בס״ד. ש״פ לך לך, ח׳ מרחשון ה׳תשד״מ

אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים[1], וידוע דיוק רבינו הזקן בד״ה זה (במאמר דשנת תקס״ב הנדפס בספר המאמרים תקס״ב ח״ב[2], ובנוסח אחר גם באור התורה לאדמו״ר הצ״צ[3], הכותב שענין זה שמע אדמו״ר הזקן ממורו הרב המגיד נ״ע) מהו קשר הענינים, דכשימול בשר ערלתו יהי׳ אז אב המון גוים. ונקודת הביאור המבואר בהדרושים (בהתאם לכל הנוסחאות) הוא, דהנה אברהם אבינו היתה מדתו מדת החסד, כמסופר במדרשי רז״ל[4] בפשטות, ובפרט בפנימיות הענינים, וכדאיתא במדרש[5] שהאבות הן הן המרכבה, ואברהם הי׳ מרכבה למדת החסד, וכדאיתא בספר הבהיר[6] שאמרה מדת החסד לפני הקב״ה מימי היות אברהם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי. דמהלשון מימי היות אברהם בארץ, משמע דהיינו גם לפני שנימול. ומזה מובן, דענינו של אברהם הי׳ המשכת החסד שלמעלה. ומטעם זה היו יורדים אז נשמות גבוהות גם לאומות העולם, כי המשכת החסד היא ע״י היסוד, וכיון שאז לא נימול עדיין, ולא היתה הפרדת הערלה מהיסוד (מהאבר), לפיכך נמשך החסד גם באלה השייכים לבחי׳ ערלה, היינו אומות העולם.

והנה בביאור הענין מה שלפני המילה היתה המשכת נשמות עליונות (צדיקים מופלגים) גם לאומות העולם, מביא [בנוסח אחד מאותו מאמר[7]] דוגמא לזה ממתושלח. ויש לומר, שבצדיקים מופלגים גופא הרי זו דוגמא מפליאה. כי נוסף לזה שהוא חי מספר שנים הגדול ביותר[8], שזה מורה על המשכת החסד כו׳, הנה פעולתו של מתושלח היתה לא רק בעצמו אלא גם בבני דורו, בני דור המבול, שהיו רשעים וכו׳. וכידוע שהקב״ה עיכב את המבול בז׳ ימי אבלו של מתושלח[9]. והיינו, דלא רק שבחיים חיותו בעלמא דין עיכב את המבול, אלא שגם אחר מיתתו נתעכב בגללו המבול לשבעה ימים, אף שהי׳ מצב של כי מלאה הארץ חמס גו׳[10] ובאופן גרוע יותר מדור הפלגה (כמבואר במארז״ל[11]), ובכל זאת נתעכב בגללו המבול לשבעת ימים. ועיכוב של המבול הי׳ (לא רק למטה, אלא) גם בכל סדר ההשתלשלות, שהרי המבול הי׳ בכל סדר ההשתלשלות. ויתירה מזו, דכל זמן זה (שנתעכב המבול בגללו) הי׳ מצב שאם ישובו יהיו גשמי ברכה[12], היינו תכלית השלימות דברכה. שמכל זה מובן איך שלפני מילת אברהם הי׳ ענין נשמות הגבוהות והמשכת החסד שלמעלה גם באומות העולם וכו׳.

ובזה יובן[13] מה שדוקא אחרי שנימול אברם נעשה לאב המון גוים. כי הנה ענין אב המון גוים הוא שהוא בבחי׳ אב ומושל ושולט עליהם[14]. ולפני המילה, מכיון שהיתה המשכת החסד שלמעלה ונשמות הגבוהות גם לגוים, לאומות העולם, לכן לא הי׳ לאברם שליטה עליהם כ״כ. ודוקא כשנימול אברם, ונפרדה הערלה מן הברית שהוא בחי׳ יסוד, היינו שאין אוה״ע מקבלים יותר מחסד שלמעלה כמו ישראל, אז דוקא נפעל ענין אב המון גוים, שאברהם הי׳ בבחי׳ אב ושולט ומושל עליהם.

