בס״ד. ש״פ תזריע, ר״ח ניסן ה׳תשכ״ה

אשה כי תזריע וילדה זכר[1], וארז״ל[2] אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ומביא אדמו״ר הזקן (בלקו״ת ד״ה זה[3]) דהפלסופים פירשו, דהטעם על זה שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר הוא כי כשאשה מזרעת תחלה טיפת האיש באה באחרונה ועילאה גבר. ואומר אדה״ז שפירושם הוא דוחק גדול. ומפרש כדמוכח מפשטות הלשון שלידת הזכר בא מזרע האשה (ולא מזה שזרע האיש בא לבסוף). ויש לומר, דזה שמביא בלקו״ת גם הפירוש דלידת הזכר הוא מטיפת האיש (הבאה באחרונה, כי עילאה גבר), ויתירה מזו, שמקדים פירוש זה להפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האשה, הוא[4] כי איש ואשה (ברוחניות) הם הקב״ה וכנסת ישראל, דהקב״ה נקרא בשם איש וכנסת ישראל בשם אשה[5]. וידוע בענין אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא[6], שבכל אחד מהם יש מעלה. דהמעלה באתערותא דלתתא היא שההמשכה הבאה על ידה היא מפנימיות האור[7], והמעלה באתערותא דלעילא מצד עצמה היא שההמשכה היא ממקום נעלה יותר שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם (אלא שההמשכה משם היא מבחינת חיצוניות). ויש לומר, שמזה משתלשלים שני הפירושים באשה כי תזריע וילדה זכר כפשוטו. דהפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האיש דעילאה גבר, משתלשל מהמעלה שבאתערותא דלעילא[8], והפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האשה משתלשל מהמעלה שבאתערותא דלתתא. ולכן מביא גם הפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האיש (אף שבגשמיות, פירוש זה הוא דלא כהמסקנא), בכדי לרמז שיש גם מעלה באתערותא דלעילא.

ב ויש להוסיף, דפרשת תזריע קוראין (בכמה שנים) בחודש ניסן[9], שענינו הוא אתערותא דלעילא[10], ולכן מביא פירוש זה (שלידת הזכר הוא מזרע האיש) לפני הפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האשה, כי בחודש ניסן, ההדגשה היא בהמעלה שבאתערותא דלעילא. וזה שהמסקנא היא שלידת הזכר הוא מזרע האשה, כי לאחרי מתן תורה, גם בחודש ניסן, ההדגשה היא במעלת עבודת האדם (אתערותא דלתתא). וכמובן גם מהמאמר ד״ה החודש של אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[11] בעל ההילולא דב׳ ניסן, שמדייק שם (בתחלת המאמר[12]) ״למה צריכים עבודה בכח עצמו דוקא ומהו המעלה בזה והלא האהוי״ר הבאים מלמעלה הם גבוהים הרבה יותר״, דזה שמדייק (מהי המעלה בעבודה בכח עצמו), אף שבכו״כ דרושים מבואר (כנ״ל) המעלה שבאתערותא דלתתא (עבודה בכח עצמו), יש לומר, כי במאמר ד״ה החודש מודגשת המעלה שבאתערותא דלעילא, ולכן יש מקום לשאלה מהי המעלה בעבודה. אבל מזה שענין זה (מהי המעלה בעבודה) הוא רק שאלה, מובן, שגם בחודש ניסן (ד״ה החודש), שבו מודגשת מעלה ההמשכה הבאה מלמעלה, המסקנא היא שיש (גם) מעלה בעבודה בכח עצמו (אתערותא דלתתא) לגבי האהוי״ר הבאים מלמעלה (אתערותא דלעילא). ויתירה מזו, דענין זה (המעלה שבאתערותא דלתתא) הוא עיקר המעלה, שלכן, המסקנא (בלקו״ת) היא שלידת הזכר הוא מזרע האשה, המעלה שבאתערותא דלתתא.

