בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ו׳ מנחם-אב ה׳תשמ״ז

ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה[1], הנה פסוק זה הוא סיום וחותם ההפטרה דשבת זו, ובפסוק זה מתחילים הדרושים בלקוטי תורה פרשה זו, החסידישע פרשה דשבוע זה. ומבואר על זה בלקוטי תורה[2], ובדרושי אדמו״ר הזקן בדיבור המתחיל זה במקומות אחרים[3], ועל דרך זה בדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה[4], על פי מה שאמרו רז״ל[5] דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, דזהו כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן אזי העצה היעוצה לזה הוא ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.

והענין הוא[6], דהנה ציון קאי על הנשמה, דמכיון שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש[7], לכן היא בבחינת ציון וסימן על הבחינות דלמעלה, ושביה קאי על הגוף שהוא נמצא בשביה כוליה, כי על הגוף שייך ענין הגלות ושביה, מה שאין כן בנשמה שהיא בבחינת ציון וסימן על הבחינות דלמעלה אין שייך ענין הגלות ושביה. וכמבואר בתניא[8] בשם העץ חיים[9] (שהוא מכתבי האריז״ל) דהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון ולא ירדה למטה אלא לתקן את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם. ומה שצריך להיות ענין הפדיה בבחינת ציון (בהנשמה), הכוונה בזה היא (לא לענין הפדיה מהגלות ושביה, אלא) שבערך להעבודה שהנשמה היה ביכולתה להגיע ובפועל לא הגיעה, צריכין לפדותה. והיינו[10], דהנשמה מצד עצמה היא בבחינת טהורה היא[11], ולכן גם כאשר ירדה לבראתה יצרתה¹¹, ועד שירדה לעולם העשי׳, עבודתה צריכה להיות בהתאם לבחינה דטהורה היא, וכאשר חסר בעבודה זו צריכים לענין הפדי׳.

וע״פ הנ״ל יש לבאר ג״כ מה שנאמר ציון במשפט תפדה (סתם), ולא נאמר מאיזה מקום צריכין לפדותה, כי נוסף לזה שאין עבודת אחד שוה לעבודת השני, אלא כל חד וחד לפום שיעורא דילי׳, וא״כ אי אפשר לקבוע מקום מסוים להפדי׳, הנה עוד זאת, כי כללות ענין הפדי׳ בבחי׳ ציון (הנשמה) אינו פדי׳ ממקום מסוים, אלא העיקר הוא שבערך להעבודה שביכולת הנשמה להגיע לא הגיעה לזה, ולכן צ״ל פדי׳.

ועל⁶זה נאמר ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, דפדיית הנשמה היא ע״י משפט, שקאי על הלכות שבתורה כתרגומו עה״פ[12] כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא, ופדיית הגוף היא ע״י צדקה. והענין הוא, דהנה החילוק בין משפט לצדקה הוא כהחילוק שבין תורה למצוות, שהרי ההלכות שבתורה (משפט) הם העיקר שבתורה, המסקנא דכל השקלא וטריא שלפני זה. וצדקה היא עיקר וכללות כל המצוות[13], כמארז״ל[14] דמצות צדקה היא שקולה כנגד כל המצוות. והנה תוכן החילוק בין משפט (תורה) לצדקה (מצוות) הוא, דתורה הוא בבחי׳ בלי גבול[15], כמ״ש[16] ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים, ואפילו ההלכות שבתורה שהם לכאורה במדידה והגבלה¹⁵, הרי אדרבה הם דוקא נקראים כתרה של תורה[17] (בבחי׳ בלי גבול)[18]. משא״כ המצוות שהם במדידה והגבלה דוקא. נמצא, דהחילוק בין תורה למצוות הוא דוגמת החילוק בין גוף לנפש, דתורה שהיא בבחי׳ בלי גבול הרי זה בדוגמת הנפש, והמצוות שהם במדידה והגבלה הן בדוגמת הגוף. ולכן, הפדי׳ דבחי׳ ציון (הנשמה) היא ע״י התורה (משפט), שהיא בדוגמת הנפש, והפדי׳ דשבי׳ (הגוף) היא ע״י המצוות שהם בדוגמת הגוף.

