בס״ד. ש״פ פינחס, י״ט תמוז ה׳תשל״ב

אך בגורל יחלק את הארץ[1], דקאי על חלוקת הארץ בימי יהושע[2], ומבאר בכתוב שחלוקה זו היתה ע״י גורל, וכמפורש גם בספר יהושע[3]. דענין הגורל הוא למעלה מטעם ודעת, היינו שהחלוקה אינה ע״פ שכל וסברא אלא משום שכך עולה בגורל. אמנם במ״א כתיב[4] לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, שמזה משמע שהחלוקה היתה ע״פ שכל, וכפרש״י שלשבט שהי׳ מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, שלא היו החלקים שוים כו׳, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משובח מחבירו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים. וגם כתיב[5] על פי ה׳ ופירש רש״י[6] ברוח הקודש, דהיינו באורים ותומים. ונמצא[7] שהיו ג׳ ענינים בחלוקת הארץ, ע״פ גורל, ע״פ שכל וע״פ רוח הקודש. וצריך להבין הענין בזה, וגם מהו פירוש הלשון אך בגורל שמשמעו בגורל בלבד ולא בשאר אופנים, והרי החלוקה היתה גם ע״י דברים אחרים כנ״ל.

אך הענין הוא, כמבואר בדרושי רבותינו נשיאינו[8], דמ״ש אך בגורל יחלק את הארץ קאי על חלוקת הארץ דלעתיד לבוא. דהחלוקה בזמן יהושע היו בה כמה ענינים, אבל לע״ל בעולם הבא תהי׳ החלוקה ע״פ הגורל בלבד. אמנם גם בזה צריך ביאור, דהרי ידוע[9] שענין עולם הבא בספירות קאי על ספירת הבינה, וא״כ הרי זה שייך לשכל וטעם ודעת, ולמה אומרים אך בגורל יחלק את הארץ דלעתיד לבוא.

אך ביאור הענין יובן ע״פ מ״ש אדמו״ר הזקן[10] בענין ר׳ יוחנן בן זכאי שאמר[11] איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, והוא תמוה, שלמד שמונים שנה תורה[12] ולא הלך ד׳ אמות בלא תורה ובלא תפילין וכו׳[13] והי׳ חסיד מופלג¹³, וא״כ איך אמר איני יודע כו׳. אך הענין הוא, כי עיקר הנשמה אינו כחות הנפש אלא עצם הנפש שהיא היחידה שבנפש שהיא למעלה מן הדעת, וזהו שאמר ר׳ יוחנן בן זכאי איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, שאע״פ שעסק בתורה הרבה ובהתבוננות רב כו׳, אעפ״כ נסתפק שמא בחי׳ נשמה שלמעלה מן הדעת לא הי׳ כדבעי כו׳. ויש נשמות גבוהות שהכחות הגלויים (השכל וכו׳) שלהם אינו כדבעי, אך נקל להם לבוא לידי תשובה שהוא מעולם עליון, והיינו שע״י התשובה יהי׳ אצלו אתהפכא חשוכא לנהורא[14] כו׳. ויש לומר, דבאמת כן הוא בכל ישראל, שמצד עצם נפשם הם מקושרים בעצמותו ית׳, ולכן יש ביכולתם לפעול על הכחות הגלויים שלהם. ובעבודת האדם גילוי בחינה זו שבנשמה הוא ע״י ענין האמונה שבאדם, דענין האמונה הוא במקום שלשם לא מגיע השכל, דמה שאי אפשר להשיג ע״י השכל צריך לענין של אמונה. וזהו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה[15], שזהו ענין ההשגה למעלה ע״י השכל וראיית עיני השכל (וראו מי ברא אלה), דהיינו ההשגה בבחי׳ ממלא כל עלמין, אבל בבחי׳ סובב כל עלמין שלמעלה מזה, אין שייך ענין ההשגה אלא ענין האמונה. ולכן שייך זה לבחי׳ יחידה מלשון יחיד[16], דההפרש בין יחיד לאחד הוא[17] אשר אחד רומז לז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם ובכולם נמשך אלופו של עולם[18], היינו שיש נתינת מקום למציאות הנבראים (ז׳ רקיעים כו׳), ובזה נמשך אלופו של עולם, אבל ענין יחיד הוא שהוא למעלה מכל דבר, שהוא לבדו הוא ואין זולתו[19], וזהו כפי שאלקות אינו בגדר הנבראים כלל, סובב כל עלמין, שזה בא ע״י האמונה שבבחי׳ יחידה שבנפש, וכמבואר בכ״מ¹⁶שהיחידה מקבלת מבחי׳ יחיד. ובעבודת האדם הוא ענין המסירות נפש, דהיינו מסירת הרצון[20], דהגם שהרצון עצמו הוא ג״כ ענין של מקיף, מ״מ הרי הוא מקיף הקרוב שיש לו איזה קשר ושייכות עם כחות הנפש, וענין מסירת הרצון היינו למעלה מהרצון, שהוא הביטול שבעצם הנפש, בחי׳ יחידה ורצון פשוט. ובחינה זו היא הנקראת גורל, שהרי הגורל הוא לגמרי למעלה מטעם ודעת. וזהו אך בגורל יחלק את הארץ, דבכדי לעסוק בעבודת כיבוש וישוב הארץ, דהיינו לעשות מהארץ הגשמית בחי׳ ארץ ישראל[21] ומקום מושב לאלקות, הרי זה ע״י בחי׳ הגורל שבאדם, היחידה שבנפש שלמעלה מטעם ודעת, כי דוקא בכח זה אפשר לעשות מהעולם כלי לאלקות.

