בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ו ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשמ״ג

ויהי ביום השמיני גו׳[1], וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו[2], דהנה מה שיום זה נקרא יום שמיני הוא (כפירוש הכלי יקר[3]) להיותו שמיני למילואים, ולכאורה הרי ימי המילואים הם שבעה ימים, כמש״נ[4] שבעת ימים ימלא את ידכם, ומהו ענין יום השמיני למילואים. ומבואר בכלי יקר³שמעלת יום זה היא מה שבו הי׳ גילוי השכינה כמ״ש[5] וירא אליכם כבוד ה׳, וכפירוש רש״י[6] ויברך אותם משה, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו וגו׳. וכן מפורש בכתוב[7] שאז הי׳ וירא כבוד ה׳ אל כל העם, ותצא אש מלפני ה׳ וגו׳. ולכאורה צריך ביאור מה יום מיומיים, למה ביום זה דוקא הי׳ גילוי שכינה ולא בימים שלפניו שהם היו ימי המילואים. וע״ז אומר הטעם להיותו יום השמיני, ושמיני הוא מספר מקודש.

וכללות הביאור בזה הוא, ע״פ המבואר בתשובת הרשב״א הידועה[8], שיש מועדים של שבעה ימים ויש של שמונה ימים, דשבעת ימים הם ימי ההיקף, ומספר שמונה הוא השומר את ההיקף ולמעלה ממנו. ועם היות דמספר שבעה הוא מספר שלם, היקף שלם, שבעת ימי הבנין, אבל מ״מ צריך לענין השומר אותו, וזה ענינו של מספר שמונה השומר את ההיקף. ומזה שהוא השומר את ההיקף מובן שיש בו ב׳ ענינים. א׳ שהוא למעלה מימי ההיקף, ב׳ דמ״מ יש לו איזו שייכות לימי ההיקף דלכן הוא יכול לשמור על ההיקף. והיינו, דמספר שבעה הוא מספר השייך לעולם, דהעולם נברא ע״י שבעת ימי הבנין, היינו במספר שבעה דוקא, דמספר זה הוא החוזר בכל שבוע ושבוע, ולכן אחרי כל שבוע מתחילים למנות מחדש היום יום ראשון וכו׳, אלא שבזה גופא המספר שבעה מורה על שלימות, מה שהעולם נברא בשלימותו, עולם על מילואו נברא[9]. והחידוש דיום השמיני הוא שמספר זה הוא למעלה מעולם, גם מענין עולם על מילואו נברא. אבל אעפ״כ הרי הוא שומר את ההיקף, היינו שהוא הפועל את השלימות בז׳ הימים, שתהי׳ בהם שלימות מיוחדת. וזהו מה שביום השמיני למילואים דוקא הי׳ גילוי השכינה, משום שענין זה, גילוי כבוד ה׳, הוא הגילוי דבחי׳ השומר את ההיקף, הפועל את השלימות דשבעת ימי הבנין, שבעת ימי המילואים. וביותר יובן העילוי דיום השמיני ע״פ מה דאיתא בפירוש רש״י על הפסוק[10] שיום זה (יום השמיני) נטל עשר עטרות. והיינו, דנוסף לזה שהוא יום שמיני, הנה יום זה גופא נטל גם הענין דעשר (מספר עשר שלמעלה משמונה), ובזה גופא כמו שהם באופן של עטרה, עשר עטרות דוקא. ומכיון דהמשכת ענינים אלו (מספר עשר ובאופן דעטרות) היתה ביום זה, יום השמיני למילואים, וכנ״ל דיום זה גופא נטל אותם, הנה זה מסביר יותר את מעלת ענין יום זה, שדוקא בו הי׳ גילוי שכינה כו׳.

וביאור ג׳ ענינים הנ״ל [ענין שבעת ימי המילואים, וענין שמיני למילואים, וענין נטל עשר עטרות] יובן ע״פ מארז״ל[11] גבי כינור של בית המקדש, שגם בו יש ג׳ אופנים. דכינור של זמן הזה (זמן שבית המקדש הי׳ קיים) הוא של ז׳ נימין, וכינור של ימות המשיח הוא בן ח׳ נימין, וכינור דלעתיד לבוא הוא כינור של עשרה נימין כמ״ש[12] עלי עשור גו׳. דענין בית המקדש הוא השלימות של העולם, עולם על מילואו נברא, וזהו גם ענינו של כנור, שהוא אותיות כ״ו נר[13]. כ״ו הוא גימטריא של שם הוי׳ והוא באופן של נר המאיר, דזהו שלימות העולם שנברא על מילואו, למעלה ממה שהעולם נברא ע״י שם אלקים, אלא מה שנברא ע״י שם הוי׳, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי׳ גו׳ ארץ ושמים[14]. ובבית המקדש הי׳ גילוי שם הוי׳ באופן של נר, כי משם אורה יוצאה לכל העולם כולו[15]. ולכן הי׳ הכינור במספר שבעה דוקא, כי הוא שלימות ההיקף. ולעתיד יהי׳ ענין שומר ההיקף, שמונה נימין. ואח״כ גם למעלה מזה, ענין עשרה נימין.

