משיחות ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר ה'תנש"א

– תרגום מאידית –

א.  השבת סיימו בפעם השמינית לקרוא את פרשת שמיני השנה – כפי שהודגש כבר כמ"פ בשבועות האחרונים, שהשנה קוראים את פרשת שמיני ("ויהי ביום השמיני") שמונה פעמים[1], שבזה יש מעלה – כפתגם הידוע[2]: שמיני שמונה שמינה – שנה שקוראים בה (פרשת) שמיני, שמונה – פעמים, תהי' שמינה, שנה "שמינה" מלאה בגשמיות וברוחניות.

שזה מתאים עם כללות מעלת שנה זו – שבנ"י נתנו לה את הסימן והשם "הי' תהא שנת נפלאות אראנו" – שנה שמתיחדת בזה שהיא "שמינה" ומלאה בנסים ונפלאות מהקב"ה שמתרחשים לעיני כולם, (גם) כהכנה לנסים ונפלאות דהגאולה האמיתית והשלימה שבאה תיכף ומיד ממש, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[3] – כמדובר ומודגש פעמים רבות במשך השנה, ובפרט בחודש ניסן, מלשון נס[4] ו"נסי נסים"[5].

נוסף על כך שבת זו היא גם:

(א) השבת הראשונה אחרי פסח, שמתחילים לומר[6] וללמוד[7] פרקי אבות בשנה זו (בשבתות שבין פסח ועצרת[8]), החל מ"משה קיבל תורה מסיני כו'"[9].

(ב) השבת האחרונה של חודש ניסן שנה זו (שנת אראנו נפלאות), ויתירה מזה – הסיום של חודש ניסן (ד"הכל הולך אחר החיתום"[10]), כיון ששבת זו היא ערב ראש חודש אייר[11], "מחר חודש".

(ג) הסיום של השבוע השלם השני דספירת העומר ("ארבעה עשר יום שהם שני שבועות לעומר"), כהמעלה דקביעות שנה זו, שספירת העומר מתחילה "ממחרת השבת"[12] כפשוטו (כיון שהיום הראשון של פסח חל בשבת), שזה פועל עילוי בהענין והתמימות דספירת העומר – כדאיתא במדרש[13]: "שבע שבתות תמימות תהיינה¹², אימתי הן תמימות . . כשיבוא פסח בשבת ויתחילו לספור במוצאי שבת, שאז השבתות הן תמימות", "שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת"[14].

וכיון שבקביעות שנה זו באים יחד כל ענינים אלו בשבת זו – (א) קריאת שמיני בפעם השמינית, (ב) מחר חודש, (ג) סיום שבוע השני דספירת העומר, (ד) התחלת אמירת ולימוד פרקי אבות – צריך לומר (כיון שהכל הוא בהשגחה פרטית[15]) שיש ביניהם שייכות, ועוד ועיקר – שייכות עם הענין ד"אראנו נפלאות". וכדלקמן.

ב.  העילוי ד"שמיני שמונה שמינה" – דורש הסברה:

"שמיני" הוא (גם) מלשון שומן (כידוע הפירוש[16] ב"ביום השמיני עצרת"[17]). ובהיותה פרשה בתורה, שממנה נמשכת הוראה ונתינת כח על כל השנה, מובן שמקריאת פ' שמיני (אפילו פעם אחת) נמשך "שמינה" (שומן) על כל השנה.

נשאלת השאלה: מכיון ש"שמיני" עצמו ענינו שומן – איזה חידוש עיקרי נוסף בזה ע"י מספר הקריאות, שקוראים (אותה פרשה ואותו ענין ד)שמיני שמונה פעמים[18], שדוקא אז אומרים שתהי' שנה "שמינה"?!

קריאת שמיני שמונה פעמים אכן מוסיפה הדגשה בענין של "שמונה" (שמינה), אבל מלשון הפתגם משמע, שב(שנה בה) "שמיני שמונה" (קוראים שמיני שמונה פעמים) ישנו חידוש לגבי שאר השנים (לא רק תוספת הדגשה) – ש(דוקא שנה זו תהי') "שמינה"[19].

