עלמא הכוונה היא לתושב״כ, וכמו שממשיך בזהר שם דאורייתא כתיב בה[36] ויאמר אלקים יהי אור אסתכל בהאי מלה וברא את האור, וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא אסתכל קוב״ה ועבד ההוא מלה, שכל זה (יהי אור וכן כל מלה ומלה) הוא בתושב״כ, אעפ״כ, הרי גם בחי׳ תושב״כ היא קשורה עם בחי׳ החקיקה שבתורה, ובפרט עם נותן התורה. ומכיון שאסתכל באורייתא וברא עלמא, לכן צריכים לגלות בכל העולם שכל מציאות העולם הוא אלקות באופן של חקיקה. וכמאמר אדמו״ר הזקן לבנו או לנכדו[37] שאינו רואה את הקורה (דעם באַלקן) והוא רואה רק את כח הפועל בנפעל, שזהו מה שכל מציאות העולם הוא אלקות באופן של חקיקה. שהרי גם מה שבנו או נכדו ראו את הקורה, הרי זה משום שהקורה הוא מציאות של קורה ע״פ תורה, דדוקא כשיש תקרה ומשקוף ושני מזוזות[38], וישנו השיעור בהמקום[39] כו׳ אז יכולים לקיים מצות מזוזה, משא״כ על הכח הפועל בנפעל אין שום חיוב לקבוע מזוזה. וכמו בנוגע לאכילה הרי בכדי לקיים ברכת המזון צריך לאכול כשיעור דוקא[40], כמש״נ[41] ואכלת ושבעת וברכת וגו׳. בנוגע לברכה ראשונה הוא חייב בזה גם במשהו[42], וכמו״כ הוא מחוייב לברך גם על הריח שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו[43], אבל בנוגע לברכה אחרונה צריך להיות בזה שיעור, ורק שישראל מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה[44], אבל גם זה הוא שיעור. ועד״ז הוא גם בנוגע להקורה, דכדי לקיים מצות מזוזה צריך להיות בזה שיעור דוקא, הרי שהקורה הוא מציאות של קורה גם ע״פ תורה. ובכל זאת אמר אדמו״ר הזקן שאינו רואה את הקורה והוא רואה רק את כח הפועל בנפעל, כי אצלו הי׳ כל מציאות העולם אלקות באופן של חקיקה.

וזהו[45] גם מה שנאמר זאת חוקת התורה דוקא בענין פרה אדומה, כי מה שצריכים להמשיך בחי׳ החקיקה בבחי׳ אותיות הכתב וכו׳ הרי זה בגלוי בענין פרה אדומה, דהרי כללות כל התורה כולה הוא אנכי ולא יהי׳ לך[46], שלכן אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום[47], בחי׳ סור מרע ועשה טוב, אנכי כולל כל רמ״ח מצוות עשה, ולא יהי׳ לך כולל כל שס״ה מצוות ל״ת⁴⁶. וענין זה הוא בגלוי בפרה אדומה, דשריפת הפרה הוא בחי׳ רצוא, וענין ונתן עליו מים חיים אל כלי הו״ע השוב⁴⁵. וענין זה הוא בגלוי דוקא בענין פרה אדומה, דבכל התורה כולה ישנם מצוות הקשורים עם הענין דסור מרע[48] וישנם הקשורים בענין דועשה טוב⁴⁸, משא״כ בפרה אדומה הרי ישנם בזה ב׳ הענינים, הן ענין הרצוא, שריפת הפרה, והן ענין השוב, ונתן עליו מים חיים אל כלי, ועד ששני הענינים הם ביחד, בחי׳ היחוד דמ״ה וב״ן. שזהו ג״כ (כמבואר בלקו״ת שם[49] בהגהת אדמו״ר הצ״צ) מה שאמרו רז״ל[50] יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה, כי פרשה של אליעזר הוא ענין התחברות שם ב״ן לשם מ״ה[51].

וזהו מה שפרשת פרה אדומה היא כללות כל התורה כולה, כי היחוד דמ״ה וב״ן בכל מצוה הוא דרך פרטי, שיחוד זה במצוה זו היא בחינה פרטית, משא״כ בפרה אדומה, הרי ע״י העפר ומים חיים הוא כללות חיבור הרצוא ושוב שזהו ענין יחוד מ״ה וב״ן[52]. ועד״ז הוא ג״כ בנוגע להשידוך דיצחק ורבקה, שהוא כללות החיבור דמ״ה וב״ן. וכל זה יהי׳ בגלוי לע״ל, דלע״ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו[53], אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה[54], בביאת משיח צדקנו ובקרוב ממש.

מקורותו והערות