באחד מערבי שבתות של שנת תשט"ז (1956), בדרכו לביתו שמע ר' אריה (הרב הצדיק ר' אריה לווין זצ"ל, ידוע גם בכינוי 'אבי האסירים') את אחת השכנות כשהיא רבה עם בעלה. עילת הריב – הבעל אינו נותן לאשתו די כסף להכין את צרכי השבת.

לאחר כמחצית השעה הגיע לביתם של בני הזוג נער־שליח מהמכולת שבקרבת מקום ובידיו מצרכי מזון. "מה פשר הדבר? מי נתן בידך את המצרכים? מי שלח זאת? מי שילם עבורם?" "איני יודע'', ענה הנער. "עושה אני שליחויות, ונתבקשתי על ידי מעבידי להביא זאת אליכם ולומר לכם כי זקן אחד כבר שילם עבור זאת". הופתעו אף נדהמו בני הזוג.

בערב. בתום תפילת קבלת שבת וערבית, חלף ר' אריה ליד דירתם ונעצר לידם כדי לברכם בברכת "שבת שלום". סחו לו בני הזוג על המקרה המופלא שארע להם ועל חבילת המזון "המסתורית" שהגיעה לידם. עשה ר' אריה עצמו כמופתע וכמי שאינו יודע דבר ושמח בשמחתם. התרגשה האישה ואמרה לו: "הכינותי סעודת שבת כהלכתה. שב והתכבד בסעודה עמנו". "לשבת עמכם שעה קלה, ברצון. אולם לסעוד, איני יכול, כי בנותיי ממתינות לי בבית לשמיעת 'קידוש'", ענה ר' אריה. ושוב חזר ואמר להם כי נפלאו דרכי הבורא שגמל עמהם חסד בספקו להם די מחסורם.