בס״ד. ש״פ בהר, ט״ו אייר ה׳תשמ״ו

כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳, שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו׳[1]. וידוע הדיוק בזה בכמה מקומות[2], ובפרט בדרוש כ״ק אדמו״ר האמצעי שנדפס לאחרונה[3], דיש להבין בלשון המאמר כי תבואו אל הארץ דמשמע דמיד שיבואו אל הארץ ושבתה הארץ, ואיך אפשר שיהי׳ מיד שנה שביעית אם לא קדמו תחילה שש שנים כמ״ש שש שנים תזרע שדך גו׳ ואח״כ ובשנה השביעית גו׳. וגם איך אמר לשון ושבתה הארץ, הלא ידוע דאין לשון שביתה שייך רק מן העבודה ומלאכה, ואיך אמר ושבתה הארץ אחר שלא פירש תחילה עבודה בארץ כלל, והי׳ לו לומר תחילה כי תבואו אל הארץ שש שנים תזרע גו׳ ואח״כ ובשנה השביעית ושבתה הארץ גו׳. ויש להוסיף בזה (בתור מאמר המוסגר), דבכניסה לארץ בפעם הראשונה (בימי יהושע), הנה לא זו בלבד שהיו צריכים להמתין ו׳ שנים עד שהיתה שנת השמיטה, אלא שגם לפני זה היו שבע שנים שכבשו ושבע שנים שחלקו, ורק לאחר הכיבוש והחלוקה וההתיישבות, אז התחיל ענין שש שנים תזרע שדך וגו׳, ורק לאחרי זה באה השנה השביעית[4]. וא״כ דרוש ביאור ביותר לשון הכתוב כי תבואו אל הארץ גו׳ ושבתה הארץ גו׳.

והנה נקודת הביאור בזה היא, על פי הכלל הידוע[5] דנעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן. והיינו[6] שסוף וגמר הענין נעוץ ונמצא כבר בתחילתו, ולכן אמר כאן בכתוב כי תבואו גו׳ ושבתה, שמיד בתחילת ביאתן לארץ נעוץ הסוף דושבתה הארץ שבת לה׳. ועד״ז לאידך גיסא, שתחילתן נעוץ בסופן, היינו, דהתחלת כל דבר שהיא הכוונה והתכלית שבגללה מתחילים את הדבר היא נעוצה בהסוף, דמילוי הכוונה הוא בסוף, וזהו מ״ש כי תבואו גו׳ ושבתה, שתיכף בתחילת הענין (בהמחשבה שלפני המעשה) שהיא הכוונה והתכלית, נעוץ הסוף שיהי׳ ושבתה הארץ שבת לה׳, וענין זה נמשך בכל מה שבינתיים, עד שבסוף הענין באה לידי גילוי הכוונה והתכלית שבתחילתו, שיהי׳ ושבתה הארץ שבת לה׳.

והנה⁶ כללות פרשה זו קאי על כללות עבודת האדם, שתכלית העבודה היא שיהי׳ ושבתה הארץ שבת לה׳, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים[7], וזה נפעל ע״י העבודה בינתיים בשית אלפי שנין דהוי עלמא[8], דשש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך. דענין שדה וכרם רומז לב׳ אופנים כלליים בעבודת ה׳, דשדה הוא מקום גידול הלחם, כמ״ש[9] ארץ ממנה יצא לחם, שהלחם הוא מוכרח לקיום האדם[10], משא״כ כרם ענינו הוא לגדל ענבים ליין וזיתים לשמן[11], ובכללות הוא ענין של תענוג שהוא דבר נוסף על המוכרח[12]. וכמבואר בכמה מקומות[13] בביאור הלשון (בברכת בורא נפשות רבות) וחסרונן על כל מה שבראת להחיות כו׳, דחסרונן קאי על דברים המוכרחים לקיום האדם, ולהחיות קאי על דברים של תענוג וכו׳. ובעבודה רוחנית הם ב׳ הענינים דתורה ומצוות. דבכללות קיום המצוות (גם מצות תלמוד תורה) הוא ענין המוכרח, ולימוד התורה (כשאינו בשביל לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, אלא לימוד תורה לשמה) הוא ענין של תענוג. ועד״ז הוא בפרטיות במצוות ובתורה עצמן, דבמצוות הנה קיום המצוה מעיקר הדין הוא ענין המוכרח, וקיומה בהידור הוא ענין של תענוג. ועד״ז בתורה הנה לימוד התורה כדי לידע את המעשה אשר יעשון כו׳ הוא ענין המוכרח, וכן לימוד התורה להיותה אחת מרמ״ח מצוות עשה הוא ענין המוכרח, משא״כ לימוד התורה באופן דיגדיל תורה ויאדיר[14], דרוש וקבל שכר[15], מה שהתורה היא חכמתו של הקב״ה[16], הוא ענין של תענוג. וזהו מ״ש שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, דגם הסדר בפסוק זה הוא בדיוק, דתחילה צ״ל העבודה בענינים המוכרחים, שדה, ואח״כ צ״ל העבודה בעניני תענוג, כרם. ואח״כ ושבתה הארץ שבת להוי׳, דאחר שלימות העבודה בכל ענינים אלו מגיעים אל הכוונה שהיתה כבר בתחילת כל הענינים, שבת להוי׳, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ובזה גופא אומרים דנעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, שכבר בתחילת הענין (לפני שש שנים גו׳) כתיב ושבתה הארץ שבת להוי׳.

