בס״ד. ש״פ אחרי, כ״ד ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשל״ו

כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קודש הם גו׳[1]. ומדייקים בדרושי רבותינו נשיאנו[2] ובגמרא[3] ובתורת כהנים[4] למה נאמר בד אצל כל אחד מהבגדים, בד בד בד בד, והוה לי׳ לומר שיהיו (כולם) בגדי בד. ומזה למדים (בגמרא שם) שצ״ל מובחר שבבד (ולא בד סתם). והנה בגדי כהונה הם בדיוק דוקא, דהרי אסור לפחות מהם או להוסיף עליהם[5], דמזה מובן שכל אחד מהבגדי כהונה יש לו ענינו וגם ישנו ענין שהוא בצירוף כולם יחד דוקא. שזהו מה דאיתא בגמרא שצ״ל מובחר שבבד, שלימוד זה הוא ע״י צירוף כולם יחד.

והענין כמבואר בדרושי רבותינו נשיאנו, כ״ק אדמו״ר הזקן, כ״ק אדמו״ר האמצעי וכ״ק אדמו״ר הצ״צ[6], דאיתא ברמ״ק[7] דארבע בגדי לבן הם (ד׳ אותיות) שם הוי׳. והענין הוא, דמצנפת קאי על כתר[8], וזהו מה שהמצנפת היתה על הראש, והיא לכפר על ענין הגאוה[9], דעוון הגאוה נוגע ופוגם למעלה מעלה בראש בבחי׳ הכתר. ואין מזה סתירה[10] למ״ש כ״ק אדמו״ר הזקן בביאור ענין המצנפת שארכה י״ו אמה, כדאיתא ברמב״ם[11], וב״פ י״ו הוא ל״ב, כנגד הל״ב נתיבות חכמה, הרי שענין המצנפת (שהוא חצי מבחי׳ ל״ב נתיבות חכמה) הוא במוחין ולא בכתר כנ״ל, כי ענין המצנפת הוא מה שהכתר נמשך בחכמה. וזהו[12] מה שהמצנפת בא לכפר על גאוה בגימטריא י״ה[13], בחי׳ חכמה ובינה, כי המצנפת הוא מה שהכתר נמשך במוחין.

וענין האבנט הוא, לכפר על הרהורי עבירה שבלב[14], שלכן מקום האבנט הוא בסמוך לחזה הלב[15]. וענינו לקשר המקיפים עם הפנימיים[16], שזהו מה שהי׳ מקרב ומקשר ומהדק את הלבושים (מקיפים) עם הגוף. וענין המשכת המקיפים בפנימיים שע״י האבנט הוא מה שבינה ליבא[17], ומהלב נמשך אח״כ בכל הענינים, דהרי הלב הוא מהתלת שליטין[18], דלכן ליבא פליג לכל שייפין[19], שמהלב נמשך בשאר האברים וכו׳, והיינו שענין האבנט הוא להמשיך המוחין במדות. ולכן הי׳ ארוך ל״ב אמה¹¹, משום שענינו המשכת המקיפים בלב. והמשכה זו שע״י האבנט אינה כהמשכת הכתר בחכמה (שבהמצנפת). דבמצנפת מה שנמשך בחכמה הוא באופן דהעלם וכיסוי, שזהו מה שמצנפת מלשון צפנת[20], משא״כ האבנט.

וענין הכתונת[21] הוא לכפר על עוון שפיכות דמים¹⁴, דכתונת שייך להכתונת פסים שטבלו בדם וכו׳. וענין השפיכות דמים הוא כמ״ש[22] שופך דם האדם באדם גו׳, ומדייק בכתבי האריז״ל[23] דאדם השני הוא מיותר והוה לי׳ לומר שופך דם האדם בלבד, ומבאר שכוונת הכתוב היא על הענין דשופך דם האדם דקדושה בהאדם בליעל, אדם דלעו״ז, ולכן מלבד ענין הכפרה צ״ל כמ״ש[24] חיל בלע ויקיאנו, היינו להוציא הניצוצי קדושה שהוריד. והנה עי״ז שמוציא הניצוצות שהוריד נעשה אח״כ כמ״ש[25] אשר שלט האדם באדם לרע לו, שמוציא גם הניצוצי קדושה שהיו שם לפני זה. והכתונת מכסה על כל הגוף עד הרגליים, והיא כנגד הו׳ מדות או הז׳ מדות כמו שלעצמן, לא כמו שהם במלכות.