ג.  ויש לומר הביאור בזה:

תוכנו דהעילוי המיוחד של "ויהי ביום השמיני" (יום "שמיני למילואים"[20]), הוא בכך שביום זה התחילה השראת השכינה במשכן – "היום ה' נראה אליכם, להשרות שכינתו במעשה ידיכם"[21], עד ש"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"[22].

והכח ע"ז בא (גם) עי"ז שהי' זה ביום השמיני[23]:

עניני העולם (גם שלימות העולם) סדורים במספר שבע. העולם נברא בשבעת ימי בראשית (ששת ימי הבריאה, ושבת שהביאה מנוחה לעולם[24], שלימות הבריאה) – שבעת ימי ההיקף, שבהם נסדר זמן העולם וכללות סדר השתלשלות (שבעת ימי הבנין, שבע מדות), כיון שמספר שבע מורה על האור האלקי שמתלבש בבריאה; "שמיני" מורה על האור האלקי שלמעלה מהתלבשות בעולם, בחי' שומר את ההיקף שלמעלה מסדר השתלשלות.

ולכן "ביום השמיני" היתה השראת השכינה במשכן: אף שגם לפני זה היו ריבוי פרטי עבודות בשבעת ימי המילואים, הרי זה עדיין הי' קשור עם גילוי אלקות שהוא בערך להבריאה, לא הי' בזה הענין לפעול את ה"ושכנתי בתוכם"[25], גילוי השכינה במשכן; דוקא ביום השמיני (ש"מספר זה מיוחד אליו ית'"[26]) נפעל גילוי האלקות שלמעלה מהבריאה בהמשכן – "היום ה' נראה אליכם, להשרות שכינתו במעשה ידיכם".

וזוהי גם השייכות ד"שמיני" עם "שמינה" (שמיני מלשון שומן) – כי ההמשכה באופן ד"שומן" – יותר מע"ד הרגיל מצד גדרי העולם – באה דוקא משמיני, שלמעלה מסדר השתלשלות.

ד.  תכלית הכוונה היא, שגם האור שלמעלה מהשתלשלות ("שמיני") לא ישאר בהבדלה מהעולם, אלא שיומשך בגילוי בעולם, באופן שהעולם, מצד גדריו, יקלוט את הגילוי.

זאת אומרת, שיהי' החיבור דשני הענינים: הגילוי שלמעלה ממדידה והגבלה, שבזה ישנה המעלה שהוא למעלה מהגבלות העולם – במדידה והגבלה, שבזה ישנה המעלה שהמקבל נעשה כלי לזה לקבל ולקלוט את הגילוי בפנימיות; נעשה החיבור דבלי גבול וגבול.

[ויתירה מזו: סדר העבודה בזה הוא מלמטה למעלה, שמהמדידה וההגבלה דהעולם, מגיעים גם ל(קליטת) האור שלמעלה מגדרי העולם, כדלקמן ס"ו].

וזהו תוכן החידוש דגילוי האלקות במשכן ומקדש [ובתכלית השלימות – כפי שיהי' בבית המקדש השלישי] – כפי שנפעל "ביום השמיני" – "(ועשו לי מקדש) ושכנתי בתוכם"²⁵, השראת וגילוי השכינה, שלמעלה מגדרי העולם ("לי"), במשכן הגשמי, ב"מעשה ידיכם". ומהמשכן ה"ז נמשך בכל העולם (ממנו אורה יוצאה לכל העולם[27]).

וכפי שהי' בגלוי בארון (שהוא "עיקר החפץ במשכן"[28]) – ש"מקום ארון אינו מן המדה"[29]: אע"פ שהארון (שבו היו מונחים שני לוחות הברית, הכוללים כל התורה כולה[30], שאורייתא וקוב"ה כולא חד[31]) הוא למעלה ממדידה והגבלה, "אינו מן המדה", הי' למקום הארון מדה מסויימת ("אמתים וחצי ארכו גו'"[32]), והמקום הי' "אינו מן המדה" – המעלה דבלי גבול ביחד עם המעלה דגבול (שיכול להתקבל בגדרי התחתון).