ג והענין הוא, דהנה המעלה שבאתערותא דלעילא (שמצד עצמה) היא שההמשכה היא ממקום שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם, וההמשכה היא מצד כי[13] חפץ חסד הוא[14]. וע״פ הידוע[15] בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים[16] (ועמך כולם צדיקים[17]), דזה שנתעורר כביכול להיות חפץ חסד הוא מצד זה שעלה במחשבה (מחשבה עצמית, שלמעלה מהגילוי דחפץ חסד) שעתידין ישראל לקיים תומ״צ ולעשות דירה לו ית׳ בתחתונים, מובן, שהשרש דעבודתם של ישראל הוא למעלה יותר גם מהענין דחפץ חסד. וע״י שהגילוי דחפץ חסד נתעורר ונמשך ע״י עבודת האדם, מיתוסף בו עילוי נעלה יותר (מכמו שהוא מצד עצמו, מצד למעלה), שנמשך בו מהמחשבה עצמית שלמעלה מגילוי. ועפ״ז יש לבאר, דזה שבחודש ניסן (שענינו הוא המשכה מלמעלה) קוראין אשה כי תזריע וילדה זכר (ההדגשה במעלת אתערותא דלתתא) הוא, כי עיקר העילוי בההמשכה מלמעלה (והגילוי דחפץ חסד) הוא כשהיא נמשכת ע״י עבודה.

ד והנה ענין זה (שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר מורה על המעלה שבאתערותא דלתתא) הוא גם להפירוש שלידת הזכר הוא מטיפת האיש הבאה באחרונה דעילאה גבר. אלא שלפירוש זה, המעלה באתערותא דלתתא (זרע האשה) הוא שהיא סיבה שהאתערותא דלעילא הנמשכת על ידה תהי׳ מבחינה נעלית יותר[18] (עילאה גבר), ולהפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האשה, המעלה שבאתערותא דלתתא היא (גם) מצד עצמה. ועפ״ז יש לומר הרמז בהסדר דשני הפירושים, דזה שמקדים הפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האיש, אף שהמסקנא היא שהוא מזרע האשה, כי בתחלת העבודה, מעלת האתערותא דלתתא היא שהאתערותא דלעילא הנמשכת על ידה היא נעלית יותר, ועי״ז מתגלית אח״כ המעלה שבאתערותא דלתתא גופא.

ויובן זה ע״פ המבואר בלקו״ת[19] שיש בחינה שלישית באתערותא דלעילא, שהיא בדרך מתנה. שגם אתערותא דלעילא זו נמשכת ממקום שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, אלא שבכדי שיהי׳ הגילוי של אתערותא דלעילא זו צ״ל תחלה השלימות דמעשה התחתונים, האתעדל״ת והאתעדל״ע שנמשכת על ידה. וצריך להבין, הרי הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים[20] היא שעשיית הדירה תהי׳ ע״י עבודת האדם, דמזה מובן, שגם גילויים הכי נעלים, גם האור שלמעלה מהשייכות לנבראים (שאין בכח האתערותא דלתתא להגיע לשם), ועד לגילוי העצמות[21], נמשכים הם ע״י עבודת האדם[22], ואיך זה מתאים עם המובא לעיל מלקו״ת שע״י העבודה נמשך רק מבחינה שאתערותא דלתתא מגעת לשם, והמשכת הבחינות שלמעלה מזה היא בדרך מתנה מלמעלה. ויש לומר הביאור בזה, דזה שאתערותא דלתתא מגעת רק באור השייך לעולמות הוא מצד ענין הנבראים [אתערותא דלתתא כמו שהוא בבחינת ״תתא״, הנבדל מ״עילא״]. אבל מצד כח העצמות שישנו בעבודתם של ישראל [וכמשנת״ל (סעיף ג) בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, ששרש העבודה דישראל הוא במחשבה העצמית שבעצמותו ית׳, שלמעלה מכל הגילויים, גם מהגילויים הכי נעלים], אין שייך לחלק בין ״תתא״ ל״עילא״, דישראל וקוב״ה כולא חד. אלא שגילוי ענין זה (השרש דעבודת ישראל כמו שהוא במחשבה העצמית) הוא דוקא לאחרי שנשלם כל השייך לעבודת האדם, העבודה עצמה (אתערותא דלתתא) וההמשכה מלמעלה (אתערותא דלעילא) שבאה על ידה. ולכן, תחלת ההמשכה הבאה ע״י העבודה (לפני שנתגלה כח העצמות שבה) היא רק מהאור השייך לעולמות, מקום שאתערותא דלתתא מגעת לשם, אבל לאחרי השלימות דעבודה (הן דהעבודה עצמה והן דההמשכה מלמעלה שעל ידה), שאז מתגלה ה״פנימיות״ שלה, הנחת רוח והתענוג שלמעלה שבעבודת ישראל, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני[23], דנחת רוח ותענוג זה (שנעשה רצוני, ע״י ישראל) הוא בעצמותו ית׳ (נחת רוח לפני)[24], ע״י העבודה נמשך גם האור שלמעלה משייכות לעולמות[25], ועד להמשכת העצמות.