וענין המכנסים[26] הוא כמ״ש[27] לכסות בשר ערוה, וענינו שבא לכפר על עוון גילוי עריות¹⁴(הכתובים לאחרי זה בפרשה זו), ובספירות הוא בספירת המלכות, בחי׳ נוקבא, כנסת ישראל ששם נוגע שיהי׳ קדושה וטהרה, וצריך להיות השמירה היות שרגלי׳ יורדות[28]. וזהו מה שהכתונת היא על כל הגוף עד הירכיים[29] משום שהיא כנגד המדות, משא״כ המכנסים הם רק ממתנים עד ירכים[30], לבר מגופא, בחי׳ המלכות. וזהו ג״כ מה שמכנסים מלשון כונס, שזהו ענין ספירת המלכות, כנסת ישראל, שכונסת ואוספת הגילויים שלמעלה.

בגדי קודש הם, דהכוונה שבכל הד׳ בגדים צ״ל ענין הקדושה, שהוא ענין הביטול[31]. והנה ענין הקדושה נמשך מספירת החכמה[32], שהיא ראשית כל הספירות וכוללת כל הספירות. ובתורה הו״ע הדיבור דאנכי ולא יהי׳ לך[33] שכוללים את כל עשרת הדברות[34], ועד״ז בהעשרה מאמרות המאמר דבראשית, דבראשית נמי מאמר הוא[35], שהוא המאמר כללי דחכמה. דהענין דאנכי הוא מה שבחי׳ הכתר נמשך בחכמה[36], שלכן אף שאנכי הוא בכתר, הרי הדיבור אנכי נמנה בעשרת הדברות שזהו מה שנמשך בדיבור (מהעשרת הדברות), ועי״ז שכבר נמשך בדיבור (ובחכמה) נמשך אח״כ בכל הדיבורים (והספירות).

והענין שהיא מבד[37], יובן ע״פ הגמרא[38] בד, דבר העולה מן הקרקע בד בבד, ופירש״י שם קנה יחידי מכל גרעין ואין ב׳ קנים עולים מגזע אחד משא״כ בשאר כל מיני צמיחה כמו חיטין ודגן שכמה שבלין עולין מחטה אחת, והיינו שענין הבד הו״ע של יחיד, ו(בעבודה) הוא מה דבא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר[39] וצדיק באמונתו יחי׳ גו׳[40], שכל המדריגות צריכים להיות על יסוד האמונה. וזהו מה שכל הד׳ בגדים, שהם כנגד כל הדרגות, חכמה ובינה מדות ומלכות, צריכים להיות מבד, היינו דכל הדרגות צריכים להיות מיוסדות על ענין האמונה. והנה בישראל ישנם כמה מדריגות, ובכללות נחלקים לעובדי הוי׳ בנשמתם ועובדי הוי׳ בגופם[41], ובפרטיות יותר נחלקים בעשר הדרגות דראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימך[42], שהם עשר מדריגות (בישראל) שכנגד העשר ספירות[43]. והעשר ספירות הם כנגד הד׳ אותיות של שם הוי׳[44], שזהו ענין הד׳ פרצופים דחכמה ובינה מדות ומלכות, שכנגד הד׳ בגדי כהונה (כנ״ל), היינו שבישראל ישנו ג״כ ענין הד׳ פרצופים (והבגדי כהונה), ובכל אחת מחלוקות אלו ישנה ענין האמונה, בכל מדריגה לפי ענינה.