והנה בחי׳ הגורל ישנה בנפש כאו״א מישראל[22], וכמ״ש[23] אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, דכשם שענין יפה ירושתנו נמשך בירושה מהאבות ועי״ז נעשה טבע בנפשותינו (כמבואר בתניא[24]), עד״ז גם בחי׳ הגורל (נעים גורלנו) נמשך ג״כ מהאבות.

ולהבין זה יש להקדים תחלה משנת״ל[25] בענין כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו[26], דזה קאי הן על האבות שנקראו צורים[27] והן על כאו״א מישראל, שענין הצורים שבאבות נמשך בירושה לכאו״א מישראל. דהנה כתיב[28] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, דבראתיו יצרתיו עשיתיו הם ג׳ עולמות בי״ע או מחשבה דיבור ומעשה, וענין לכבודי קאי על עולם האצילות. אבל גם עולם האצילות יש לו שייכות לסדר ההשתלשלות, והוא א׳ מהד׳ עולמות. אמנם ענין כל הנקרא בשמי הוא למעלה שלא בערך מסדר ההשתלשלות, שהרי שמי הוא שמי המיוחד בי[29]. וענין הנקרא בשמי הוא למעלה גם מבחי׳ שמי, כפשטות הענין, שהאדם הנקרא בשם מסויים הוא למעלה מהשם עצמו. וע״פ[30] מ״ש בתרגום על הפסוק בגין אבהתכון צדיקיא, מובן דבחי׳ הנקרא בשמי קאי על נשמות ישראל ששרשם בעצמותו ית׳, וכמאמר[31] עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב״ה, ועמך כולם צדיקים[32], שזה שייך לנשמות ישראל בכלל ששרשם בעצמותו. וזהו גם ענין מה שישראל קדמו לתורה[33], כדאיתא בתנא דבי אליהו[34] שישראל קדמו אפילו לתורה שנאמר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, דלכבודי קאי על התורה, אין כבוד אלא תורה[35], וישראל הם בחי׳ הנקרא בשמי שהוא בחינה שלמעלה מכבודי. וזהו גם מה שמבואר בקבלה[36] דמראש צורים קאי על מדות דחכמה שהוא בחי׳ שם ע״ב, דענין שם ע״ב הוא שם הוי׳ במילוי יודי״ן, היינו שבכל האותיות דשם הוי׳ נמשך היו״ד למטה כמו שהוא למטה בלי צמצום והעלם בינתיים. וכמשנת״ל[37] שזהו כמשל ענין עילה ועלול, שיש ב׳ אופנים בזה[38], אם באופן שהעלול הוא מהות שונה מהעילה, או שהוא אותו המהות, דהשפעת הרב לתלמיד הוא אותו מהות השכל כפי שהי׳ אצל הרב שנמשך אל התלמיד, ורק שנמשך למטה יותר, וע״ד ענין מראות גדולות ומראות קטנות[39], שההפרש ביניהם הוא רק באופן הגילוי אבל הוא אותו המהות. וזהו ענין מראש צורים אראנו, מדות דאבא, שהמשכתם היא באופן כזה שהמהות אינה משתנית. ובכללות יותר היינו המשכת העצם שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שזהו בחי׳ הגורל כנ״ל. דזהו מה שישראל, להיותם מושרשים בהעצמות, כל הנקרא בשמי, יש ביכולתם להמשיך עצמותו ית׳ למטה, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים[40].

אמנם עדיין צריך להבין, איך יש בכחם של ישראל להמשיך עצמותו ית׳ למטה. דהן אמת ששרשם הוא בהעצמות, אבל איך אפשר להמשיכו למטה, והרי לית מחשבה תפיסא בי׳[41], דזה קאי אפילו על מחשבה הקדומה דא״ק[42], ואיך יכול להיות ענין המשכת העצמות בתחתונים.