והנה יש עוד פירוש בענין אב המון גוים שהוא אב לגרים[15], וגם ענין זה (ענין הגירות) נעשה ע״י המילה. ומבאר בזה בהמאמר[16], דהנה נת״ל דלפני המילה היו יורדים נשמות גבוהות גם לאומות העולם כנ״ל, ומטעם זה, לא הי׳ ענין הגירות לפני מילת אברם, כי מכיון שגם באומות העולם היו נשמות הגבוהות, לכן לא הי׳ להם סיבה ורצון להתגייר כו׳, משא״כ אחרי מילת אברהם שנעשה ירידה באומות העולם, הנה זה הי׳ סיבה שיהי׳ להם רצון להתגייר. ובזה מבאר בהמאמר[17] מה שאין מוצאים הרבה גרים מישמעאל, כי ישמעאל נולד לפני ברית זו, ולכן אף שיש בו ג״כ ענין נשמות הגבוהות כו׳, וכמאמר[18] אברהם יצא ממנו ישמעאל כו׳, בכל זאת אין מוצאים הרבה גרים מישמעאל, כי ישמעאל נולד לפני ברית זו. משא״כ בעשו יש יותר גרים, משום שנולד אחר הברית, ולכן אף שאין בו נשמות גבוהות, אבל יש בו גרים, כי נולד אחר שנפרדה הערלה מן הברית, וכמאמר כי ביצחק יקרא לך זרע[19], ביצחק ולא כל יצחק[20].

והנה על פי הנ״ל יש לבאר ענין תמוה. דהנה ידוע הכלל דכל ירידה היא צורך עלי׳. ולפי זה יש להבין, דמכיון שע״י אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות[21] נעשה ענין דהיפך הבחירה והרוממות בשאר האומות, דזהו ענין של ירידה כו׳, א״כ מהו ענין העלי׳ שעי״ז. וע״פ הנ״ל יש לבאר זה, כי לפני מתן תורה, לפני הבחירה וכו׳, אף שאז היתה המשכת החסד שלמעלה גם באומות העולם, וכמבואר במקום אחר במארז״ל[22] דכ״ו דורות היו ניזונין בחסדו של הקב״ה, דחסדו קאי על ז׳ מדות דעתיק[23] או עכ״פ דאריך, אבל מפני זה לא הי׳ בהם ענין הגירות, כי מכיון שלא היו בירידה לא הי׳ נפעל בהם ענין העלי׳. וע״י הירידה שנפעלה אח״כ, ע״י הבחירה וכו׳, אז נפעל בהם ענין הגירות, שזהו תכלית העלי׳ שלמעלה ממצבם שלפני הירידה. ועד לגרים ר׳ מאיר ור׳ עקיבא, דמבואר בכמה דרושים[24] במעלת ר׳ מאיר ור׳ עקיבא (שהיו גרים) דדוקא על ידם נפעל עילוי מיוחד בתורה, וכמבואר בנוגע לר׳ עקיבא דכולהו אליבא דר׳ עקיבא[25], וכן בנוגע לר׳ מאיר אמרו רז״ל[26] שהי׳ מאיר עיני חכמים בהלכה ועד שלא יכלו חכמים לעמוד על סוף דעתו [דמטעם זה ר׳ מאיר ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה[27]], ובירושלמי[28] איתא שר׳ עקיבא הושיב את ר׳ מאיר לפני רשב״י (אף שאמר לרשב״י דייך שאני ובוראך מכירים כחך).

וזהו אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים, דע״י הסרת והפרדת הערלה מן הברית, נעשה אברהם אבינו לאב המון גוים, אב וקצין[29], ועד שזה הי׳ באופן גלוי, כמאמר[30] נשיא אלקים אתה בתוכנו גו׳. והנה אברהם הי׳ ראש למולים[31] וממנו נמשך אח״כ בכאו״א מישראל, דלפניו היו כמה שנולדו מהולים[32] אבל לא הי׳ ענין המילה עד אברהם, כי ענין זה הוא ירושה לנו מאבותינו[33], ובא לידי גילוי לע״ל כאשר יהיו כל הענינים באמיתתם בגילוי, וכמש״נ[34] ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו. דאז יהיו כל ישראל בבחי׳ בעה״ב ואב המון גוים, כמ״ש[35] והיתה לה׳ המלוכה, ע״י שלפני זה יקויים הכתוב[36] אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד, ואז יקויים נכון יהי׳ הר בית ה׳ בראש ההרים גו׳ ונהרו אליו כל הגוים[37], ועד״ז בכל ארץ ישראל שתמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה[38], ואז יהי׳ זה בגילוי, ע״י שתחילה יבואו כל ישראל לארץ הקודש, בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו[39], דאז ילכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ גו׳[40], בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

מקורות והערות

[1]פרשתנו (לך לך) יז, ד.