פרשת משפטים היא המשך ישיר לפרשת יתרו.

לאחר שבפרשת יתרו ניתנה התורה מלמעלה למטה –

"כי מן השמים דברתי עמכם",

ניתנו בפרשת משפטים ההלכות המובנות בשכל אנושי.

אם כן, סדר לימוד התורה הוא דוקא מלמטה למעלה מן הקל אל הכבד.

מיד כשתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה,

ואחר כך בן חמש למקרא… עד שבא "לפניהם" – לפנימיותם של הדברים!…

ואחר כך מתעלה לדרגת "יגדיל תורה ויאדיר" – תכלית השלימות שבתורה,

ועד שמחבר אורייתא וקוב"ה.

יתר על כן, על ידי שלימות לימוד התורה נעשה ה"אתר שלים",

העולם נעשה כלי לגילוי בחינה שלמעלה לגמרי מההתעוררות שמלמטה,

ולומד התורה מגיע לדרגת "מעלה אני עליכם כאילו עשאוני".

כשם שמשה קיבל תורה מסיני כך קיבל גם משפטים מסיני.

משה מצווה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי"… –

היינו, ללמד את עם ישראל את משפטי התורה שהם בעלי טעם והגיון,

באופן של שולחן ערוך המוכן לאכילה עד שייכנסו בלבם,

ויחדרו בפנימיות נפשם ובכל כוחותיהם עד למחשבה דיבור ומעשה.

אולם "לפניהם" הכוונה היא גם לפנימיות התורה,

וכלשון התורה: "תשים" לשון "סימה" (ע"ז פ"ב) היינו, אוצר,

שפנימיות התורה היא בחינת האוצר שבתורה.

זהו החידוש שמחדשת לנו פרשת משפטים.

שאם נדמה לנו שמשפטים הם דברים פשוטים המובנים בשכל אנושי,

ו"אלמלא ניתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול"… (וכל שכן ממין המדבר!)

הרי שבכל אופן גם במשפטים יש סודות פנימיים ונעלים בחינת "אוצר" ו"סימה".

המלאכים התנגדו למתן תורה לבני אדם ואמרו לה':

"תנה הודך על השמים" – שהתורה "חמדה גנוזה" תישאר למעלה,

אולם התורה "לא בשמים היא" וניתנה דוקא למטה בעולם הזה התחתון,

במקום ש"למצרים ירדתם" ו"יצר הרע יש ביניכם".

דרך ארוכה עשתה התורה עד שירדה מטה מטה והתלבשה בדברים גשמיים,

ובטענות של היצר הרע – טענות של שקר, כשזה טוען כך וזה טוען כך.

ודוקא בעולם הזה על ידי "אתכפיא" סטרא אחרא מגיעים ל"אתהפכא",

ועל ידי זה אסתלק יקרא דקוב"ה בחינת "רוממות" (מבלי לפסוח על ההמשכה למטה).

התורה אוצר יקר "חמדה גנוזה" שהקב"ה באהבתו לעמו

מבקש ממשה עבדו למסור אותה לישראל,

ומתחיל בדינו של "עבד עברי" ללמדנו את מהות עבודת ה' ועיקרה.

שיסוד העבודה הוא להיות עבד ה' בקבלת עול ובמסירות נפש מתוך ביטול עצמי.

ואין זה משנה מהי דרגת הנשמה,

שכידוע יש בכללות שתי דרגות בנשמות ישראל: "זרע אדם" ו"זרע בהמה".

אמנם "זרע בהמה" מעלתו נמוכה מ"זרע אדם",

אולם אף נשמות גבוהות בדרגת "זרע אדם" מאחר שהנשמה מתלבשת בנפש הבהמית,

והנפש הבהמית מלובשת בגוף גשמי וחומרי ששרשו מ"טורי דפרודא",

ויש לה שייכות על ידי הגוף עם חלקו בעולם…

גם היא חייבת לעשות עבודה בקבלת עול ובמסירות נפש מתוך ביטול עצמי.

ו"עבודה" היא מלשון "עורות עבודים" וכמו שהעורות משתנים כשמעבדים אותם,

כך בעבודתנו אנו צריכים לעבד ולשנות את טבענו ורגילותנו.

בזה שונה מהותו של "עובד אלקים" השונה בתכלית מ"אשר לא עבדו",

שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים.

מאה פעמים הוא טבעו ורגילותו של האדם ולכן אינו נחשב ל"עובד אלקים",

ואילו מי ששונה פרקו מאה ואחת פעמים הוא עובד ה',

שעושה עבודתו בקבלת עול ומעבד ומשנה את טבעו ורגילותו.