ועד"ז הרי זה מתבטא בעבודתו של יהודי: בכללות ישנם שני אופני וסדרי עבודה – עבודה בצמצום ובמדידה והגבלה (דקדושה), ועבודה שלמעלה ממדידה והגבלה. ויש בזה מה שאין בזה: העבודה במדידה והגבלה היא בערך לדרגת האדם, שייעשה כלי לקלוט אלקות בפנימיות מציאותו. והעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה ("בכל מאדך"[33]) היא כלי לקבל אלקות שלמעלה מהגבלת האדם ("מאד" האמיתי); והשלימות היא בחיבור שני הענינים בעבודת האדם: גם בעבודתו שלמעלה מהגבלה ישנה המעלה שזה נמשך בכלי ובפנימיות, וגם בעבודתו שבהגבלה ישנה המעלה ד"בכל מאדך".

ה.  עפ"ז יובן העילוי ד"שמיני שמונה" (קריאת שמיני שמונה פעמים), שאז ה"ז "שמינה":

החילוק בין "שמיני" ו"שמונה" הוא: "שמיני" הוא מספר סידורי, שבא אמנם לאחר שבעה שקדמו לו, אבל זוהי מציאות נפרדת – שמינית, שהיא מובדלת בערך מהשבעה שקדמו לו, "שמיני" הוא לא ענין לעצמו לגמרי, אלא יש לו שייכות (ובא בהמשך) לשבעה (ויתירה מזו: שמיני שייך דוקא לאח"ז שישנם קודם לכן שבעה); אבל לאחר שבא בגילוי הענין (היום) השמיני, ה"ז (גם) מציאות נפרדת, שנבדלת מהשבעה. [וכפי שהוא בנדו"ד – "ויהי ביום השמיני", יום השמיני למילואים, שבא לאחרי שבעת ימי המילואים, אבל זהו יום נפרד, שמיני, שמובדל ונעלה מהימים הקודמים – היום השמיני הוא היום שבו הי' חידוש הכי עיקרי – השראת השכינה במשכן].

"שמונה" – הוא מספר הכולל, כולל את כל השמונה יחדיו, גם את השבעה שקדמו לו[34]. שמונה פירושו שכל השמונה נמצאים יחד. ואדרבה: יום זה מעלה את כולם ל(דרגא ד)שמונה, שכל הענינים (גם השבעה הראשונים) הם חלק מ"שמונה".

ועפ"ז יש לומר ש"שמיני" ו"שמונה" ביחד מרמזים גם על הכח לחבר את שני הענינים הנ"ל בגילוי אלקות במשכן – בלי גבול וגבול: בכדי שיהי' החיבור דגבול ובלי גבול (עולם ולמעלה מעולם), צריכים להיות בבלי גבול (דרגא השמינית) עצמו שני הענינים. וזהו החילוק בין "שמיני" ו"שמונה": "שמיני" הוא (בעיקר) הענין דבלי גבול[35], ו"שמונה" הוא כפי שבלי גבול כולל בעצמו את ה(מעלה ד)גבול (שבעה). "שמיני" קאי בעיקר על הגילוי שלמעלה מהשתלשלות (שומר את ההיקף), ו"שמונה" מדגיש איך שהגילוי (שלמעלה מהשתלשלות) כולל ונמשך גם בשבעת ימי הבנין דסדר השתלשלות, בכל פרט ופרט – א', ב', ג', ד', ה', ו', ז' ואח"כ ח' – כפי שכולם מתעלים ונעשים "שמונה".

וזהו החידוש דשנה זו שבה "שמיני שמונה" – ש"שמיני" נמצא (גם) באופן ד"שמונה", וקוראים "שמיני" שמונה פעמים: כאשר קוראים פ' שמיני רק פעם אחת (או אפילו שלש פעמים) וכיו"ב, ה"ז מורה בעיקר על הגילוי דשמיני שלמעלה מעולם (מחולק מהשבעה); אבל כאשר קוראים אותה שמונה פעמים, פעם אחת, פעם שני', פעם שלישית וכו' עד – פעם שמינית (בשבת זו), ושמונה כולל את כולם (גם את השבעה) – הרי אז מתגלה הגילוי ד"שמיני" גם בכאו"א מהם – ובכולם – שבעה פרטים (דרגות) דהבריאה, ואח"כ בתכלית השלימות – בפעם השמינית (שדוקא אז קוראים (גם) את כל הפרשה כולה), באופן שישנה השלימות ד"שמיני" שמונה פעמים – המעלה ד"שמיני" יחד עם המעלה ד"שמונה", שכולל גם את השבעה[36].

