הקב"ה ברוב טובו ממשיך ומשפיע ברכות משם "הוי'" שעניינו "חסד",
כמו בברכת כהנים: יברכך הוי'… יאר הוי'… ישא הוי'…
וכשאר ברכות שבירך ה' את יצחק ואברהם (בשם הוי').
בניגוד לכך ברכת "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ"… שבירך יצחק את יעקב,
בדומה לברכה הראשונה שנתברך יצחק אחרי מות אברהם – "ויברך אלקים את יצחק בנו".
הן בשם "אלקים" שעניינו "גבורה", דבר המעיד על הקשר בין שתי ברכות אלה.

יש הבדל בין "ברכת אלקים" ל"ברכת הוי'",
שההשפעה הנמשכת מהגבורות (אלקים)
גדולה מההשפעה הנמשכת מן החסדים (הוי').
חסדים שטבעם בקרירות השפעתם מוגבלת,
ואילו הגבורות שהן בחמימות השפעתן בתגבורת עד בלי גבול.
ומכיון שבימי אברהם האירה מדת החסד שלמעלה,
ואילו בימי יצחק שעניינו גבורה גם ההנהגה שלמעלה היתה גבורה.
לכן דוקא יצחק מברך ברכות נעלות הן בריבוי הן בתגבורת –
"ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ"…
ברכות שלא מצינו כמותן לא באברהם ולא ביצחק.

בניגוד ליצחק המברך את יעקב, אברהם אבינו אינו מברך את יצחק בנו.
אילו אברהם היה מברך את יצחק היתה נמשכת הברכה גם לבניו,
אולם אברהם נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשיו יוצא ממנו.
על כן אמר, יבוא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו,
ובא הקב"ה ובירכו.
ואמנם הברכה שבירך אלקים את יצחק נמשכה מעצמה לשני בניו,
אולם ברכת "ויתן לך האלקים מטל השמים"… היא ברכה מיוחדת ונעלית ביותר,
שלכן השתדל יעקב לעשות כמה פעולות בניגוד לטבעו כדי לקבל את הברכות.

מלכתחילה רצה יצחק לברך את עשיו אף שאין שם שמים שגור בפיו,
כי יצחק ראה שבעשיו שנשמתו מעולם התוהו שקדם לעולם התיקון,
יש ניצוצות קדושה גבוהים מאד.
וקיוה שהברכה תמשיך עליו אור עליון ועל ידי זה יתבררו הניצוצות שבו.
אלא שאם היה נמשך אור זה על עשיו שלא על ידי יעקב,
יכול להיות שהיה נבלע בו האור או שהיתה מתבטלת מציאותו.
אם כן, הבירור של עשיו היה צריך להיות דוקא על ידי יעקב,
לכן סיבב הקב"ה סיבת הסיבות ועילת העילות, שיצחק יברך את יעקב.
ויומשכו אורות עליונים – "טל השמים ומשמני הארץ" – ליעקב,
ועל ידי שיקבל יעקב את האורות העליונים יוכל לברר את הניצוצות שבעשיו.

זה לעומת זה עשה האלקים (קהלת ז יד) –
עשיו מול יעקב,
כחות הטומאה כנגד כחות הקדושה,
נפש בהמית מול נפש אלוקית.
הנפש האלוקית רוצה להעלות את האדם מעלה מעלה –
"רוח בני האדם העולה היא למעלה" (קהלת ג כא).
והנפש הבהמית הרוצה להוריד את האדם מטה מטה –
"ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג כא).

בנפש הבהמית עשר כחות טומאה כנגד עשר כחות דקדושה בנפש האלוקית.
בניגוד לעשר כחות הנפש האלוקית הנקראים ספירות, שבהן כל כח כלול מחברו,
כחות הנפש הבהמית נפרדים זה מזה ונקראים "כתרין דמסאבותא" –
כחות מסואבים, מלוכלכים וטמאים.
עשר כחות הנפש הבהמית נקראים: "כתרין דמסאבותא",
כי הנפש הבהמית היא מקליפת נוגה, ובקליפת נוגה כמו בשלש הקליפות הטמאות,
החיות הנמשכת אליה אינה חודרת לפנימיותה,
אלא שורה עליה במקיף ככתר ועטרה.
כוחות הטומאה, שרשן הוא מעולם התוהו שקדם לעולם התיקון,
לכן הם בתוקף גדול שלמעלה מהשכל בדוגמת הכתר שלמעלה מהראש,
והן בחינת רצונות פשוטים ובלתי מודעים שממדרגת הכתר.
התכלית היא שהאורות העליונים שמצד הקדושה ינצחו את כוחות הטומאה,
שהנפש האלוקית תברר את הנפש הבהמית והטוב יגבר על הרע.

עבודת הבירורים נמסרה ליעקב וליתר דיוק לעם ישראל
על ידי התורה שנמשכה מחכמה עילאה.
על פי המדרש משמעות ברכת יצחק ליעקב היא שה' יתן לו את התורה –
"מטל השמים" זו מקרא, ו"משמני הארץ" זו משנה "דגן" זו תלמוד וכו' (מדרש).
בכח התורה שמקורה "עץ החיים" – חכמה עילאה הקדומה –
לברר את "עץ הדעת טוב ורע" – לברר את הטוב מן הרע – "בחכמה אתברירו".
על ידי לימוד תורה והתבוננות בה, על ידי השגת האלוקות והרגשת הביטול
אפשר לבטל את "היש הנפרד", הלעומת זה של "היש האמיתי",
ולשבור את הקשיחות, הגסות והאנוכיות שבטבע האדם,
המונעים מהאדם לקבל את המציאות האלוקית הבלעדית.
וממילא נפעל הבירור והזיכוך של הגוף
ההופך לכלי שקוף דרכו נשקפת הנפש האלוקית,
שהיתה בהעלם קודם זיכוך הגוף.

