בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ח תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תש״מ

החלצו מאתכם אנשים לצבא גו׳ לתת נקמת ה׳ במדין, אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא[1]. וידועים הדיוקים בזה בלקו״ת[2] ובדרוש החלצו הידוע[3] וגם בדרושי כ״ק מו״ח אדמו״ר, מדוע כתיב החלצו, הוה לי׳ למימר יחלצו, כי החלצו משמע כולכם, וכיון שנאמר מאתכם דהיינו מקצתם, א״כ הוה לי׳ למימר יחלצו. גם מהו לכל מטות, דמשמע כל המטות, והוה לי׳ למימר מכל מטות דהיינו מקצתם. גם מהו ענין נקמת הוי׳ במדין, הרי לפני זה כתיב[4] נקום נקמת בני ישראל גו׳.

ויובן בהקדים ענין קליפת מדין, הנה קליפת מדין הוא היפך ומנגד לשם הוי׳, דהנה מדין הוא לשון[5] מדון ומריבה, היינו דקליפת מדין הוא ענין הפירוד וההתחלקות, ועד לשנאת חנם ופירוד הלבבות, היפך ענין השלום והאהבה שבקדושה, ואמר רבינו נ״ע[6] דואהבת לרעך כמוך[7] הוא הכלי לואהבת את הוי׳ אלקיך[8], ולכן קליפת מדין הוא מנגד לשם הוי׳. וזהו[9] ג״כ ענין אריכות גלות זה האחרון, דבגלות בבל אף שהיו עבירות חמורות ביותר, וכמארז״ל[10] ויתר הקב״ה על ג׳ עבירות החמורות ולא ויתר על ביטול תורה, אעפ״כ הי׳ הגלות רק שבעים שנה, משא״כ גלות זה האחרון הנה עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו[11], הנה גלות זה בא מצד שנאת חנם. ואין[12] זה סותר למה שאמרו רז״ל[13] ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם, מ״מ אין זה סותר למה שנת״ל דאריכות זה הגלות הוא מצד שנאת חנם, כי היינו הך, דעון זה שלא נתגלה הו״ע שנאת חנם, כי מטעה את עצמו שאין זה שנאת חנם, וחושב ששונא אותו בדין, והוא אינו אשם, ורק זולתו אשם (און ער איז ניט שולדיק, און יענער איז גאָר שולדיק), וכיון שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם.

וזהו מה שקודם מתן תורה הי׳ צ״ל הכנעת קליפת מדין ע״י יתרו כהן מדין שאמר[14] עתה ידעתי גו׳, כמ״ש בזהר[15]. דבמ״ת הי׳ גילוי שם הוי׳, כמ״ש[16] וירד הוי׳ על הר סיני, וכתיב[17] אנכי הוי׳ אלקיך, דהוי׳ נעשה כחך[18] וחיותך[19], ולכן הי׳ צ״ל הכנעת קליפת מדין המנגד לשם הוי׳ כנ״ל. ועד״ז יובן בכל המקומות ובכל הדורות ובכל הזמנים, דגילוי שם הוי׳ הוא ע״י הכנעת קליפת מדין דוקא.

והענין הוא, דהנה הוי׳ הוא לשון מהוה[20] (שמהוה מאין ליש), וגם מלשון הי׳ הוה ויהי׳[21]. היינו, שענינו הוא במקום מציאות דבר המתהוה וגם בגדרי הזמן (הי׳ הוה ויהי׳), אלא שפועל בהם ענין האחדות, הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, עד שהוי׳ הוא[22] שם המיוחד שם המפורש ושם העצם. ועד שגם בעולם זה שעליו כתיב[23] בראשית ברא אלקים לשון רבים (כמ״ש[24] אלקים קדושים), הרי גם על זה נאמר[25] ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, דההתהוות היא משם הוי׳ אלא שמתלבש בשם אלקים שהוא המגן ונרתק לשם הוי׳[26], אבל עצם ההתהוות היא משם הוי׳, עד שגדול הוי׳ מכל האלקים¹⁴. והיינו דגם בעולם כפי שנברא ע״י אלקים לשון רבים, פועל בו שם הוי׳, דתמורת זה שיהי׳ בו ריבוי ופירוד ומחלוקת ושנאה עד לשנאת חנם, הרי הוא פועל שתהי׳ אחדות ושלום ואהבה עד לאהבת חנם.