ולכן נעשה עי"ז – "שמינה", שנה "שמינה": השלימות האמיתית דשומן ("פעטקייט") היא דוקא כאשר ישנו החיבור ד"שמיני" ו"שמונה", "שמיני" באופן ד"שמונה", בלי גבול וגבול – המורה על כך שזה בא מהעצם (שלמעלה מבל"ג ומגבול), שזהו הענין דשומן (ושמן), התמצית[37] דכל הענינים, שחודר בכל הפרטים ופרטי פרטים – כידוע ששומן "מפעפע בכולו"[38].

ו.  ענין נוסף בזה:

האופן שבו מגיעים, באים לגילוי ד"שמיני" (שלמעלה מהגבלת העולם) – הוא דוקא ע"י העבודה מלמטה למעלה במדידה והגבלה דעולם, בשבעה דרגות – א', ב', ג', ד', ה', ו', ז', עד שמגיעים לשמונה [וכפי שהוא בפשטות – ששמונה בא דוקא עי"ז שלפניו ישנם שבעה]. והטעם לזה – כיון שדוקא ע"י העבודה במדידה והגבלה נעשים כלי לקלוט גילויים נעלים יותר, עד לגילוי דשמיני ושמונה. ומזה מובן שהעבודה במדידה והגבלה קשורה (בשרשה) עם דרגא נעלית ביותר (למעלה משרש הבל"ג).

וע"ד "מקום ארון אינו מן המדה": ה"אינו מן המדה" בא דוקא עי"ז שלארון היתה מדה[39]. אילו לא הי' הארון במדה המסויימת שנתפרשה בתורה, לא היתה קדושת הארון בשלימות, שהיא כאשר ציווה ה' את משה.

דוגמא לדבר בקיום המצוות – במצות מעשר (ש"מפריש אחד מעשרה מן הנשאר"[40]): הדין במעשר הוא ש"אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין"[41] [לא כבתרומה, ש"אין תורמין תרומה זו לא במדה ולא במשקל ולא במנין[42] . . אלא אומד ומפריש בדעתו כו'"[43]]. ויתירה מזה במעשר בהמה (ש"מצות עשה להפריש אחד מעשרה כו'"[44]), שחלק מגוף פעולת המצוה הוא המנין: "מונין א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט', והיוצא עשירי . . אומר הרי זה מעשר"[45], וכמ"ש[46] "העשירי יהי' קדש לה'".

ז.א. לגילוי ד"עשירי יהי' קדש", "קדש מלה בגרמי'"[47], שהוא בהבדלה ושלא בערך (גרמי') לכל הענינים – מגיעים דוקא ע"י מנין (עבודת) האדם[48], "מונין א' ב' . . ט'".

וי"ל שעד"ז הוא גם בנוגע ל"ויהי ביום השמיני", שהגילוי דשמיני בא לאחרי שבעת ימי המילואים. וענין זה נמצא יותר בגלוי ובהדגשה בשנה זו שבה "שמיני שמונה", קוראים פ' שמיני שמונה פעמים, פעם אחר פעם עד (שסופרים) שמונה פעמים[49], שאז ישנו בפועל ובגילוי "שמיני שמונה".

ובאופן שישנה המעלה דקריאת פ' שמיני בכל השמונה פעמים – ובפרטיות: פעם הראשון – המעלה דפתיחת והתחלת הענין דקריאת "ויהי ביום השמיני" בשנה זו; פעם השני – המעלה דכפליים לתושי'[50]; פעם השלישי – מעלת החזקה[51] [שהיא בהדגשה בכלל בשנה זו, כמדובר לעיל[52]]; פעם הרביעי – כנגד ד' רגלי הכסא שלמעלה והשולחן, וד' רגלי המרכבה, שעי"ז נעשה קיום חזק בעמידת השולחן[53]; פעם החמישי – כנגד בחי' "החמישית לפרעה"[54], ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"[55]; פעם הששי – [נוסף על החזקה (שלשה) בכפליים, גם -] שלימות הבריאה (שנבראה בששת ימים); פעם השביעי – המעלה והשלימות ד"מנוחה" שמתוספת בשלימות העולם (ביום השביעי²⁴), באופן שישנה השלימות דכל שבעת ימי בראשית (שבהם מסתדר סדר ההשתלשלות, כנ"ל ס"ג); עד לשלימות בפעם השמיני – שלמעלה מסדר השתלשלות, כנ"ל בארוכה.

