בס״ד. ש״פ מקץ, ד׳ טבת ה׳תשל״ג

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור[1], וידוע הדיוקים בזה שבתורה אור[2] ובתורת חיים[3] ובדרושים שלאחרי זה, דלכאורה מהי השייכות בין פרעה חולם לזה שהי׳ (כמ״ש לפני זה) מקץ שנתיים ימים. גם צריך להבין[4] מה שלפעמים מצינו הלשון שתי שנים וכאן הרי הוא אומר זה בתיבה אחת דוקא, שנתיים. גם צריך להבין מה שמוסיף תיבת ימים, לאחר שכבר אמר מקץ שנתיים. עוד צריך להבין מה שממשיך בהכתוב ופרעה חולם והנה עומד על היאור, והרי מבואר במדרש[5] ומובא בפרש״י (על פסוק זה) דאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, הרי שהנילוס הי׳ משפיע חיות למצרים עד שלכן היו המצרים עובדים לנילוס[6], וא״כ אינו מובן מה שאומר ופרעה עומד על היאור, ואע״פ שפרעה אמר לי יאורי ואני עשיתיני[7], דהיינו שהוא משפיע להנהר (על היאור), הרי כל זה הוא רק מה שהוא הי׳ אומר לאחרים. אמנם כאן שהראו לו בחלום מלמעלה, זה הי׳ ג״כ באופן שהוא עומד על היאור בזמן שבאמת הוא עצמו אינו אלא מקבל מן היאור, והוה לי׳ לומר עומד אצל היאור וכיו״ב.

והנה[8] מ״ש בפסוק זה בא בהמשך למ״ש לפני זה בפרשה הקודמת, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו[9], שזה בא בתור עונש על מה שתלה בו יוסף לזכרו, שנאמר[10] אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב, ומטעם זה הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים[11], ולפי זה ביותר אינו מובן דהוה לי׳ לומר לכאורה כל זה (מקץ שנתיים) בסוף פרשה הקודמת, דהוה לי׳ לומר שם שמכיון שבטח על מצרים הקרויים רהב, לכן הנה מלבד העונש שהי׳ לו ע״ז שלא זכר שר המשקים וישכחהו, הי׳ לו גם עונש נוסף ע״ז, שהי׳ אסור עוד שתי שנים, ולאחרי זה בפרשה זו יאמר ויהי מקץ שתים עשרה שנה [דלפי החשבון זהו כל משך הזמן שהי׳ אסור בבית האסורים, שהרי כשמכרוהו הי׳ בן י״ז שנים[12], וכשיצא מבית האסורים הי׳ בן שלשים שנה[13], ובינתיים הי׳ אסור בבית האסורים י״ב שנה[14]], או בלשון סתמי יותר, מקץ עת ישיבתו בבית האסורים וכיו״ב. ובפרט שעיקר השייכות דחלום פרעה הוא ליו״ד שנים הראשונות שבבית האסורים, שהרי לא הי׳ ראוי יוסף לינתן בבית האסורים אלא יו״ד שנים, וע״י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך גו׳ והזכרתני אל פרעה[15] ניתוסף לו עוד ב׳ שנים[16], וא״כ מהו אומר מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם. גם צריך להבין מה שבתיבת מקץ שנתיים ימים ישנם שני פירושים הפכיים, דמבואר בזהר[17] שישנם שני אופנים בקץ, קץ הימים וקץ הימין, והנה בתו״א[18] מבואר דמ״ש מקץ שנתיים ימים, פירוש שיכלה ח״ו אצלו בחי׳ התורה שהיא בחי׳ שנתיים ימים, כמ״ש ואהי׳ שעשועים יום יום[19] אלפיים שנה קדמה תורה לעולם[20], ואז פרעה חולם, ולפי פירוש זה הו״ע קץ הימים, וכמבואר בזהר[21] שהו״ע קץ דשמאלא, אמנם בלקוטי תורה מהאריז״ל[22] מפרש שהוא קץ הימין, דקאי על סוף ימי הגלות, וכן מפרש בבראשית רבה[23] שהו״ע קץ שם לחושך[24], וצריך להבין איך הוא זה שישנם שני פירושים הפכיים בפסוק אחד. גם בבראשית רבה גופא ישנם שני פירושים בזה, דלאחר שמפרש מקץ שנתיים ימים מלשון קץ שם לחושך, מוסיף עוד פירוש בזה[25] כי מבית האסורים יצא למלוך[26], וצריך להבין מהו הקשר בין ב׳ הפירושים.