וביאור ענין האחדות דשם הוי׳ וכו׳, יובן זה ע״פ מה שאמרו רז״ל[27] שהתורה ניתנה לעשות שלום בעולם, עד שאמרו[28] כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. והענין הוא, הנה פמליא של מעלה הן האותיות י״ה שבשם הוי׳, דאותיות אלה הן שם בפני עצמו, כמ״ש[29] כי יד על כס י-ה, ועליהן נאמר[30] הנסתרות להוי׳ אלקינו[31], ופמליא של מטה הן האותיות ו״ה שבשם הוי׳, בחי׳ והנגלות גו׳³⁰(ו״ה נגלות). וע״פ מה שנת״ל שהוי׳ הוא אלקיך, כחך וחיותך של כאו״א מישראל, מובן, שב׳ ענינים אלו ישנם גם בנפש האדם. י״ה היינו בחי׳ חכמה ובינה (ויש בזה מה שאין בזה, ומתכללים כמ״ש בספר יצירה[32] הבן בחכמה וחכם בבינה[33]). והאותיות ו״ה בנפש האדם, הם המדות והמעשה, או קול ודיבור וקיום המצוות, שהם הנגלות לנו ולבנינו³⁰, כי בענינים אלו תורה אחת לכולנה[34].

וזהו כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה. דהנה האותיות י׳ וה׳ הן ב׳ הפכים, דיו״ד ענינו נקודה וצמצום ושלילת ההתפשטות, משא״כ ה׳ ענינו התפשטות עד למציאות של שטח בן ג׳ קוים, ולזאת צריך לשים שלום ביניהם. והשלום הוא ע״י התורה, כי אורייתא מחכמה הוא דנפקת[35], נפקת דייקא, אבל מקורה ושרשה הוא למעלה מהחכמה בבחי׳ קוצו של יו״ד שלמעלה משם הוי׳, ולכן ע״י התורה, ע״י המשכת קוצו של יו״ד, משימים שלום בין האות יו״ד להאות ה״א. ועד״ז הוא בפמליא של מטה, האותיות ו״ה שבשם, דהנה האות ו׳ מורה על המשכה (כצורת האות ו׳, וכמבואר בשער היחוד והאמונה[36] דצורת האותיות מורה על אופן ההמשכה), אבל פירוש המשכה הוא שהוא עצמו נמשך, והיינו ענין המדות שהן עדיין חלק מעצמו, וזהו מה שמבואר בקבלה דז״א הוא כמו א״א. משא״כ האות ה׳ האחרונה, ספירת המלכות, הרי הג׳ קוים שבה מורים על ג׳ העולמות בראתיו יצרתיו אף עשיתיו[37], אף הפסיק, שזהו ענין הפירוד. דמזה מובן שהם ב׳ הפכים. וע״י עסק התורה, המשכת בחי׳ קוצו של יו״ד, וגם לאחר שנפקת מחכמה הרי זה למעלה מהאותיות ו״ה, הנה עי״ז משימים שלום בפמליא של מטה.

והענין בעבודת האדם, הנה האותיות י״ה שהן הנסתרות מורות על ההתבוננות, אבל ההתבוננות דאות יו״ד היא בענין הביטול והעדר ההתפשטות, משא״כ ההתבוננות דאות ה׳ היא ההתבוננות דמה רבו מעשיך[38] ומה גדלו מעשיך[39], שזה מביא לתכלית ההתפשטות וההתרחבות, היינו ב׳ הפכים, וע״י העסק בתורה משימים שלום ביניהם. ועד״ז הוא באותיות ו״ה שבנפש האדם, דאות ו׳ היינו לימוד התורה שענינה רוחניות כמ״ש[40] הלא כה דברי כאש, ואות ה׳ אחרונה היינו קיום המצוות, שהוא ע״י ההתעסקות בדברים גשמיים דוקא שהם ב׳ הפכים. אבל ע״י העסק בתורה שהיא לשון הוראה[41] ותורה אור[42], מאירים את כל האותיות דשם הוי׳ ועושים שלום ביניהם, ועד שכל האותיות מתאחדים בהתאחדות גמורה עד לשם המיוחד, הי׳ הוה ויהי׳ כאחד. וזהו גם מה שלימוד התורה פועל אחדות בישראל כפשוטו, שהם הפמליא של מטה, וכמ״ש בפרק קנין תורה[43] שהתורה נקנית בדיבוק חברים, וכתיב[44] את והב בסופה ואמרו רז״ל[45] סופן שנעשין אוהבין זה לזה כו׳. וכמובא לעיל בשם רבינו הזקן, שאהבת ה׳ ואהבת ישראל כולא חד.