והענין בעבודת האדם, הנה מבואר בתניא[16] שיש עשר בחינות בנפש שהם כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן, הנחלקות לשתים שהן שלש

אמות (חב״ד) ושבע המדות, שבעת ימי הבנין, כי הם עיקר בנין עבודתו של אדם, שהרי עיקר עבודת האדם הוא במדות דוקא. וכמבואר בכמה מקומות[17] שלכן החיוב דכיבוש ארץ ז׳ עממין הוא גם לפני ביאת משיח, כי עתה עיקר העבודה היא עבודת המדות, משא״כ לעתיד יהי׳ גם כיבוש ג׳ הארצות שהם כנגד ג׳ המוחין, וכמ״ש[18] וכי ירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך גו׳, דקאי על כיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני, שהם כנגד ג׳ המוחין חב״ד.

והנה מבואר[19] על הפסוק[20] הנסתרות להוי׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו גו׳ דוהנגלות אותיות ו״ה נגלות, דו״ה הם המדות, שהם בבחי׳ נגלות לכאו״א, כי כאו״א שייך לעבודה במדות שבלב. משא״כ הנסתרות הן המוחין, היינו ההתבוננות וידיעת אלקות וכו׳, דענין זה הוא בכל חד וחד לפום שיעורא דילי׳. וצריך להבין, הרי בפסוק נאמר הנסתרות להוי׳ אלקינו, שאין זה שייך להעבודה שלנו, ואילו לפי הביאור הנ״ל הרי זה שייך להעבודה שלנו, ורק שהוא באופן של נסתרות, היינו כל חד וחד לפום שיעורא דילי׳. אמנם ע״פ הנ״ל יש לומר, דאף שהעבודה הנ״ל היא מהנסתרות להוי׳ אלקינו שאין זה שייך להעבודה שלנו, וזה יהי׳ רק לעתיד לבוא כאשר ירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך, ואילו עכשיו אינו שייך לנו, ומה שגם עכשיו ישנה העבודה דמוחין הוא רק מצד זה שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו[21], לכן גם הכיבוש דג׳ אומות קיני קניזי וקדמוני תלוי ג״כ בעבודת האדם, שגם עכשיו צ״ל מעין עבודה זו. וכמו בכיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני כפשוטו, הנה אף שהכיבוש יהי׳ לעתיד לבוא דוקא, מ״מ, כשנכרת הברית עם אברהם אבינו בין הבתרים, הרי הי׳ הברית על כל עשר הארצות[22]. ועד״ז הוא גם בעבודתם הרוחנית, שגם עכשיו יש איזה ענין של שייכות גם לעבודת המוחין.

והנה הגם שעצם עבודת המוחין אינה שייכת עכשיו, ומה שגם עכשיו ישנה עבודה זו הוא רק בתור הכנה להגילוי דלעתיד לבוא כנ״ל, מ״מ ישנו ענין בעבודת המוחין השייך גם להעבודה דעכשיו. והענין הוא, דהנה מכיון שעכשיו עיקר העבודה הוא במדות, והנגלות לנו ולבנינו, הרי כדי שענין המדות יהי׳ בשלימות, צריך שבשביל זה תהי׳ עכ״פ המסקנא של המוחין, המסקנא שצ״ל ענין של מדות. דכשם שבעבודת המדות עצמה כולם שוים כנ״ל, עד״ז הוא בכללות המסקנא של עבודת המוחין כולם שוין. דבהתבוננות בעומק וכו׳ בידיעת אלקות, בזה יש חילוקי דרגות, כל חד לפום שיעורא דילי׳. משא״כ המסקנא שצריך להיות קיום המצוות לא באופן של מצות אנשים מלומדה אלא מתוך חיות הנפש והתפעלות וכו׳, הנה בזה הכל שוין.