ויש לומר בדרך אפשר בעומק יותר בביאור ענין זה דנעיצת התחלה בסוף. דהנה לפי פשוטו (בלי עיון) לומדים שיש כאן ב׳ ענינים, בתחילה הכוונה שלפני המעשה, ואח״כ בפועל בסוף נשלמת כוונה זו. והיינו, דמה שנעוץ בתחילה היא רק הכוונה והרצון איך שיהי׳, ובפועל נפעל זה לבסוף. [וע״ד המבואר בדרושי ראש השנה[17] בענין כוונת הבריאה, שגילוי התענוג שבבריאה הוא דוקא בגמר המלאכה]. ויש לומר בעומק יותר, דלא רק הכוונה ישנה בתחילה, אלא שגם התכלית עצמו והענין עצמו שמתגלה לבסוף ישנו כבר בתחילה. דזהו דיוק הלשון נעוץ, שיש כאן נעיצת (ס׳איז אַריינגעשטעלט און אַריינגעשטעקט) הסוף והתכלית עצמו בהתחלה, היינו שכבר בהתחלת הענין ישנו הסוף (והתכלית) בפועל. ומכיון שענין זה (הסוף) נעוץ ונמצא כבר בהתחלה, הרי ענין זה הוא גם בכל מה שבינתיים, ונמצא שבכל הדבר כולו נמצא ונעוץ הסוף והתכלית שלו. ויש לבאר זה ע״פ המבואר בדרושי ראש השנה[18] לגבי כוונת הבריאה (מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים[19]), דמכיון שיש תענוג למעלה מהדירה בתחתונים, הרי תענוג זה נשפע ונמשך בכל סדר ההשתלשלות, כדי שלא יהי׳ רפיון ידים כו׳, עד שיהי׳ גילוי התענוג במילוי הכוונה, דהארת התענוג מאירה בכל דרגא בסדר ההשתלשלות. ועד״ז יש לומר בעניננו, דמכיון שהסוף והתכלית נעוץ בהתחלה, הרי הוא נמצא בהתחלה ובכל מה שבינתיים. וזהו ענין נעוץ סופן בתחילתן, שהסוף עצמו נעוץ בההתחלה ובכל מה שבינתיים[20].

ומזה יובן גם בעבודת האדם, דבעת עבודת האדם בכל הענינים דשש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך צ״ל ניכר לא רק שהתכלית הוא שיהי׳ שבת לה׳, אלא שעבודה זו עצמה היא באופן דשבת לה׳. וכמו שאמרו[21] עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי׳ אוכל לכבוד שבת, כיצד, מצא בהמה נאה לוקחה ואומר זו לשבת כו׳, היינו שכבר בהעבודה דחול ישנו אצלו ענין השבת. ומכיון שעבודת ישראל היא בשלימות, הרי בטח שבימות החול מוצאים תמיד מנה יפה (מנה נאה), ואומרים זו לשבת, שכל ענינה הוא לבוא לשבת להוי׳.

וזהו כללות מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוה עלמא, דכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו[22], שהעבודה היא באופן דשש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ובאופן שכבר בהתחלה נעוץ הסוף, שהסוף והכוונה בזה הוא שיהי׳ ושבתה הארץ שבת לה׳, באלף השביעי שהוא יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, וזה נמצא כבר בהעבודה עתה. ויהי רצון שמזה נבוא לגילוי הסוף בפועל, שע״י העבודה בזמן הגלות נבוא בקרוב ממש אל הגאולה האמיתית והשלימה, ועד לתכלית השלימות שבזה, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

מקורות והערות

נדפס בספר המאמרים ויקרא בהוצאת המכון להפצת תורתו של משיח