ולהוסיף, ששמיני (בכללות) כולל גם תשיעי ועשירי[56]; ולכן, משמיני באים מיד לאח"ז גם לתשיעי, ג' פעמים חזקה, ותשיעי נעשה הכנה הכי קרובה – תיכף ומיד בלי הפסק – להעשירי יהי' קדש [משא"כ הדרגות שלפנ"ז, מא' עד ח', אע"פ שמהם נעשה עשירי, מ"מ יש הפסק ביניהם], כולל השלימות דגאולה הקשורה עם עשירי (כדלקמן סעיף יא).

ז.  הכח להמשיך את השכינה למטה "ביום השמיני" בא דוקא ע"י משה רבינו[57], ע"י תפלתו "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו[58], יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"[59] – כיון שמשה, בהיות בו שני הענינים דבלי גבול וגבול[60], הוא הממוצע המחבר "בין ה' וביניכם"[61], שנותן כח להמשיך אלקות שלמעלה מעולם בעולם (כפי שהי' במשכן).

וכמודגש בהתחלת פרקי אבות (שמתחילים ללמוד בשבת פ' שמיני, כנ"ל ס"א) – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'": משה הוא מקבל התורה מהקב"ה בעצמו ("ומסרה וכו'", והמשנה ממשיכה למנות את סדר המסורה דקבלת התורה מדור לדור[62]), ועל ידיו – מגיעה התורה לכאו"א מישראל ולכלל ישראל ("תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[63]);

וע"י תורה (שקיבל משה מסיני) – חכמתו ורצונו של הקב"ה[64], ואורייתא וקוב"ה כולא חד – ארון הברית עם השם – נעשית השראת השכינה (אלקות שלמעלה מהבריאה) במשכן; וע"י התורה – יש בכחו של יהודי להמשיך אלקות בעולם, עד גם אלקות שלמעלה מהבריאה.

וכחו של משה לכך בא מזה ש"משה קיבל תורה מסיני" (כידוע הדיוק[65] שנאמר "מסיני" ולא "מהקב"ה" וכיו"ב[66]) – ש"סיני" הוא "מכיך מכל טורייא", ומשה קבל תורה "מסיני", הוא למד "מסיני", שהי' בתכלית הביטול, "מכיך מכל טורייא"[67], בכל מקום שהי' ענין כלשהו דגבהות (אפילו) דקדושה – הי' הוא "מכיך" מזה, "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[68]; ובהיותו בטל בתכלית להקב"ה הי' בכחו להיות "קיבל תורה מסיני", מקבל האמיתי, שנעשה ממוצע המחבר למסור את תורתו של הקב"ה לבנ"י.

ח.  ובפרטיות יותר – יש לומר שענין זה (החיבור דבל"ג וגבול) מרומז גם בשמו של משה [התיבה הראשונה שבמשנה וכל המסכתא: "משה קיבל תורה כו'"]:

משה הוא ר"ת "משה שמאי הלל"[69], כנגד ג' הקוים, קו הימין (חסד), קו השמאל (גבורה) וקו האמצעי (תפארת): שמאי והלל הם כנגד ב' הקוים דשמאל וימין שבתורה ("מימינו אש דת למו"[70]), שלכן בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים, "אלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלים ואלו מכשירין"[71] כידוע[72]; ומשה הוא כנגד קו האמצעי, שכולל ומחבר את שני הקוים[73].