והנה פירושים אלו מובאים באור התורה[27], וממשיך לבאר בזה[28] דמה שיוסף הורד מצרימה לא הי׳ בתור סיבה כדי שעי״ז ירדו בנ״י למצרים, כי אם אדרבה זה הי׳ הנתינת כח ליציאת ישראל ממצרים, ואף שלפועל היתה הירידה למצרים ע״י יוסף, הרי לא זה הי׳ הסיבה להירידה, שהרי ראוי הי׳ יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל[29], ומה שירד יוסף למצרים הי׳ רק כדי שעי״ז תהי׳ הנתינת כח להגאולה ממצרים, שזה הי׳ ע״י שוילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען[30], ובפרט לפי מארז״ל בפסחים[31] שיוסף ליקט כל זהב וכסף שבעולם וכו׳ וכשעלו בנ״י כו׳ וינצלו כו׳. וכן הג׳ מטמוניות שהטמין יוסף במצרים הי׳ מכסף זה שליקט יוסף[32], שזהו ענין בירור הניצוצות שבכל העולם. הרי שירידת יוסף למצרים הי׳ הנתינת כח להגאולה ממצרים. ומאחר וגלות מצרים הרי היא השרש לכל הגלויות[33] [דזהו הטעם[34] שגלות מצרים אינו נחשב במדרש[35] בהארבע גלויות שהם בבל מדי יון ואדום, לפי שהוא המקור הכולל כולם כו׳], הרי מזה מובן שכן הוא גם בהנוגע להגאולה דשאר הגלויות, שסיבת ירידתו של יוסף למצרים היתה כדי שעי״ז תהי׳ הנתינת כח לגאולת מצרים, ועי״ז גם להגאולה דשאר הגלויות[36]. וזהו גם מ״ש[37] כי ערב רב עלה אתם, דקאי על הר״ב ניצוצות שנתבררו בגלות מצרים[38], שהוא הי׳ הגלות הכי קשה, ולכן נתבררו בו רוב הניצוצות מהרפ״ח ניצוצות, וגם הפ״ו ניצוצות שעדיין לא נתבררו אז, הרי כבר הי׳ ע״ז אז הנתינת כח, ע״י שליקט כל כסף וזהב שבעולם כו׳, ובפרט לפי המבואר בלקו״ת[39] שכסף ענינו אהבה, וא״כ מה שליקט כל כסף שבעולם הי׳ כדי שזה יתן הנתינת כח להאהבה שישנה בכאו״א בזמן הגלות[40], הרי שירידת יוסף למצרים הי׳ הנתינת כח לכל הגאולות, עד לגאולה העתידה, שאז יהי׳ באופן של מנוחה, ובמכל שכן משלמה אשר שלמה יהי׳ שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו[41], וכמבואר בד״ה פדה בשלום לאדמו״ר האמצעי[42]. והנה כיון שכל זה הי׳ ע״י יוסף, הרי צריך לומר שאצל יוסף הי׳ גם ענין זה, דהיינו שעבודתו של יוסף היתה באופן של מנוחה, וזהו שמבואר החילוק בין יוסף לשאר השבטים, ואפילו האבות[43], דהשבטים הוצרכו להיות בהתבודדות מהעולם, בכדי שעניני עולם הזה לא יטרידו אותם מעבודת ה׳ וכו׳, ולכן בחרו להיות רועי צאן, משא״כ יוסף הי׳ בתכלית העלי׳ והדביקות באלקות, ולכן הי׳ יכול להיות השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ[44], ומבלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו[45], וכן ויבא הביתה לעשות מלאכתו[46], מלאכתו ממש[47], וכפשוטו שהוא מלאכת מצרים שהיא ערות הארץ[48], ועכ״ז לא היו אצלו עניני עולם הזה מציאות התופסת מקום כלל, ולכן לא נתפס בזה, וזה לא בלבל אותו מעבודתו, וכמבואר ענין זה בד״ה ויהי מקץ תרע״ט[49], ושם ישנם עוד חידושים נפלאים בענין זה.

