בס״ד. ש״פ חיי שרה, כ״ה מרחשון, מבה״ח כסלו ה׳תשל״ב

איתא במדרש[1] א״ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות (גירסא אחרת[2], עבדי אבות) מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים היא אמורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה. וממשיך אח״כ במדרש[3] עה״פ[4] ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו א״ר אחא יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים שאלו רחיצת רגליהם צריך לכתוב והשרץ מגופי תורה כו׳. וידוע הדיוקים בזה, הובאו בתורת חיים[5] ובאור התורה[6] ובדרושים שלאחרי זה[7], דצריך להבין טעם הדבר דיפה שיחתן כו׳, דמה שמביא במדרש דיפה שיחתן מזה שהוכפל ב׳ וג׳ דפים הלא זהו רק ראי׳ ששיחתן של עבדי אבות היא יפה מתורתן של בנים, אבל הרי ענין התורה היא שיבוא בהבנה ובהסברה, וצריך להבין מהו הטעם והבנה והסברה בזה. גם צריך להבין מה שברחיצת רגלי עבדי אבות ההוכחה שהיא יפה מתורתן של בנים הוא רק מזה שנכתבה בפירוש, ומה ששיחתן של עבדי אבות יפה מתורתן של בנים נלמד מזה שפרשתו של אליעזר היא ב׳ וג׳ דפים. ויובן זה בהקדים דיוק הלשון יפה שיחתן כו׳, דלכאורה אינו מובן מדוע אינו אומר הלשון דיבור או אמירה כלשון המורגל בתורה שבכתב, וכנזכר בפרשה זו גופא כמה פעמים ויאמר וידבר כו׳. אך במה שאומר הלשון שיחה דוקא הרי הוא מבאר בזה הטעם למה יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים (שזהו ענין תורה שבע״פ, דמה שבתורה שבכתב הוא בלי הסברה, הנה ע״י שינוי הלשון בתורה שבע״פ מתבאר הטעם בהענין). דהנה לכאורה צריך להבין איך אפשר לומר דשיחתן של עבדי אבות היא יפה מתורתן של בנים, הלא תורה היא למעלה גם ממצוות, דכל חפצים לא ישוו בה[8] אפילו חפצי שמים[9], ורק למצוה שאי אפשר לעשותה ע״י אחרים מבטלין תלמוד תורה[10]. ובפרט שאומר שהיא יפה מתורתן של בנים, שהתורה של הבנים היא למעלה גם מתורת האבות, שהרי התורה של האבות הוא בחי׳ ריחות לגבי התורה שלאחרי מתן תורה[11] שהיא תורתן של בנים, ואיך אפשר לומר דשיחתן של עבדי אבות היא יפה גם מתורתן של בנים. ובזה גופא אינו אומר מחכמתן של בנים, דהתורה היא גם חכמתו ורצונו של הקב״ה, אבל ענין החכמה הוא למטה מענין התורה, וכמו שאמרו רז״ל[12] חכמה יש בגוים תאמין תורה יש בגוים אל תאמין, וכאן אומר דשיחתן של עבדי אבות היא יפה גם מתורתן של בנים.