השרש דבלי גבול וגבול למעלה הוא – חסד וגבורה[74] [ובזה גופא – חסד וגבורה שבתורה, "מימינו אש דת למו"]: מחסד נמשכת ההשפעה שלמעלה ממדידה והגבלה, ומגבורה (וצמצום) – השפעה מצומצמת, לפי הגבלת וכלי המקבלים; ומשה – קו האמצעי (שהוא תכלית הביטול) – כולל ומחבר את שני הקוים (ולכן הסדר הוא שב"משה" באה קודם המ' – ר"ת משה (קו האמצעי) ואח"כ ש"ה, ר"ת שמאי הלל, שמאל וימין[75]).

והכח ע"ז בא מכך שאצל משה ישנם שני הענינים – כנרמז בשמו משה ע"ש "כי מן המים משיתיהו"[76]: יחד עם זה שלמשה היתה המעלה דגילוי (חסד) – "משיתיהו" (שעל שם זה בעיקר נקרא "משה"), כשעבד את עבודתו בגילוי (על היבשה), יש בו גם המעלה ד"מן המים (משיתיהו)", גילוי הענינים הנעלמים שבמים – גילוי כח ההעלם וכח הגבול דהקב"ה שנמצא בגבורה, עד בחי' "ישת חושך סתרו"[77], ההעלם העצמי שלמעלה (ממנו בא ההעלם דעולם) [78] כידוע שמים (מי הים), שמכסים ומסתירים על מה שנמצא בתוך הים, מרמזים על כח ההעלם (צמצום) דהקב"ה[79] שממנו בא ההעלם והסתר דטבע העולם שמסתיר על אלקות, טבע מלשון "טובעו (מכוסה ומוסתר) בים סוף"[80].

ואדרבה: השרש דמשה (גם כפי שהוא נמצא בגלוי בעולם) הוא "מן המים", ע"ד המדובר לעיל שדוקא ע"י מדידה והגבלה (ששרשה הוא למעלה משרש הבל"ג) מגיעים גם לקליטת גילוי הבל"ג.

וכיון שאצל משה (קו האמצעי) הי' תכלית הביטול (ע"ד "מכיך מכל טורייא") הרי הוא מגלה את המעלה דשני הקוים, עד שכולל ומחבר אותם – בלי גבול ("שמיני") וגבול ("שמונה") ושניהם יחד, וזה נותן כח להמשיך את השראת השכינה (שלמעלה מעולם) למטה בעולם – הענין ד"שמיני שמונה שמינה".

וממשה נמשך הכח ע"ז לכאו"א מישראל – ובפרט שבכל אחד מישראל יש בחי' משה שבקרבו[81], שפועלת על עבודתו בפועל (שאצל כאו"א מישראל "יראה מילתא זוטרתי היא"[82]) – כפי שהי' בזמן הקמת המשכן, שתפלת משה פעלה ש"תשרה שכינה במעשה ידיכם", "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" – ביטול בתכלית (גם ד"פניהם", בחי' פנימיות האדם); ומדור ההוא ה"ז נמשך בכל הדורות, כידוע שכל דור (ובפרט הדור שיצא ממצרים) כולל את כל הדורות שלפניו ושלאחריו[83].

ובפשטות – שממשה נמשך הכח לכאו"א מישראל להיות בבחי' "משה קיבל תורה מסיני", וכמקבל התורה יתאחד הוא (ב"יחוד נפלא כו'"⁶⁴) עם התורה ועם נותן התורה – ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד[84], עד באופן ד"והיו[85] עיניך רואות את מוריך"[86] – (שמעין זה הי' במ"ת[87]). ועי"ז – תתגלה המעלה דבלי גבול ודגבול ודשניהם יחד.

ט.  עפ"ז תובן גם השייכות עם הסיום ד"שני שבועות לעומר" בשבת זו (פ' שמיני):

בסיום "שני שבועות לעומר" הוא סיום (העבודה ב)שני הקוים דחסד וגבורה (בשבוע הראשון – חסד שבחסד עד מלכות שבחסד, ובשבוע השני – חסד שבגבורה עד מלכות שבגבורה), ז.א. שישנה השלימות דשני הענינים, חסד וגבורה – אשר לשני קוים אלו ("מימינים ומשמאילים"[88]) מתחלקים בכללות[89] כל הענינים[90], החל מתורה (מימינו אש גו'), "אלו אוסרים ואלו מתירין כו'" (כנ"ל בנוגע להלל ושמאי), וממנה משתלשל בעולם, ובשרשו למעלה – קו הבלי גבול וקו ההעלם והגבול (כנ"ל).