ה ועפ״ז יש לבאר הסדר דשני הפירושים באשה מזרעת תחלה יולדת זכר, שבתחלה (לפני שנתגלה ה״פנימיות״ דעבודת ישראל), העבודה דכנסת ישראל וההמשכה מלמעלה הם שני דברים, ובמילא ההמשכה שבאה על ידה היא מהאור השייך לעולמות (שהאתערותא דלתתא מגעת לשם), והמעלה בהעבודה דישראל אז היא שהעבודה היא סיבה שהאתערותא דלעילא הנמשכת על ידה תהי׳ מפנימיות האור – פירוש הראשון שזרע האשה היא סיבה להתגברות דזרע האיש (עילאה גבר), ועי״ז מתגלה הפנימיות דעבודת ישראל, כח העצמות שבה (מצד זה שישראל וקוב״ה כולא חד), וכל ההמשכות הן ע״י העבודה גופא (ולא שהעבודה היא רק סיבה לההמשכה) – פירוש השני שלידת הזכר הוא מזרע האשה, ומעלת ההמשכה מלמעלה (לידת הזכר) היא (לא רק המשכת הפנימיות של האור השייך לעולמות, אלא גם) המשכת האור שלמעלה משייכות לעולמות, ועד להמשכת העצמות.

ו ויש לקשר זה עם יום השני בניסן, דלהדיעה[26] שבניסן נברא העולם, היינו שבריאת האדם היתה בר״ח ניסן ובריאת העולם היתה בכ״ה אדר[27], יום השבת הראשון הי׳ בשני בניסן. וע״פ הידוע[28] בתיווך ב׳ הדיעות בזמן הבריאה²⁶, שהבריאה בפועל היתה בתשרי (כ״ה אלול[29]) והמחשבה לברוא את העולם היתה בניסן (כ״ה אדר), יש לומר, שבהבריאה בפועל שהיתה בתשרי נכלל גם הגילוי דחפץ חסד[30], וזה שבניסן היתה המחשבה לברוא יש לומר דמחשבה זו היא ע״ד המחשבה דבמי נמלך, הכוונה והתכלית דהבריאה שלא נמשכה בגילוי בהבריאה[31]. וביום השבת, ב׳ ניסן, נעשה השלימות דהמחשבה. ויש לקשר זה גם עם זה שיום ב׳ ניסן הוא יום ההילולא של אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע, ויום שבו הוכתר כ״ק מו״ח אדמו״ר (בנו יחידו של בעל ההילולא) בכתר הנשיאות[32], כי הכוונה והתכלית דהבריאה היא שיהי׳ בעולם הגילוי דאוא״ס שלמעלה משייכות לעולמות (כנ״ל), דגילוי זה הוא (בעיקר) ע״י הלימוד וההפצה דפנימיות התורה. דפנימיות התורה מצד עצמה היא למעלה מגילוי (סתים דאורייתא), וע״י הלימוד דפנימיות התורה בהבנה והשגה, ובפרט ע״י הפצתה חוצה (ועד חוצה בתכלית), ממשיכים האור שלמעלה משייכות לעולמות, ועד לעצם האור שלמעלה מגילוי, שיהי׳ בגילוי בעולם. וזוהי השייכות דב׳ ניסן, השבת הראשון דמעשה בראשית במחשבה (שבו היתה השלימות דהמחשבה) לבעל ההילולא ולבנו יחידו ממלא מקומו[33], כי ע״י הדרושים של בעל ההילולא שהוא הרמב״ם דתורת החסידות[34] (דברים המתבארים ועד שתהא סדורה בפי הכל[35]), ובפרט, ע״י ההתייסדות דתומכי תמימים, הותחל שלב חדש בהפצת המעינות, ולאחרי זה, ע״י כ״ק מו״ח אדמו״ר, נעשה ההפצה עוד ביתר שאת ויתר עוז. שזו (הפצת המעינות חוצה) היא ההכנה והכלי לאתי מר דא מלכא משיחא[36] (שאז תושלם הכוונה[37] דדירה בתחתונים[38]), בקרוב ממש.

מקורות והערות

[1]פרשתנו (תזריע) יב, ב.