כי אם לא שינינו את טבענו ורגילותנו לא עשינו את העבודה.

ואיך מי שהוא בבחינת "זרע בהמה" יכול להגיע לבחינת "עבד עברי"…

ואפילו מי שהוא בבחינת "זרע אדם" הרי נתלבש ב"זרע בהמה"?…

למזלנו, מקור נשמות ישראל אפילו בדרגת "זרע בהמה" הוא ממקום נעלה ביותר,

"בעבר הנהר ישבו אבותיכם" – בחינת עבר הנהר שלמעלה מסדר השתלשלות!…

דבר הנרמז במילים "כי תקנה עבד עברי".

רק קודם מתן תורה נקרא בן ישראל "עברי" אולם לאחרי מתן תורה "ישראל" או "יהודי",

אלא שלשם שינוי דוקא במצוה הראשונה בפרשת משפטים הוא מכונה "עברי" – "עבד עברי",

להזכירנו את מעלת שורש נשמות ישראל – "בעבר הנהר ישבו אבותיכם".

"בעבר הנהר" היא דרגה שלמעלה מ"גן" ואף למעלה מ"נהר",

אמנם "גן עדן" מקום עליון, אולם הגן מקבל מהנהר –

"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" ומכאן שהנהר למעלה מגן,

ואבותינו ישבו בעבר הנהר – למעלה אף מן הנהר, דהיינו, מעל סדר ההשתלשלות.

זכינו שאברהם העברי ששורש נשמתו גבוה ביותר הוריש לנו את כל אשר לו (הון עתק).

וזהו "כי תקנה עבד עברי" – יהודי יורש מאבותיו דרגה שלמעלה מנהר באופן של "קניין",

שבקניין אין שינוי בגוף הדבר אלא רק שינוי רשות (שעובר מרשות המוכר לרשות הלוקח),

"קנין" עניינו להמשיך מן ההעלם אל הגילוי ולא לחדש ולהמציא מ"אין ליש".

ואכן נשמה שירדה לעולם והתלבשה בגוף לא נפרדה ממקורה ולא השתנתה ממהותה,

וכשנשמה למטה מקושרת עם שורשה ה"עברי" ועושה עבודת עבד,

היא יכולה לפעול את העילוי של התורה.

זהו כוחו של "עבד עברי" שביכולתו להעלות מלמטה למעלה עד למקור ושורש הנשמה.

"עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם".

עבודה בקבלת עול שש שנים (במספר) דוקא,

דוגמת ששה ימים ויום השבת וגם מעין שבעה שמיטות ויובל,

ו"כל יומא ויומא עביד עבידתיה" (זוהר זח"ג צד ע"ב) עד שיוצא לחירות,

כמו שאחרי עבודת ששה ימים בשבוע יוצאים למנוחה ביום השביעי.

נשמות ישראל שלמעלה מן התורה,

ש"עם המלך במלאכתו ישבו", ובהם נמלך כשברא את העולם,

ירדו לעולם לפעול עילוי בתורה ובזה כוחם.

בגלל מעלת ישראל שמעל התורה הם יכולים לפעול עלייה בתורה.

דוקא בהיותם במדרגת "עבד" בעולם העשיה,

ודוקא כשהנשמה קשורה בשורשה "עבד עברי",

הם לומדים תורה לשמה – לשם התורה!… ומעלים אותה.

ומי שמסייע לנו להמשיך כוחות משורש הנשמה הוא משה רבינו.

מי שכתוב בו: "כי מן המים משיתיהו", ששרשו משמיטה נעלית יותר,

בכוחו דוקא להמשיך בכל אחד ואחד מישראל את שורש נשמתו הנעלה,

הן לנשמות שמבחינת "זרע אדם" והן למי שהוא בדרגת "זרע בהמה".

לכן נאמר למשה: "כי תקנה" לשון יחיד ובנוכח,

כי המשכה זו נעשית על ידי משה רבינו.

יהי רצון שעל ידי מעשינו ועבודתנו בג' הקוים שבתורה נבוא בקרוב ממש

לסיום של "שש שנים יעבוד" האמור על שית אלפי שנין דהוי עלמא,

והקב"ה יוסיף מחול על הקודש כשם שאנו מוסיפים "תוספת שבת" ו"תוספת שביעית",

ועוד לפני סיום האלף הששי נבוא בשעתא חדא וברגעא חדא

לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ משפטים תשד"מ)