וזהו מ״ש[46] אתם נצבים היום כולכם גו׳ ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך, דכל עשר הסוגים שבישראל, מראשיכם שבטיכם עד שואב מימיך, שהם כנגד עשר האותיות דשם הוי׳ במילואו, עומדים לפני הוי׳ לאחדים כאחד[47], לפי שע״י האחדות (כולנו כאחד) ממשיכים בחי׳ קוצו של יו״ד שלמעלה משם הוי׳. וכמבואר בארוכה בתניא פרק לב הסברת ענין אהבת ישראל באופן המובן לשכל הפשוט, גם לשכל דנפש הבהמית, ועד שאפשר להסבירו גם לאינו יהודי.

ובזה יובן מה שקליפת מדין דהיינו שנאת חנם מנגדת לשם הוי׳, דהמדון ומריבה דישראל הוא המדון עם אבינו שבשמים, וכמבואר באגה״ק[48] במ״ש בתיקונים[49] דשכינתא איהי מרעא בגלותא כביכול, כי כל נשמות ישראל נקראים בחי׳ אברי שכינתא הנקראת בשם לב כמ״ש[50] צור לבבי. וזהו מה שנקמת בני ישראל היא נקמת הוי׳. והמלחמה היא ע״י העבודה באהבת ישראל ואחדות כנ״ל. וזהו מ״ש[51] חבור עצבים אפרים הנח לו, דכאשר בני ישראל הם באחדות (חבור), הנה אף שהם קשורים לעצבים רחמנא ליצלן (ע״ד מה שהי׳ בבית ראשון שנתגלה קיצן, שנכשלו בג׳ העבירות החמורות), מ״מ הנח לו, כי ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא[52], וישראל ר״ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה[53], עד שסוף סוף יהי׳ כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל[54], כי לא ידח ממנו נדח[55].

וזהו מ״ש לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, ולא ממטות ישראל, כי אילו נאמר ממטות הי׳ משמע דקאי רק על בנ״י למטה, ולא כל בנ״י, ולזאת כתיב לכל מטות, היינו שצריך לפעול האחדות והשלום בכל ישראל למטה, וגם בכל סדר ההשתלשלות, וכמ״ש[56] ששם עלו שבטים שבטי י-ה, דגם בהיותם למעלה צריך לפעול בהם אחדות, גם בבחי׳ י״ה, פמליא של מעלה. והעבודה צ״ל באהבת חנם, היפך שנאת חנם. וזהו גם מ״ש החלצו ולא יחלצו, כי עבודה זו שייכת לכל ישראל. אלא שהבאתה אל הפועל היא ע״י המובחרים שבעם, וזהו מ״ש אלף למטה, דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו הוא המאלף ומלמד ענין אהבת ישראל, ונותן כח ועידוד בעבודה זו, ובפרט בקונטרס החלצו הידוע עם הוספת כ״ק מו״ח אדמו״ר.

וע״י עבודה זו דאהבת ישראל, שזהו ענין ילחום מלחמת הוי׳ הכתוב גבי משיח צדקנו[57], ושייך לעבודת כאו״א מצד הניצוץ משיח שבו, הנה עי״ז יהי׳ ונגלה כבוד הוי׳[58], שינצח במלחמתו, ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל[59], והיתה לה׳ המלוכה⁵⁹, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.

מקורות והערות