ובפרטיות – זהו הסיום ד"שני שבועות לעומר" (חסד וגבורה) עם מלכות שבגבורה: נוסף על פירוש הפשוט בזה שמלכות שבגבורה הוא פרט בגבורה – יש בזה גם הרמז[91], שמגבורה מתגלה ענין המלכות – הגילוי ד"ה' ימלוך לעולם ועד"[92], "והי' ה' למלך על כל הארץ גו'"[93], "והיתה לה' המלוכה"[94], בגאולה האמיתית והשלימה; ואדרבה – גילוי מלכותו ית' באופן דגבורה (מלכות שבגבורה) – תגבורת החיות[95], ע"ד הענין ד"מחי' המתים" שבא מבחי' "אתה גבור"[96] (בברכה שני' דתפלה, כנגד גבורה[97]).

זאת אומרת – שבשבת זו (הסיום ד"שמיני שמונה שמינה") מתגלית המעלה שישנה בגבורה (דקדושה), בענין ההעלם והגבול – ענין המלכות – גאולה – שבגבורה[98].

עד שזה מתגלה אפילו בגבורה בפשטות, בהעלם והסתר דעולם בכלל, ודגלות במיוחד – כפי שנמשך מבחי' ישת חושך סתרו. עד שמתגלית המלכות (גאולה) שבגבורה – הגילוי דקץ הגאולה (ולבא לפומא לא גליא[99], שלמעלה מגדר גילוי), וכידוע שע"י הכנסת האל"ף דאלופו של עולם בגלות (גולה) – ע"י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"[100] שבזה "תלוי'"⁹⁹הגאולה – נעשה מגלות גופא – גאולה[101]. ואדרבה – כיון שזה בא ע"י ההעלם והסתר דגלות, הרי גילוי הגאולה האמיתית והשלימה הוא באופן דתגבורת החיות, גאולה שאין אחרי' גלות[102], "ה' ימלוך לעולם ועד".

י.  עפ"ז יש לומר השייכות דשבת זו עם "מחר חודש" – שבקביעות כזו, כאשר "שמיני שמונה שמינה", והספירה בשבת זו היא הסיום דמלכות שבגבורה (לאחרי שהספירה התחילה "ממחרת השבת" כפשוטו, תמימות שבתמימות ע"ד "שמיני שמונה") – חלה שבת זו להיות תמיד בערב ראש חודש אייר:

הענין ד"מחר חודש" מובן מתוכן ההפטורה[103] – "ויאמר לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך"[104]: "ונפקדת" הוא "לשון זכרון" ו"יפקד" הוא "לשון חסרון"[105], ו"ונפקדת כי יפקד מושבך" הפירוש הוא ¹⁰⁴– ש"כי", עי"ז ש"יפקד מושבך", "שיהי' מושבך (של דוד) חסרה שאתה יושב בה", יהי' "ונפקדת", "אבי יפקדך (שאול המלך יזכור אותך) וישאל היכן אתה". וזה קשור עם "מחר חודש": בערב ראש חודש נעשה העלם והסתר הלבנה, עד שברגע שלפני המולד לא נשארת אפילו נקודה ("יפקד מושבך" דדוד, מלכות, שרש הלבנה), ועי"ז נעשה אח"כ (מחר -) חודש, מולד הלבנה מחדש ("ונפקדת")[106].

וזהו ע"ד הענין הנ"ל ד"מלכות שבגבורה"[107]: דוקא ע"י "יפקד מושבך", ההעלם והסתר (דגבורה), נעשה "ונפקדת", זכרון וגילוי ענין המלכות (בית דוד), עד השלימות בזה – דוד מלכא משיחא בגאולה האמיתית והשלימה, וגאולה קשורה עם הענין ד"ונפקדת", כפי שהקב"ה אמר למשה (במצרים) [108]"פקוד פקדתי אתכם", ש"סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים, יעקב אמר[109] ואלקים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם[110] פקוד יפקוד אלקים אתכם" (ו"מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך")[111], וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בגאולה האמיתית והשלימה.

