בס״ד. ש״פ וירא, כ׳ מרחשון ה׳תשמ״ג

וה׳ פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דיבר[1], ומביא ע״ז בעל יום ההולדת במאמרו הידוע על פסוק זה (שיצא לאור בדפוס זה עתה[2]) מה שאמרו רז״ל בגמרא[3] נאמר פקידה באשה וה׳ פקד את שרה ונאמר פקידה בגשמים פקדת הארץ ותשוקקה[4]. ועוד שם, נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים. דכשם שבארץ הנה ע״י הגשמים שהם גשמי ברכה ישנה הצמיחה והברכה כמ״ש[5] ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה, כך גם באשה, שבתחילה היא הפקידה ואח״כ הלידה, דזהו וה׳ פקד את שרה כאשר אמר דקאי על ההריון ויעש ה׳ לשרה כאשר דיבר דקאי על הלידה, כמובא בפרש״י על התורה[6]. ומבאר בהמאמר השייכות דאשה לארץ, ע״פ מה שאמרו רז״ל[7] בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דענין בני הוא פקידת האשה וענין מזוני הוא פקידת הארץ כמ״ש[8] ארץ ממנה יצא לחם (ע״י הגשמים כו׳), הנה שניהם תלויים במזל. והנה בזה שאמרו לא בזכותא כו׳ אלא במזלא, מביא בהמאמר שם[9] קושית התוספות[10] דהלא במ״א אמרו רז״ל[11] דאין מזל לישראל, דלישראל לא יש מזל כלל, וא״כ מה שייך לומר במזלא תליא.

ומבאר בהמאמר שם[12] דמה שאמרו אין מזל לישראל, הכוונה בזה היא שהמזל דישראל הוא בבחי׳ אין שלמעלה מהשתלשלות, היינו, שלגבי התחתון אין היא בבחי׳ מציאות נמצא, ונקראת אין על שם שאין התחתון יכול לתפוס בה ואפילו לא להשיגה ולהבינה, וע״ז אמרו רז״ל בני חיי ומזוני במזלא תליא, היינו במזל הנ״ל ד״אין״ שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שממנו נמשכות כל הברכות בישראל, בבני חיי ומזוני כו׳. ועפ״ז יש לבאר ג״כ מאמר כ״ק אדמו״ר מהר״ש נ״ע[13] (שהשנה היא שנת המאה להסתלקותו) שענין הפרנסה בזמן הזה, בעקבתא דמשיחא, היא ע״ד המן שהוא לחם מן השמים[14]. כי פרנסה הוא מהדברים שבמזלא תליא, בחי׳ לחם מן השמים, אלא שרצה הקב״ה שענין הפרנסה יומשך ע״י התלבשות במעשה האדם, אבל באמת במזלא תליא מילתא, בחי׳ אין שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שלכן נמשך הפרנסה גם בהרחבה וכו׳.

והנה מאריכות הענינים בהמאמר שם[15] מובן שגם הענינים התלויים במזל, במזלא תליא, גם הם נמשכין ומשתקפין (און שפּיגלען זיך אָפּ) ע״י עבודת האדם לקונו, כמובא שם מכמה פסוקים ומאחז״ל. ויש לומר דעבודה הממשכת את בחי׳ מזל היא בחי׳ העבודה בכל מאדך[16]. דהנה העבודה בכל לבבך ובכל נפשך¹⁶היא במדידה והגבלה, דגם כאשר העבודה היא בכל כחות הנפש ובכל הפרטים שבזה, כולל גם ההתכללות דכחות הנפש בי״ב גבולי אלכסון כו׳ (כמבואר בהמשך המאמר[17]), הנה כל זה הוא מדידה והגבלה. והעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה היא העבודה דבכל מאדך, ועבודה זו דבכל מאדך פועלת המשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות. דזהו מה שאמרו רז״ל במסכת ברכות[18] בפרשה ראשונה של קריאת שמע ישראל הם בבחי׳ עושין רצונו של מקום, דההפרש בין פרשה ראשונה לפרשה שני׳ הוא[19] שבפרשה ראשונה אומרים בכל מאדך. ובזה אומרים שהם עושין רצונו של מקום, היינו שע״י העבודה דבכל מאדך עושין רצון חדש למעלה מסדר ההשתלשלות[20], וכשם שהעבודה דבכל מאדך הוא ממשיך בחי׳ המזל שבנשמה, האין שבנשמה (היינו עיקר ועצם הנפש[21]), והיא פועלת על הגוף, עד שכיון שמזלייהו חזי[22] הנה חרדה[23] גדולה נפלה עליהם[24] בגופם למטה, דזהו מה שמזל הוא²¹מלשון[25] ונוזלים מן לבנון, שנוזל ונמשך ונשפע ומתקבל למטה, כמו״כ הוא גם בההמשכה מלמעלה (שנמשך ע״י עבודה הנ״ל), שממשיכין רצון חדש מלמעלה מסדר ההשתלשלות. ומדרגא זו ממשיכים למטה בעולם, כנרמז[26] בלשון רצונו של מקום, דהתואר מקום קאי על דרגא זו שהיא מתלבשת בגדרי המקום, עד שצריך לבאר (צו באַוואָרענען) בזה שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו[27]. ועד שזה נמשך למקום כפשוטו, ועד שפועל ברכה בכל הענינים, בני חיי ומזוני רויחי.