נשאלת השאלה:
וכי לולי ברכת יצחק לא היתה התורה ניתנת לישראל?
הרי כל כוונת הבריאה ותכליתה היא בשביל שישראל יקבלו את התורה,
ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית… שכל קיומם תלוי אם ישראל מקבלים תורה…
אז למה מתכוון המדרש באמרו שיצחק מברך את יעקב על נתינת התורה?…

אלא שברכת יצחק היתה על עניין היגיעה בתורה – יגיעה בלימודה ויגיעה בקיום הוראותיה.
על ידי היגיעה בתורה מגיעים למעלת התורה כמו שהיא מצד עצמה,
שהתורה מצד עצמה היא חכמתו של הקב"ה, ולמעלה יותר "חכמה סתימאה".
על ידי היגיעה בתורה יגיעה בדרך אור חוזר מגיעים ל"העלם העצמי" (דתורה)
"עין לא ראתה אלקים זולתך".

ואכן, עיקר תכלית העבודה והיגיעה בתורה היא עבודת הבירורים –
המלחמה בעשרת כוחות הטומאה – "עשרה כתרין דמסאבותא",
שכאשר מונים גם את החיות שמחיה את כוחות הטומאה מגיעים ל"אחד עשר",
"אחד" יתר על ה"עשרה" שבקדושה.
כי בניגוד לקדושה בה החיות נמשכת בפנימיות הספירות ומתאחדת עמהן,
הרי שבסטרא אחרא החיות המחיה אותם מובדלת מהם.
שאם היתה נמשכת בפנימיותם היתה נבלעת בהם, ולא היה בהם חיות,
לכן אינו נמשך בפנימיותם ונחשב בפני עצמו.

והנה ה"סטרא אחרא" היא ה"לעומת זה" דקדושה,
ואם בלעומת זה יש דרגת ה"אחד עשר" המובדלת מן ה"עשר",
הרי שגם בקדושה מוכרח להיות לעומת זה המקביל לו.
ואכן גם בקדושה יש מדרגה שלמעלה מהעשר הספירות שהיא מובדלת מהן.
אלא שבקדושה מדרגה זו אינה החיות של העשר ספירות,
שהרי, כאמור, החיות של העשר ספירות מתלבש בתוכן ומתאחד בהן.
אולם דרגת ה"מקיף" שלמעלה מהעשר ספירות הוא עניין לעצמו,
ואינו נמנה עמהן – "אנת הוא חד ולא בחושבן".

כדי לברר את אחד עשר כתרין דמסאבותא צריך להמשיך בחינת "עתיק",
הוא המקיף שלמעלה מעשר הספירות שאינו נמנה עמהם –
שהוא בדוגמת בחינה האחד עשר שבסטרא אחרא המובדלת מהם.

ואכן על פי הסוד, יצחק מברך את יעקב שיקבל מאת האלקים "מטל השמים" –
"טל", "טלא דעתיקא", המשכת בחינת "עתיק", אור גדול ביותר,
שעל ידיו יוכל לברר את הניצוצות שבעשיו.
צריך להמשיך "עתיק" (פנימיות הכתר) למטה כדי לברר את הניצוצות שבסטרא אחרא,
וקודם לכן, צריך להמשיך "עצמות אור אין סוף" שלמעלה גם מ"עתיק".
כי "עתיק" מצד היותו נעתק ומובדל מהשתלשלות ("עתיק" מלשון "נעתק"),
יכול להימשך למטה דוקא על ידי עצמות אור אין סוף, שאינו מוגדר בשום גדר.

זהו העילוי והחידוש של ברכת יצחק "ויתן לך האלקים" על "ויברך אלקים את יצחק",
להמשיך אור גדול למטה שיברר את הניצוצות שבעשיו,
המשכה שמקורה וראשיתה הוא עצמות אור אין סוף.
ולכן אומר יצחק "ויתן לך האלקים" – "האלקים!" בה"א הידיעה,
בחינת העלם העצמי של האין סוף שכח הבירורים נמשך ממנו.

ולאחר המשכת עתיק למטה לקבל את הכח לברר בירורים
ועל ידי עבודת הבירורים שעשינו במשך דורות רבים,
נמשך "עתיק" בעשר הספירות בפנימיותן,
ומתגלה גם העצמות שאינו מוגדר בשום גדר עוד יותר,
וזהו "ויתן לך" – "יתן ויחזור ויתן".
"יתן" את הכח לברר בירורים ו"יתן" את גילוי העצמות.

יהי רצון שנזכה לכל הברכות הצפונות בברכת יעקב
נזכה לברכות "מטל השמים ומשמני הארץ" בגשמיות וברוחניות,
למקרא ומשנה ותלמוד וגם "מטל השמים" כפשוטו ד"טל לא מיעצר".
למשמני הארץ ורוב דגן ותירוש כפשוטם ובתכלית ההרחבה
לבניין בית המקדש השלישי – "יעקב שקראו בית".
ומשם אורה יוצאה לכל העולם כולו שיהיה דירה לו ית',
ועצמות אין סוף יתגלה בתכלית הגילוי מיד ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ תולדות מבה"ח כסלו ה'תשכ"ח)