וזהו ענין הג׳ מספרים שבעה שמונה ועשר בעבודת האדם. שבעת ימי הבנין הוא עבודת המדות. ושמיני השומר את ההיקף, היינו ענין זה שבמוחין שהוא בשביל המדות, המסקנא שבמוחין. דכשם ששלימות שבעת ימי הבנין היא ע״י השמיני השומר עליהם מלמעלה, כן הוא גם בענין המדות, שבעת המדות, שקיומן אפשר רק ע״י הקדמת מסקנת המוחין, ענין מספר שמיני. ועשר הוא עבודת המוחין מצד עצמן, קיני קניזי וקדמוני.

וג׳ בחינות הנ״ל בספירות, הנה[23] שבעה הם שבעת ימי הבנין, ומספר שמיני הוא ספירת הבינה, אם הבנים, וענין עשר הוא מה שספירת הבינה כוללת את כל הג׳ ראשונות, דזהו ג״כ מה שההמשכה דעשר נמשכה בקודש הקדשים, כי בקודש הקדשים נמשכים גם הג׳ ראשונות. והנה ע״פ הכלל הידוע בחסידות, שהכלל הכולל כמה פרטים הרי הוא למעלה מהם, הרי מזה מובן (דבר חידוש) שיש מעלה בספירת הבינה, קודש הקדשים, לגבי כל הענינים, שכולל את כל ג׳ המוחין כו׳.

והנה הגילוי דויהי ביום השמיני הי׳ ע״י משה רבינו, וכנ״ל שמשה אמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. דלא זו בלבד שבמשך שבעת ימי המילואים הי׳ משה רבינו משמש בכהונה, שאז הי׳ רק משה, אלא דגם ביום השמיני היתה העבודה ע״י נתינת כח תחילה ממשה, שהוא פעל באהרן (ולמדו על מעשה הקטורת כו׳) כמבואר בהדרושים. ולכאורה ענין זה דורש ביאור, שהרי משה שייך למספר שבעה דוקא, כידוע מה דאיתא במדרש[24] שכל השביעין חביבין ומשה הוא השביעי, וא״כ מה שייכותו ליום השמיני כו׳. ובפרט ע״פ המבואר בדרושי ההילולא (יו״ד שבט)[25] שמשה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין הוריד את השכינה למטה בארץ, ובפרט ע״י בנין המשכן שנעשה מי״ג או ט״ו[26] דברים גשמיים לעשות אותם כלים לאלקות, עד שעשה משקר העולם קרשים למשכן, היינו הפיכת צירופי האותיות דשקר שיהי׳ בבחי׳ קרשים למשכן, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, שכל זה קשור עם מספר שבעה, מה שמשה הוא השביעי. אך הענין הוא, דלבד זאת שמשה רבינו הי׳ השביעי, יש בו גם המעלה דשמונה. דזהו מה שאמרו רז״ל[27] משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו, דהשלימות דבריאת העולם, ביום עשות הוי׳, היא ע״י הוי׳ דלתתא דוקא, מספר ז׳, שלימות ההיקף, ופסיק טעמא בגווייהו, שיש הפסק בין שם הוי׳ דלתתא ושם הוי׳ דלעילא, משא״כ משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו, היינו שמשה רבינו כפי שהוא למטה הוא קשור עם ענין משה דלמעלה, שנקרא משה על שם כי מן המים משיתיהו[28], שמים הם חכמה, ענין המוחין. ובפרט לפי הפירוש המובא במ״א[29] דמ״ש כי מן המים משיתיהו קאי על עולם נעלה ביותר הנקרא בשם מים. וזוהי מעלת משה שהי׳ בו גם ענין זה דבחינה שלמעלה מז׳, בחינה השומרת את ההיקף. ועד שאמרו רז״ל[30] עשרה שמות נקרא בהם משה, ומ״מ השם שנקרא בו בתורה הוא השם משה דוקא, על שם כי מן המים משיתיהו, משום שעיקר ענינו הי׳ מה שנמשך מן המים, בחי׳ המוחין. והיינו, דמצד זה שהי׳ המשך ומקבל מאלו שלפניו, הי׳ השביעי, עד שנאמר לו במקום גדולים אל תעמוד[31], אבל נוסף לזה יש בו ענין נעלה ביותר, שמצד זה פעל גם באהרן, ופעל את השראת השכינה ביום השמיני למילואים.

ויהי רצון, שע״י הלימוד בענינים אלו בתורה, בתורת רבותינו נשיאינו, יהי׳ ונשלמה פרים שפתינו[32], ועד ששפתינו יביאו לידי גילוי הפרים בפועל, בבית המקדש השלישי, שאז יהי׳ הכינור של שמונה נימין ועשרה נימין, במהרה בימינו ממש.

מקורות והערות

[1]ריש פרשתנו (שמיני ט, א).