בס״ד. ש״פ נח, ד׳ מרחשון ה׳תשכ״ה

מים[1] רבים לא יוכלו לכבות את האהבה גו׳[2], דטרדות הפרנסה שהן המים רבים, לא יכבו ולא ישטפו את האהבה שבין ישראל להקב״ה ובין הקב״ה לישראל. והנה נקודת התמצית של דרוש כ״ק אדמו״ר הזקן בתורה אור (דער חסידישער סדרה)[3] היא, שאהבה קאי על כללות ענין עבודת התפילה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא[4]. וכמבואר בקונטרס העבודה (פ״ג) ההפרש בין אהבה ליראה, שבתנועה של יראה עומד כל היום, משא״כ בתנועה של אהבה הוא רק בזמן התפילה. וזה נעשה ע״י פנימיות התורה, וכמבואר בכמה מקומות, ובפרט בקונטרס עץ החיים לכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[5]. וענין מים רבים הו״ע טרדות הפרנסה, והם לא יכבו ענין זה, ואדרבה, דע״י שעומדים בניסיון זה נעשה יתרון האור מן החושך[6], שבאים לבכל מאדך[7], וכמו מים סתומים שאח״כ (לא רק שאינו מעכב הילוך המים, אלא) מועלת הפתיחה להילוך המים[8], כמו״כ ע״י שהנפש הבהמית מסתיר על הנפש האלקית, באים אח״כ לבכל מאדך. ולכן מבאר שם ההכרח של עבודת התפילה עבור בעלי עסקים, ולשלול הטעות של הרוצים לומר שאינו כן, לפי שבהם יש יותר המים רבים, דאדרבה כנ״ל שדוקא הם ששייכים יותר למים רבים, שייך אצלם ענין האהבה ביותר. ובנוגע ליושבי אוהל אין צורך כלל להבהיר (דאַרף מען גאָרניט באַוואָרענען) שכן הוא, דהענין מובן מעצמו, ואין שום טעות כבבעלי עסקים, דאצלם בודאי שצריכים להאריך בתפילה כל יום, ואין צריכים, איפוא, ציווי ופקודה מיוחדת מרבי ומנשיא על זה, ואפילו לרמז אין צריכים לחכות. ואפילו אם אינו מתפלל באריכות ויכול לחשוב דהיות ויודעים מזה ולא מוחים הנה ודאי עושה טוב, ע״ז התשובה כבר בתורה אור שליושבי אוהל אין צורך להבהיר (באַוואָרענען) וזהו בפשיטות. וגם מבואר כן באגה״ק[9] שבשבת ויו״ט יעברו לפני התיבה דוקא הבעלי עסקים, משא״כ בימות החול אי אפשר לתבוע מהם ענין זה שהרי עסוקים הם בעניניהם, ואי אפשר שיגשו לפני התיבה, ומה גם שבזה צריכים להוציא את המתפללים, והרי מצויים ביניהם המאריכים יותר, ולא יתכן שהש״ץ יתפלל בקיצור יותר מהקהל, ולכן יעברו אלו הסמוכים על שולחן אביהם שיש להם האפשריות להאריך בתפילה שעה וחצי. אבל בשבת, על הבעלי עסקים להתבונן ולהאריך בתפילה, אלא שתפילתם בשבת תלוי׳ בהנהגתם בענין זה בימות החול, דכמבואר בחסידות (סהמ״צ להצ״צ צג, ב) ענין התפילה היא כברכה לפני הסעודה, וכמו שבסעודה אומרים שהיאכל תלוי במי שטרח (ע״ז ג, א), כן גם בתפילה מי שטרח בערב שבת בימות החול יאכל בשבת, שע״י מעט כוונה באיכות בחול, זוכים להרבה בכמות ובאיכות בשבת.

והנה זה נוגע לכל אחד, ואם יתווכח עם אדמו״ר הזקן (און אויב ער וועט זיך אויסטענה׳ן מיט דעם אלטן רבי׳ן), הנה מוטב שאם יכול להתווכח עם אדמו״ר הזקן, ינצל זאת להבין את החסידות שלו. ובפרט שישנם כאלו שלומדים מהם כל שכן, אם הם אינם מאריכים בתפילה הנה כו׳. וצריכים להאריך בתפילה. וכמו שהיו אומרים לפנים ע״ד הצחות, שיניח את הטלית מעל ראשו למשך חצי שעה ויישן (אַז זאָל ער איבערלייגן דעם טלית איבער׳ן קאָפּ אויף אַ האַלבע שעה און שלאָפן), ובלבד שהשני יחשוב שהוא מתבונן בענין עמוק בחסידות, וממילא לא ילמדו ממנו קל וחומר ומה הוא שיכול להתפלל ואינו מתפלל כל שכן הוא, אלא ילמדו ממנו ויתפלל הוא.