והנה בהדרושים הנ״ל[13] הובא המאמר רז״ל בסנהדרין[14] עה״פ[15] אדם לעמל יולד כו׳ ועדיין איני יודע אם לעמל שיחה אם לעמל תורה כו׳. והרי זה פשוט שאין הכוונה בעמל שיחה לסתם דברים בטלים, וגם לא לדברים המותרים, שע״ז אינו שייך שיהי׳ סלקא דעתך בגמרא שזהו הכוונה באדם לעמל יולד, אלא הכוונה היא לשיחה של מצוה, שיחה שמחוייבים בה, והו״ע התפילה. וזהו ג״כ ענין יפה שיחתן של עבדי אבות כו׳, שהכוונה בזה על ענין התפילה, וענין זה נכתב אצל יצחק שנאמר בו ענין התפילה בלשון שיחה כמ״ש[16] ויצא יצחק לשוח בשדה (דענין התפילה נכתב בכמה מקומות, אבל לא בלשון של שיחה). וזהו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהוא מעלת התפילה על התורה. דעם היות דתפלה נקראת חיי שעה ותורה היא חיי עולם[17], וגם תלמוד תורה כנגד כולם[18], מ״מ הרי ע״י התפילה דוקא אפשר להגיע לבחי׳ הביטול דעבדא קמי׳ מרי׳¹⁷, שהוא ענין המסירות נפש. וזהו דיוק הלשון עבדי אבות, דעבודת עבד הוא הקבלת עול וביטול, ועד שמה שקנה עבד קנה רבו[19], כהפסק דין בתורת אמת, והיינו לפי שאינו מציאות לעצמו וכל מציאותו הוא מציאות האדון. ומה שאומר עבדי אבות, הוא לפי שהאבות הן בחי׳ המרכבה, וכמאמר המדרש[20] ובכמה מקומות[21], האבות הן הן המרכבה, הנה עבודת התפילה בחי׳ קבלת עול וכו׳ באופן של מרכבה היא יפה מתורתן של בנים. ויובן זה ממעלת פרשה ראשונה דקריאת שמע על פרשה שני׳, דבפרשה שני׳ דרשו רז״ל[22] אם שמוע בישן תשמע בחדש דאין בזה ענין חדש – ענין הבלי גבול, אבל בפרשה ראשונה נאמר גם בכל מאדך[23] שהו״ע המסירות נפש[24], וכמו שפירשו רז״ל[25] בכל מדה שהוא מודד לך, וגם כפירוש השני²⁵בכל ממונך, שהוא מצות הצדקה, שבכדי להגיע לזה הוא דוקא ע״י ענין הקבלת עול ומסירות נפש, דמכיון שאינו מציאות לעצמו, אין נפקא מינה לו באיזה אופן הוא מודד לו, שלכן פרשה ראשונה נקראת עושין רצונו של מקום[26]. וגם כפירוש הרב המגיד[27] בעושין רצונו של מקום, שפועלים (אַז מ׳מאַכט אויף) רצונו של מקום שממשיכים רצון חדש למעלה, שזהו ענין התפילה להמשיך רצון חדש, וכמו שאומרים יהי רצון. והיינו שע״י התפילה שהו״ע הקבלת עול ומסירות נפש, ממשיכים רצון חדש למעלה, דתפילה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[28], שההתחלה היא מהודו לה׳ שאין לו השגה עדיין, ואח״כ הו״ע ההתבוננות בעת התפילה ועד שבא לתפילת עמידה (ובימות החול לשמונה עשרה) שהו״ע הביטול כעבדא קמי׳ מרי׳. וזהו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהוא מעלת התפילה על התורה.

אמנם צריך להבין, והלא בפרשה ראשונה דקריאת שמע כתיב גם ודברת בם[29], דבדברי תורה הכתוב מדבר[30], וגם ממארז״ל זה עצמו דיפה שיחתן כו׳ רואים אנו מעלת התורה, דמה שיפה שיחתן של עבדי אבות הוא לפי שפרשתו של אליעזר היא ב׳ וג׳ דפים בתורה, שמזה נראה שהעיקר הוא מעלת התורה. ואולי אפשר לומר ע״ד המבואר[31] בנוגע לתשובה, דאף שהתשובה היא למעלה מהתורה, שלכן יכולה למלאות הפגם שנעשה בתורה, מ״מ גילוי ענין התשובה הוא ע״י התורה, דבענין התשובה הרי זה רק שנתגלה ע״י התורה אבל מעלתה בעצמה היא למעלה מהתורה, אבל מה שיפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, אין זה רק שהראי׳ היא מתורה, כי אם שחשיבות ומעלת שיחתן של עבדי אבות הוא בזה עצמו שהוא ב׳ וג׳ דפים בתורה. וגם מזה שההוראה דיפה שיחתן וכו׳ נלמדת מהסיפור בנישואי יצחק ורבקה דוקא, הרי זה מורה על מעלת התורה, שהרי כל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק, דענין יצחק ורבקה הו״ע התורה, דיצחק הוא תורה שבכתב ורבקה היא בחי׳ תורה שבע״פ[32] וכמ״ש[33] ותרד העינה ותמלא כדה גו׳, דכדה הוא כ״ד ספרי דאורייתא[34], ותרד העינה הוא הירידה במעין דתורה שבע״פ, שזהו ענין נישואי יצחק ורבקה, יחוד תורה שבכתב ותורה שבע״פ, וא״כ מובן שהעיקר בזה הוא מעלת התורה. וכמבואר גם בהדרושים דשמיני עצרת ושמחת תורה[35], דבתחילה היא העבודה דראש השנה ויום הכיפורים שהיא העבודה בתפילה וכו׳, ואח״כ באים לשמחת תורה, שהוא השמחה בתורה, ומכיון שהסדר הוא