והנה בשבי׳ ישנו עוד פירוש, ושבי׳ מלשון תשובה[19], ומזה שענין השבי׳ נאמר כאן בלשון שפירושו גם מלשון תשובה, ולא נאמר בלשון אחר כמו גלות (וע״ד מפני חטאינו גלינו מארצנו[20], וכיו״ב), הרי מובן שב׳ ענינים אלה (שבי׳ ותשובה) שייכים זה לזה. שהרי לשון הקודש אינו לשון הסכמי[21], כי אם הוא לשון המורה על תוכן הדברים[22], כי לשון הקודש הוא הלשון שבו נברא העולם[23], ויתירה מזו שבו נברא כל סדר ההשתלשלות, ועד שכל ההשפעות וההארות נמשכים על ידו, שהרי כל ההשפעות וההארות נמשכים ע״י הכלים, והכלים הם האותיות דלשון הקודש, שמהם נצטרפו אח״כ התיבות, ומזה מובן דלשון הקודש הוא לשון המורה על תוכן הדברים, ומכיון שהתוכן דשבי׳ נאמרה בתיבה כזו שפירושו ג״כ תשובה, צריך לומר שהם שייכים זה לזה. ויש לומר הביאור בזה, דהנה הכוונה בענין השבי׳ אינה לשבי׳ עצמה, אלא להגאולה שאחר השבי׳, והגאולה מן השבי׳ הרי זה בא ע״י עבודת התשובה, כמאמר[24] אין ישראל נגאלין אלא בתשובה. והענין בעבודה, דהנה הירידה דשבי׳ הוא להיות אח״כ העלי׳, והעלי׳ הו״ע התשובה, כמש״נ[25] והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. וזהו מה שענין הגלות נאמר כאן בלשון שבי׳ שפירושו ג״כ תשובה, להורות שהתוכן הפנימי דהגלות הו״ע התשובה, להיות והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.

וזהו ג״כ מה שאמרו רז״ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, דע״י עבודת התשובה בבחי׳ והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה ממשיכים אור חדש, דזהו מה שלעתיד לבוא יהי׳ אופן חדש בקיום המצוות, וכמו שמבאר אדמו״ר האמצעי[26] בענין ושם נעשה לפניך כמצות רצונך[27], דקיום המצוות כמצות רצונך יהי׳ לע״ל דוקא. ועד״ז הוא גם בלימוד התורה דלע״ל, שיהי׳ באופן חדש, דנוסף לזה דתורת עולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח[28], הנה עוד זאת שאז יהי׳ התחדשות ממש בתורה, דתורה חדשה מאתי תצא[29]. וענין זה נמשך גם בזמן ומקום, והיינו, דהבחינה דחדשים שהיא למעלה מן הזמן נמשכת גם במקום וזמן.

והלימוד בענינים אלו, ובפרט ע״י הפצת המעיינות חוצה, ואשר בעש״ק זה[30] הוא יום ההילולא של האריז״ל[31], ושבת זה הוא שבת חזון, ונקרא כן על שם ותחזינה עינינו[32]. ובשבת זו מראים לכאו״א את בית המקדש השלישי[33], מקדש אדנ-י כוננו ידיך[34]. וע״י שהנשמה רואה את הבית המקדש, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ממש גם מלשון ממשות[35], הרי זה פועל גם על הגוף[36], שיהי׳ שמחה גדולה ביותר למעלה ממדידה והגבלה, הרי כל זה מזרז שיקויים היעוד דכל ענינים אלו בפועל ממש בגאולה האמיתית והשלימה, ושמחת עולם על ראשם[37], כאשר ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר[38], ואז יהי׳ שלימות העם, קהל גדול ישובו הנה[39], שזה מביא גם לשלימות הארץ, כולל גם ירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך[40], עשר עממין, קני קניזי וקדמוני[41], דשלימות הארץ תלוי׳ בשלימות העם, כאשר כל יושבי׳ עלי׳[42], יחד עם שלימות התורה, תורה חדשה מאתי תצא, וכל זה יהי׳ בקרוב ממש, ולא עכבן אפילו כהרף עין[43], תיכף ומיד ממש.

מקורות והערות