גם יש לבאר מה שע״י העבודה דבכל מאדך ממשיכין המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, ושעי״ז נמשך ברכה בבני חיי ומזוני רויחי. דהנה ע״י העבודה בכל מאדך פועלים גם ענין האחדות בכחות הנפש. והיינו, דנוסף לזה שגם ע״י העבודה בכל לבבך ובכל נפשך אפשר להיות התכללות הכחות, הנה עוד זאת שע״י העבודה דבכל מאדך שבעצם הנפש פועלים גם ענין האחדות בכחות הנפש. וע״י ענין האחדות בעבודה ממשיכים גם מלמעלה ממקום שלמעלה מהתחלקות לגמרי, אחדות הפשוטה, עד לאחדות שלמעלה מהגדרים דאחדות ופירוד, שזה פועל גם את המשכת הברכה, בבני חיי ומזוני רויחי.

ויש לקשר זה (בדרך אפשר) עם המבואר במאמר הראשון שנדפס משנת תרמ״ג[28] (לבעל יום ההולדת), שבו מבאר ענין האחדות ומעלתו, עד שגם בלעו״ז הנה עי״ז שויהי כל הארץ שפה אחת וגו׳[29] ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת וגו׳[30] עי״ז היו יכולים להמשיך מלמעלה מעלה ביותר. וכל שכן וקל וחומר בישראל, בענין הקדושה, דע״י האחדות בהם ממשיכים ממקור נעלה ביותר. וכמבואר בהמאמר שם[31] [ועד״ז בתורה אור ותורת חיים ואור התורה בהמאמר ד״ה זה[32]], דמקור האחדות הוא בשם הוי׳. דהנה יש שבעה שמות שאינם נמחקים[33], ושם הוי׳ הוא שם העצם[34] ושם המפורש[35] והוא גם שם המיוחד[36]. דהנה יש אורות וכלים, ובשארי השמות רק האור הוא שם הוי׳, משא״כ הכלים כו׳, ובשם הוי׳ גם הכלי הוא הוי׳, היינו, תכלית האחדות דאורות וכלים. וזהו מה שהוי׳ הוא גם לשון מהוה[37], ולשון הי׳ הוה ויהי׳[38], היינו דאף שנמשך בגדרי המקום וזמן, אבל שם גופא הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, ענין האחדות בתכלית.

והענין בעבודה הוא, שצריך להיות הענין דאהבת ישראל, וכמבואר בתניא פרק לב מאמר המשנה[39] שצריך להיות אוהב את הבריות, ועד שפועל בהם ומקרבן, ועד שמקרבן לתורה. וגם הענין דאחדות ישראל, וכמבואר בד״ה החלצו[40] לבעל יום ההולדת, דמלחמת מדין היתה לתת נקמת הוי׳ במדין, המלחמה והנקמה עם המדון ומריבה. שזוהי נקמת הוי׳, לפי שמדין הוא המנגד לשם הוי׳ שענינו אחדות כנ״ל. וע״י אהבת ישראל ואחדות ישראל נעשה ברכנו אבינו כולנו כאחד[41], שנמשכין כל הברכות בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי.

והנה גודל מעלת הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל, הוא לא רק בזה שעל ידה נמשכות כל הברכות בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי, וכנ״ל בענין ברכנו אבינו כולנו כאחד, אלא עוד זאת שעי״ז ממלאים גם את הבקשה שבענין הגאולה, שזהו הבקשה דמזמור קכג שבתהילים (שהשנה מתחילים באמירת מזמור זה)[42], שבסיום המזמור[43] אומרים רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים גו׳, שמבקשים את סיום הגלות, וגם בהתחלת המזמור אומרים אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, ומבאר בזה כ״ק אדמו״ר הצ״צ בהרשימות לתהילים[44], דמה שנאמר היושבי בתוספת יו״ד, זה מורה על ענין יסוד אבא. שזה קשור עם פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק[45], שגילוי פנימיות עתיק יהי׳ לעתיד לבוא כנודע[46] (באופן ששייך ענין הגילוי בפנימיות עתיק), וכל זה פועלים ע״י אהבת ישראל ואחדות ישראל, כי נוסף לזה שע״י הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלים את סיבת הגלות, וכמבואר בגמרא יומא[47] שסיבת הגלות היתה שנאת חינם וא״כ התיקון לזה הוא אהבת חינם, הנה עוד זאת הרי ואהבת לרעך כמוך[48] קשור[49] עם ואהבת את ה׳ אלקיך[50], שזה קשור עם אהבתי אתכם אמר ה׳[51], ולכן הרי זה ממשיך את כל הברכות ועד לברכה העיקרית גאולה האמיתית והשלימה, שבקרוב ממש נלך בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו[52] וארו עם ענני שמיא[53], לארץ הקודש ולירושלים עיר הקודש ולמקדש אדנ-י כוננו ידיך[54], והקיצו ורננו שוכני עפר[55] ובעל יום ההולדת בתוכם, במהרה בימינו ממש.

מקורות והערות

[1]פרשתנו (וירא) כא, א.