דמעלין בקודש[36], הרי מובן דתורה היא למעלה מתפילה, ואיך אפשר לומר שמה שיפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים הוא לפי שתפילה הוא למעלה מתורה.

אך הענין הוא[37], דהנה אמרו רז״ל[38] אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא סמוכה למטתי וכו׳, ומבואר בלקו״ת[39] שהכוונה בזה היא שהתפילה תהי׳ קודם ללימוד התורה, וכל עסק התורה שלו יהי׳ לאחר התפילה שאז היא נעלית יותר באין ערוך מהתורה שקודם התפילה, ולכן רצה שתהא תפלתי סמוכה למטתי, שתיכף כשיעמוד יתפלל שאם לאו יצטרך ללמוד תורה שהרי אסור להיות פנוי מתורה אפילו רגע, ואז יהי׳ חסר לו מעלת לימוד התורה שלאחרי התפילה דוקא. וההפרש בין התורה שקודם התפילה להתורה שלאחר התפילה הוא, שלימוד התורה שקודם התפילה הוא בחי׳ אירוסין, והתורה שלאחר התפילה היא בחי׳ נישואין. דבחי׳ אירוסין הוא דאסר לה אכולי עלמא כהקדש[40], והיינו שהוא מובדל מעניני העולם, ואין זה רק ענין של שלילה, אלא שיש בזה גם ענין היחוד שמיוחדת לו, שזהו ענין לימוד התורה שקודם התפילה. אבל ע״י התפילה נעשה אח״כ היחוד בתכלית ובגלוי, שזהו ענין הנישואין, והיו לבשר אחד[41], ועד להולדת בנים וכו׳, שהוא כח הא״ס כמו שהוא למטה[42]. וזהו מה שהתורה שקודם התפילה הוא בחי׳ אירוסין לבד, שאין היחוד בגלוי, דמכיון שהנפש האלקית נתלבשה בנפש הבהמית, הנה הגם שהנפש האלקית היא חלק אלוקה ממעל[43], אבל ע״י הירידה וההתלבשות נעשה בבחי׳ מציאות, וממילא היא בדביקות בלתי ניכרת. ועד״ז הוא בתורה מצד עצמה, שאף שהיא חכמתו של הקב״ה, מ״מ הרי ירדה למטה באופן של הבדלה, אבל ע״י התפילה שהוא מלשון התופל כלי חרס[44], שהוא הדביקות וההתקשרות באלקות בעלי׳ מלמטה למעלה, עי״ז נעשה אח״כ ההמשכה מלמעלה למטה בהתורה שלאחר התפילה שיהי׳ בבחי׳ נישואין, שהוא יחוד בגלוי בדביקות ניכרת. וזהו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שאין הכוונה שישאר בהשיחה של עבדי אבות, בחי׳ העלאה דתפילה, אלא שיומשך אח״כ בב׳ וג׳ דפים, שהו״ע התורה, בחי׳ ההמשכה שלאחרי ההעלאה דתפילה. וזהו גם מה שיפה שיחתן כו׳ נלמד מנישואי יצחק ורבקה שהו״ע יחוד תורה שבכתב ותורה שבע״פ, לפי שענין התורה הוא התכלית דיפה שיחתן כו׳. אבל דוקא ע״י התפילה מגיעים לבחי׳ המשכה זו דתורה, שזהו מה שדוד דוקא הי׳ מחבר תורה שלמעלה בקוב״ה[45], דדוד הוא נעים זמירות ישראל[46] שהו״ע התפילה.

