בשבת הגדול נעשה נס לעם ישראל שהשפיע הן לדורו והן לדורות.

שבת מיוחדת זו מכינה אותנו לחג הפסח.

פסח מיקחו בעשור, ובהיות עם ישראל במצרים לקחו את פסחיהם ב"עשור" שחל בשבת.

בראות בכורי מצרים עבודה זו אצל ישראל נתקבצו אצלם ושאלום: מה זאת לכם?…

ענו ישראל: "זבח פסח הוא לה'" העומד להרוג את כל בכורי מצרים.

נבהלו בכורות מצרים הלכו אל אבותיהם ואל פרעה והתחננו לשלח את ישראל ממצרים,

אולם פרעה ואבותיהם שמעו אך לא הסכימו לשלח את ישראל.

ראו בכורי מצרים את עצמם בסכנה עשו מלחמה עם המצרים והרגו רבים מהם.

נס זה של "למכה מצרים בבכוריהם" נקבע לזיכרון לדורות בשבת שלפני פסח,

ולכן קראוהו "שבת הגדול".

לכאורה, איזה נס הוא זה, הרי נעשתה מלחמה בדרך הטבע,

ולא עוד אלא שדבר זה לא פעל שינוי בעם ישראל ולא זרז את גאולתם.

כבר בראש השנה כמה חודשים קודם לכן התבטל שעבוד מצרים.

ומלחמת הבכורות ("למכה מצרים בבכוריהם")

לא שכנעה את פרעה לשלח את עם ישראל ממצרים.

ואם היה פה נס הריהו נס צדדי הקשור יותר למצרים,

אז למה נקבע לזיכרון לדורות בכל שנה בשבת שלפני פסח?…

הענין הוא שיציאת מצרים היא השורש לכל הגאולות,

אף לגאולה האמיתית והשלימה שתהיה על ידי משיח צדקנו.

וכמו שהובטחנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ומכיון ש"מצרים" הוא ביטוי לקליפה ולרוע,

כשמבטלים את "מצרים" ומעבירים אותה מן העולם אזי נגאלים,

וכשתושלם המלחמה ברע על ידי הקב"ה,

(כפי שהבטיחנו שיעביר את רוח הטומאה מן הארץ),

אז תהיה גאולה נצחית של עם ישראל ושל העולם כולו,

אז ייהפך החושך לאור ("אתהפכא חשוכא לנהורא") ו"לילה כיום יאיר".

ונגיע לשלימות הכוונה העליונה לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים,

אף בתחתון שאין למטה הימנו, אף בארץ מצרים "ערוות הארץ".

מלחמת בכורי מצרים היתה ראשית והתחלה מעין והכנה למלחמה ברע והכחדתו.

בכורי מצרים, שלא זו בלבד שלא התנגדו לגאולת ישראל,

אלא דרשו ותבעו מפרעה בכל מחיר להוציא את בני ישראל ממצרים,

עשו מלחמה בקליפה של ה"לעומת זה" מקור ושורש הרע שבעולם.

אם כן, בכורי מצרים המבטאים את התוקף של מצרים מייצגים את "הכתר של הלעומת זה".

ובכורי מצרים בכל תוקפם מתנגדים למצרים ונלחמים ומכים בהם ובמגמתם.

זהו נס אמיתי, שכמוהו לא היה אפילו בפורים.

נס פורים הגיע על ידי בקשת אסתר המלכה ועל ידי דיבור אחשורוש למרדכי ואסתר,

שנתן להם חופש פעולה באומרו: "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם".

אולם המיוחד בנס "למכה מצרים בבכוריהם" הוא,

שהמצרים עצמם ("בכורי מצרים") ללא בקשת ישראל הרגו במצרים.

פשיטא, שאין זה טבע אלא נס, נס שמעלה מן הטבע, שידוד הטבע,

כשטבע ומציאות אינם יכולים לעכב הנהגה זו של בכורי מצרים.