והנה פעם אמר הרבי הנשיא[10] שפעם נהגו לכתוב בפדיון שיפעול בי ובהשומעים, וכמו״כ הוא בנוגע לענין זה הוא שיפעול בי ובהשומעים. אבל מה שזה יפעל עלי או לא אין זה נוגע, והעיקר הוא שיפעל. ובנוגע להשומעים זהו ענין שאדמו״ר הזקן תובע מאתם כו׳. ולא כהטעות שיתפלל מעט בכוונה, דא״כ לא הי׳ אדמו״ר הזקן כותב בתניא שיתפלל שעה ומחצה, ומזה שכתב כן משמע שאי אפשר אחרת. ולא כמו שאומרים שהיום הוא לא כמו בליובאַוויטש, אלא צריכים להתפלל וכו׳[11].

וזהו ג״כ מה שאומר כאן הלשון בעלי עסקים, דלפעמים מצינו הלשון בעלי עסק, וכמו״כ בנוגע ליושבי אוהל הלשון יושב אוהלים[12], דבדרך כלל מובא הלשון יושבי אוהל. דבשלמא בנוגע לבעלי עסק, מובן הלשון בעלי עסקים, לפי שהם נמצאים ברשות הרבים, ובאים במגע עם כמה וכמה בעלי עסקים, ע״כ אומר הלשון בעלי עסקים, שההוראה מזה היא שלא יסתפק בעבודתו הוא אלא יפעל בהם. משא״כ בנוגע ליושבי אוהל, מהי ההוראה באמרו יושבי אוהלים. והביאור בזה ע״פ מ״ש הצ״צ באור התורה עה״פ¹²יושב אוהלים[13], שאוהלים לשון רבים הכוונה לב׳ אוהלים, דהרי ישנו אהלו של שם ואהלו של עבר[14], היינו תורה שבכתב ותורה שבע״פ, דשם קאי על תורה שבכתב שכל התורה שמותיו של הקב״ה[15], ועבר על תורה שבע״פ. וכאן באה הוראה חדשה, דכמו שבעלי עסקים מובן שבודאי אין זה שההוראה היא דוקא בבעלי עסקים רבים אלא גם כשהוא יחידי, כן ביושבי אוהלים, שהענין דתפילה שייך לשניהם, לא רק כשיש אצלו ב׳ האוהלים דתורה שבכתב ותורה שבע״פ, אלא אפילו לאלו היושבים רק באהלו של שם, היינו שיושב רק באוהל דתורה שבכתב, וכן בתורה שבע״פ שיש לו רק התורה שבכתב שבתורה שבע״פ, שלימודו בתורה שבע״פ הוא רק לגירסא ולא לעיונא [דהרי ההפרש בין תורה שבכתב לתורה שבע״פ הוא שבתורה שבכתב צריך למסור רק כאותיותיו וכלשון התורה, דאחרת הוכחה שלא השיג כדבעי, ובתורה שבע״פ הוא ההיפך, שדוקא כשחוזר באותיות שלו יודעים שהשיג, שזהו תכלית הלימוד, מלבד הענין דחייב אדם לומר בלשון רבו[16], דהוא משום שאם יחזור באותיות אחרות, אפשר שלא השיג כל עומק השכל של הרב, וכשימסור באותיות שלו לא יקבלו השומעים רק חלק מעומק השכל, אבל בכללות תורה שבע״פ ענינו שיחזור באותיות אחרות], הנה ע״ז אומרים שגם כשיש אצלו רק ענין התורה שבכתב בתורה שבע״פ, שהוא אדם פשוט ולא ידע מאי קאמר, יכול לחשוב שענין העבודה שבלב לא שייך אצלו, ע״כ ההוראה היא דגם כשיש רק אהלו של שם, גם שם ישנו ענין ההתבוננות והאריכות בתפילה. והגם שטוען שלא למד מספיק חסידות ואינו מבין מספיק חסידות וא״כ האיך הוא שייך לעבודת התפילה, ע״ז אומרים שגם אליו זה שייך, ותובעים זאת גם ממנו.

וזהו מים רבים, שהוא טרדות הפרנסה ובלבולים, שדוקא עי״ז בא לתפילה יותר עוד מאחרים, שזהו ג״כ כהבעלי עסקים. ואם יתן איש את כל הון ביתו², שזה קאי על ההשכלה וכו׳, שהתפילה היא יותר טוב מזה, וע״ז בוז יבוזו וכו׳², ומה נעשה לאחותינו שאחותינו וכו׳[17], ועי״ז בא למה שמסיים וכו׳[18].

מקורות והערות