והנה זהו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, דבנים הוא בחי׳ השתלשלות, והאבות אברהם יצחק ויעקב הם בחי׳ המדות, ובפרטיות הם בחי׳ חג״ת שהם עיקר המדות, והוא בחינה שלמעלה מהשתלשלות, דז״א בעתיקא אחיד ותליא[47], שהוא בחי׳ חג״ת דעתיק. וזהו מה שיפה שיחתן של עבדי אבות, שאף שהיא בחינה תחתונה שבאבות, היא למעלה מתורתן של בנים, שהיא בחינה העליונה דבנים, וכמארז״ל[48] רגלי החיות כנגד כולם, שבחינה תחתונה שבעליון היא למעלה מבחינה עליונה שבתחתון, שבחי׳ התורה היא בהשתלשלות ותפילה מגיע למעלה מסדר השתלשלות (וזהו שאומר הלשון יפה, שהיופי הו״ע התפארת שבא מהתכללות דכמה גוונים[49] שהוא למעלה מהשתלשלות). אבל כדי שתהי׳ ההמשכה למטה הרי זה ע״י בחי׳ התורה שלאחרי התפילה, ובחינה זו דתורה הוא בחי׳ פנימיות עתיק ממש, ובא בפנימיות אבא, שבפרטיות הוא בחי׳ פנימיות התורה. וזהו גם הקישור לי״ט כסלו, כמ״ש באגה״ק הידוע (דכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע)[50] אשר כל עצמותינו ר״ל כל מציאותינו העצם (וגם) ההתפשטות כו׳ יהיו אליו ית׳ לבד.

והנה זהו גם סדר העבודה בשנה, דבתחילה הוא העבודה דתפילה בראש השנה, בבחי׳ קבלת עול דתמליכוני עליכם[51], ואח״כ העבודה בעשרת ימי תשובה שאז הוא הזמן דדרשו הוי׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב[52], שתפילת היחיד אז הרי היא כתפילת הציבור בשאר ימות השנה[53], ועי״ז נמשך אח״כ הקליטה בפנימיות בשמיני עצרת ושמחת תורה שהו״ע המשכה דתורה שלאחר העלאה דתפילה, ונמשך אח״כ בכל השנה כולה, בויעקב הלך לדרכו[54]. ועפ״ז יובן גם מה שלקחו את רבקה מחרן שהוא חרון אף של עולם[55], עולמות בי״ע, והיינו מה שיצחק העלה את רבקה מבי״ע לאצילות, שזהו ענין ההעלאה דתפילה, וזה הי׳ ההכנה להיחוד דיצחק ורבקה שויביאה האהלה שרה אמו וגו׳ ויאהבה[56]. ולכן הלך יעקב לחרן, שכפשוטו הוא לפי שמשם באה רבקה, שבעבודה הוא שההמשכה היא למטה להמקום שמשם היתה ההעלאה. ועד לוישא יעקב רגליו[57], שנתבשר בשורה טובה[58] שהוא ע״ד השמחה והריקודים בשמחת תורה, ועד שבא לקיום היעוד דיבנה בית מקדש במקומו[59] ע״י דוד עבדי שנשיא להם לעולם[60] בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

מקורות והערות

[1]ב״ר פ״ס, ח. יל״ש פרשתנו (חיי שרה) רמז קט. פרש״י פרשתנו כד, מב.