ויובן זה ע״פ המבואר בהמשך ראש השנה תרצ״ט[43], דזה שבכח ישראל להמשיך העצמות מובן ע״פ מה דאיתא בזהר אע״ג דלית מחשבה תפיסא בי׳ נתפס איהו ברעותא דליבא[44], דברעותא דליבא דנשמות ישראל נתפס בחי׳ העצמות. ומבאר שם, דיש ב׳ בחינות ומדריגות רעותא דליבא, הא׳ רעותא דליבא שבא מן השגה והתבוננות, והב׳ רעותא דליבא הבא מצד ההכרה, והוא מצד עצם הנשמה. דרעתא דליבא הבאה ע״י השכל הרי היא מוגבלת לפי גדר השכל, משא״כ רעותא דליבא שלמעלה מן השכל שבאה מעצם הנפש הרי היא מגעת עד העצמות וממשיכה בחי׳ העצמות. ומבאר שם, שברעו״ד שמצד ההכרה גופא יש ב׳ ענינים, הא׳ ההכרה במהות עצמו, והב׳ ההכרה במהותו ועצמותו של הענין שמכירו, ובעניננו היינו שנשמות ישראל יש להם הכרה עצמית באלקות, וההכרה היא בב׳ ענינים, א׳ שהנשמה מכרת דמהותה ועצמותה הוא עצמות א״ס, היינו להיותו חלק אלוקה ממעל ממש[45], חלק מן העצם, והב׳ היא ההכרה בעצמות א״ס, היינו שיודע ומכיר רק את העצמות ואין זולתו. וכמאמר[46] בן ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר[47] עקב אשר שמע אברהם בקולי, עק״ב גימטריא קע״ב, ואברהם חי קע״ה שנה, ונמצא שהכיר את בוראו בגיל ג׳ שנים, והרי בגיל זה אין שייך ענין רעו״ד ע״פ שכל, כי אם ההכרה עצמית מה שבנשמה יש הכרה באלקות, ומזה הוא הרעו״ד, ומהכרה זו הנה עק״ב אשר שמע בקולי, שעבד עבודתו ברעו״ד במשך כל ימי חייו. ומאברהם נמשך זה לכאו״א מישראל, שההכרה העצמית שהיא למעלה מבחי׳ מחשבה (דלית מחשבה תפיסא בי׳), וגם למעלה ממחשבה הקדומה דא״ק, ועל ידה נמשך עצמותו ומהותו ית׳ בבחי׳ תפיסא, להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.

וזהו אך בגורל יחלק את הארץ, דכדי לעשות מארץ כנען וארץ הרים ובקעות[48] שתהי׳ בבחי׳ ארץ שרצתה לעשות רצון קונה[49] וארץ אשר תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה[50], הנה זה נפעל ע״י הגורל, שזהו עצם הנשמה, בחי׳ יחידה שבנפש, שממנה בא ענין ההכרה העצמית המביא לרעו״ד. וזהו גם מה שמבואר באגה״ק[51] בענין אבוך במאי הוה זהיר טפי[52] שהוא בחי׳ הגורל ממש, היינו שע״י מצוה זו שבזה זהיר טפי (שענין זה ישנו בכאו״א מישראל), מאיר עצם הנשמה שלמעלה מטעם ודעת, ועי״ז ממשיך כל הנקרא בשמי בבחי׳ לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ובעיקר יהי׳ ענין זה לע״ל. דאצל יהושע היתה חלוקת הארץ גם ע״י אורים ותומים, דהיינו ענין החכמה, שהרי האורים ותומים היו מאירים שזהו ענין אור החכמה, וכן היו בהם צירופי אותיות, ענין הבנה והשגה, והיינו שגם אז הי׳ עיקר הענין ע״פ הגורל וגילוי עצם הנשמה, אבל מ״מ נמשך ונתלבש ענין זה בכחות הפנימיים. אמנם לע״ל יהי׳ רק ע״פ הגורל, כי אז יהי׳ גילוי פנימיות עתיק, כידוע[53] שכל הגילויים דעוה״ז הם מבחי׳ חיצוניות עתיק ורק לע״ל יתגלה בחי׳ פנימיות עתיק, דזהו גם מה שתורה של עוה״ז הבל היא לגבי תורתו של משיח[54]. וכמבואר בלקו״ת ואתחנן ד״ה וידעת[55], שהענינים שעכשיו הם בבחי׳ אמונה יהיו אז בבחי׳ השגה, ולע״ל תהי׳ האמונה במדריגה נעלית יותר, וכמ״ש[56] ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ ידבר, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

מקורות והערות