ועל כך אומר נעים זמירות ישראל:

"למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו".

חסד ה' שלמעלה מהשתלשלות נמשך "לעולם" – לטבע גופא.

ל"עולם" מלשון העלם, ל"עולם" התחתון שאין למטה הימנו ברמת ההסתר וההעלם,

בארץ מצרים "ערות הארץ" תכלית התוקף של ה"לעומת זה".

כך הופך הטבע עצמו מחושך לאור מעין ודוגמא לשלימות האור והטוב שיהיה לעתיד לבוא.

ולענייננו, כל יום שבת מברך את כל ששת ימי המעשה כולל השבת שאחריו,

כי לשבת קשר מיוחד עם מציאות העולם ועם שלימות הבריאה,

והיא מעידה על שלימות הגאולה "מזמור שיר ליום השבת"

על יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ובמיוחד בשבת בגדול.

שבת הגדול מברך את חג הפסח, (במיוחד השנה שראשון של פסח חל בשבת!),

ופועל וממשיך את ה"נס גדול" גם בפסח,

ועל ידי זה נעשית כללות הגאולה של פסח באופן של גדלות – נס גדול!

הן נס גדול והן גדלות פסח.

בשבת זו בה נקרא את פרשת צו – "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות!",

מיד יעלה בראשנו הקשר לקרבן הפסח עליו נאמר: "ואכלתם אותו בחיפזון".

ואכן עם ישראל קיים את מצות הפסח ("פסח הוא לה'") בבהילות ובמהירות,

ויצא ממצרים בחיפזון בהתאם לנס יציאת מצרים שהיה באופן של קפיצה ודילוג.

וכשקוראים את פרשת צו בשבת הגדול מוסיפים בזריזות,

ולא עוד אלא בחום ובהתלהבות כנאמר בפרשתנו:

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" –

("אפילו בשבת, אפילו בטומאה" (תלמוד ירושלמי));

ומשתדלים לעשות את העבודה בכל כחות הנפש אף הנמוכים ביותר

כמרומז בקרבן הפסח שקרב "ראשו על קרעיו ועל קרבו".

וכמשכן הפיזי (שיש בו שני מזבחות חיצוני ופנימי),

כן במשכן הפנימי שבלבנו – יש חיצוניות ופנימיות.

וכמו אש התמיד הדולקת תמיד במזבח החיצוני,

כך אש אהבת ה' בוערת בלבנו תמיד באופן חיצוני וגלוי לעין כל.

אש זו "לא תכבה – אפילו בשבת".

אף שבשבת הקשר לה' כביכול ברור מאליו, בכל זאת האש תוסיף ותעלה.

וגם אם חטא ופגם – "אפילו בטומאה" – הניצוץ היהודי במסתרי הלב שקיים תמיד,

בעבודה מתאימה יוכל לגדול ולהפוך לשלהבת גדולה ומאירה.

כך היא עבודת ה' הדורשת חום והתלהבות תמידיים הבוערים כאש.

זו האש שמלמטה המעוררת ומזמינה את האש מלמעלה.

זו האש שבכוחה לכבות את השלילי – את כל העניינים הבלתי רצויים,

– את ה"לא" ("לא תכבה"), כדברי הרב המגיד.

עד שה' יהפוך את ה"לא" ל"הן" ו"אתהפכא חשוכא לנהורא"

כתוכן הנס הגדול של "למכה מצרים בבכוריהם".

ועוד ועיקר, אנו מכריזים לעיני כל (גם לעיני אומות העולם) שאנו עומדים הכן,

להקריב את קרבן הפסח בשמחה ובטוב לבב בפועל ממש בבית המקדש השלישי,

כי תיכף ומיד נצא מן הגלות – מגלות מצרים ועד הגלות האחרון –

מיד בזריזות ובחיפזון ובאופן של דילוג וקפיצה

לגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי משיח צדקנו.

(על פי שיחת הרבי ש"פ צו, שבת הגדול ה'תשמ"ח)