וביאור הענין הוא, שאע״פ שענין האמונה היא נקודה שלמעלה מהתחלקות, בכל זאת אינה דומה האמונה שאצל בעל שכל להאמונה שאצל בעל רגש, ובבעל שכל גופא אם השכל אצלו באופן דנקודה, חכמה, או בהתרחבות, בינה, וכמו״כ ענין האמונה שאצל בעל הרגש אינה דומה לכמו שהיא אצל אנשים פשוטים, בחי׳ רגליים. וכמו שנת״ל[45] עה״כ[46] והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, שמשה רבינו התפעל מהאמונה פשוטה שבהדור דעקבתא דמשיחא, עד שפעל אצלו שהי׳ עניו מאוד גו׳. ואף שענינו של משה הוא כמ״ש[47] ורעה אמונה, ומשה רבינו אמת ראה[48], וא״כ בשביל מה התפעל כל כך לגבי האמונה דדרא דעקבתא דמשיחא, אלא שזהו כנ״ל שאינו דומה ענין האמונה שאצל משה רבינו להאמונה שבבחי׳ רגליים, דרא דעקבתא דמשיחא. ולכן אף שנאמר[49] פתי יאמין לכל דבר, זה משה רבינו[50], אמנם היות שזהו ענין האמונה כמו שהיא בבחי׳ חכמה, לכן שאל למה הרעותה גו׳[51], וענו לו חבל על דאבדין כו׳[52], כי מצד ענין החכמה (חכמה דקדושה) צ״ל דוקא הבנה והשגה, ולכן נאמרה בתורה שאלת משה למה הרעותה, לומר שמצד בחי׳ משה, חכמה דקדושה, צריך לשאול וכו׳. ועד״ז ג״כ מה שביקש משה שיגלו לו טעם פרה, היות דמצות פרה אדומה היא חוקה (שלמעלה מחכמה), דלכן הוצרך להיות דיבור מיוחד (מהקב״ה) כדי לגלות לו טעם המצוה[53], ובפרט להמדרש[54] שגם לאחר בקשת משה נשארה גם אצלו באופן דחוקה ולא גילו לו[55] וצריך שיהי׳ לו אמונה בזה. ומצד שהאמונה שאצלו הי׳ כמו שהאמונה הי׳ בחכמה, לכן הי׳ עניו מאד לגבי מעלת האמונה פשוטה שבדרא דעקבתא דמשיחא (בחי׳ רגל) שכנגד המכנסי בד[56]. ועפ״ז יובן מה שאצל כל אחד מהבגדים נאמר בד במיוחד, היות דצ״ל האמונה בכל אחד מהדרגות, ובכל אחד מהחלוקות הוא באופן מיוחד לפי ענינו.

אמנם אעפ״כ צריכים להיות כל הד׳ בגדים ביחד דוקא, לא חסיר ולא יתיר, כי דוקא ע״י כל אחד לפי ענינו וכולם ביחד פועל עילוי בבחי׳ הבד, האמונה, וכהדרשה הנ״ל דע״י שאצל כ״א מהבגדים נאמר בד למדים שצ״ל מובחר שבבד (ולא רק בד סתם), וע״י הד׳ בגדים נעשית הכפרה ושלימות הכפרה.

והנה עבודה זו נעשית ע״י ישראל, וכמו שלבישת הבגדים היתה ע״י ישראל, ובישראל עצמו ע״י בחי׳ הכהן, ובכהן עצמו בחי׳ כהן גדול. והכהן גדול הוא תכלית הקדושה בנפש, והעבודה היא בקודש הקדשים, שהוא תכלית הקדושה בבחי׳ מקום, וביום הכיפורים, אחת בשנה[57], שהיא תכלית הקדושה בזמן[58]. ואף שבזמן שבית המקדש הי׳ קיים היתה ההגבלה [כמו שבחי׳ אחת בשנה עצמה היא בהגבלה דזמן] שעבודה זו היא ביום הכיפורים, אמנם עכשיו, הרי אפשר להיות ענין התשובה (בחי׳ אחת בשנה) תמיד, וישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין[59].

מקורות והערות