וזהו מקץ שנתיים ימים, דמ״ש ימים קאי על ואהי׳ שעשועים יום יום, שהם ב׳ הבחינות דחכמה ובינה[50], שהו״ע התורה, אלפיים שנה קדמה תורה לעולם[51], וע״ז אומר מקץ גו׳, שבזה לא נתגלה השעשועים, שהו״ע התענוג העצמי, כי חכמה ובינה מצד עצמם, שהוא בחי׳ חכמתכם ובינתכם[52], הרי הם בהגבלה, ולכן גם התענוג שבהם הרי הוא מדוד ומוגבל לפי החכמה ובינה, וכיון שחכמתכם ובינתכם הרי הם במדידה והגבלה, הרי מוכרח להיות שסוף כל סוף יסתיימו, וא״כ יסתיים גם התענוג שבהם, הרי שאין זה התענוג העצמי, וזהו קץ הימים, שאז עבודתו היא באתכפיא. אמנם לאחר שמסיים עבודה זו, הנה זה גופא נותן לו הנתינת כח לבוא לאתהפכא שהו״ע קץ הימין, וזהו ענין עד שתכלה רגל מן השוק[53], להעלות בחי׳ רגל שמאלי שמתלבש בקץ דשמאלא, ואז יהי׳ קץ הימין[54], שזהו ענין עתיק דלית שמאלא בהאי עתיקא[55]. וזהו גם השייכות בין ב׳ הפירושים שבמדרש רבה, דדוקא ע״י קץ שם לחושך, הרי הוא יכול להגיע למלוכה, דמבית האסורים יצא למלוך, דבתחילה הי׳ יוסף בבית האסורים, דשם היתה עבודת הבירורים שלו באופן של מלחמה, וכמבואר בד״ה ברוך הגומל שאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר ביציאתו מבית האסורים[56], שבית האסורים ענינו ירידת הנשמה בגלות הגוף, ועי״ז הרי הוא מגיע לענין קץ שם לחושך, וכמבואר במדרש רבה[57] שקץ שם ליצר הרע שנעקר מן העולם, ומבית האסורים יצא למלוך, עד שהוא באופן דלעתיד לבוא שהוא באופן של מנוחה, וע״י יוסף באה הנתינת כח לכאו״א מישראל, כי כל ישראל נקראו על שם יוסף, כמ״ש[58] נוהג כצאן יוסף, דהיינו שגם אצל כל אחד מישראל תהי׳ העבודה באופן של מנוחה, וזהו שאומר כאן שנתיים ימים, דקאי על יומין תתאין ויומין עילאין⁵⁰, דיומין תתאין קאי על מלכות ששייך לזמן, משא״כ יומין עילאין קאי על ז״א שהוא למעלה מהזמן (ושם שייך רק סדר זמנים[59]), ועד״ז הוא גם בשנים, הנה ע״י החיבור ביניהם נעשה יחוד ז״א ומלכות, וזהו הטעם שנאמר כאן שנתיים בתיבה אחת[60], וכמו שפרש״י על מלא שבוע זאת[61], שהו״ע אחד של שבעה ימים שקורין שטיינא בלע״ז, ואז הרי מיד ברגע הראשון של השנתיים הרי זה כבר כל המציאות של השנתיים, וכן הוא גם בנוגע למה שמוסיף (לאחר שאומר תיבת שנתיים, גם) את תיבת ימים, דקאי כנ״ל על היחוד דיומין תתאין ויומין עילאין, עד שבאים למ״ש לאחרי זה ופרעה חולם והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות, שהו״ע נקבה תסובב גבר[62] שיהי׳ לעתיד, ומ״ש פרעה כאן הכוונה לפרעה דקדושה דבי׳ אתפריעו כל נהורין[63] שיהי׳ בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

מקורות והערות

[1]ריש פרשתנו (מקץ מא, א).