יא.  ע"פ הנ"ל מובנת גם השייכות דכל ענינים אלו ["שמיני שמונה שמינה", התחלת פרקי אבות, סיום "שני שבועות לעומר", ו"מחר חודש"] עם הגאולה האמיתית והשלימה, שצריכה מיד לבוא כבר, ובפרט בעמדנו בשנת הי' תהא שנת אראנו נפלאות, ובה גופא – בסיום חודש ניסן, ובסמוך לכניסה לחודש אייר:

אע"פ שנמצאים בהעלם והסתר דגלות – הרי אדרבה: דוקא עי"ז ש"יפקד מושבך", יהודי (שיש בחי' דוד שבו) אינו נמצא במקום מושבו האמיתי, סמוך על שולחן אביו, בארץ הקודש בירושלים עיר הקודש בביהמ"ק – ודוקא עי"ז נעשה "ונפקדת", שהקב"ה "מתמסר לגמרי" ל"זכירת" בנ"י, "פקוד פקדתי אתכם", וגואל אותם בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו: דוקא ע"י העלם הלבנה (וישראל הדומין ומונין ללבנה[112]) נעשה מולד הלבנה מחדש, "שהם עתידין להתחדש כמותה"[113].

ועוד ועיקר: ע"י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" מביאים את הגאולה – כי הגם שנמצאים בהעלם והסתר הגלות, עם כל המדידות וההגבלות הקשורות בזה (שבאות מבחי' גבורה), דוקא בכך טמון הכח להביא את הגאולה (מלכות שבגבורה), כנ"ל בארוכה.

וע"ד "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"[114]. ועד"ז – ע"י העבודה בעוני הגלות, אין עני אלא בדעת[115], מקבלים את העשירות האמיתית בדעת ועשירות בפשטות – בגאולה האמיתית והשלימה.

ועאכו"כ לאחרי שכבר עברו "ויצאו ידי חובה" כל המדידות וההגבלות ד"עוני" (בדורות שלפני זה), וכעת ישנה חירות והרחבה בפשטות ממלכות האומות, ויכולים ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף [ולזה נוסף בדורות האחרונים גם הענין ד"עושר" בתורה – ע"י הדפסת והפצת ריבוי ספרים ש(חלקם) היו גנוזים עד עתה].

ומטעם זה (המעלה בעבודה בזמן הגלות) – יהיו גם בגאולה שתי המעלות, הן מעלת הגאולה והן מעלת הגלות[116] (המעלה דעבודה מתוך אתכפיא, ומתוך מדידה והגבלה, "מעוני"). וע"ד האמור לעיל בנוגע לשלימות ב"שמיני שמונה שמינה" – החיבור דמעלת הבל"ג ומעלת הגילוי והגבול וההעלם [ועד"ז יהי' אז אראנו נפלאות – הן בטבע והן בנס, כדלקמן].

יב.  ומזה ישנה גם הוראה בנוגע לעבודת בנ"י, ובענין שהזמן גרמא – להביא את הגאולה האמיתית והשלימה:

יהודי הרי יכול לטעון: כיון שהוא מדוד ומוגבל, כולל מצד ההגבלות דטבע העולם, וחלק חשוב מהיום הוא עסוק (ע"פ תורה) בדברי רשות, אכילה שתי' שינה, ובפרט בזמן הגלות כשישנם כמה מדידות והגבלות והעלמות על עבודת ה' בשלימות וכו' וכו' – אין לו לכאורה אפילו כח לעשות עבודה קטנה יותר, עאכו"כ שאין לו כח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה?!

אומרים לו – שביאת המשיח "תלוי' במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" דוקא, וכיון שהגאולה עדיין לא באה, ה"ז גופא ראי' שהדבר תלוי ב"מעשינו ועבודתינו" דדורנו זה.

ואדרבה: דוקא ע"י העבודה במדידות והגבלות ובהעלם והסתר (שבאה מגבורה) – דוקא בזה טמונים כחות נפלאים, שיכולים להביא את הגאולה. וכפס"ד הרמב"ם[117] שע"י מצוה אחת יש בכחו של יהודי ל"הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

וכיון ש"אני נבראתי לשמש את קוני"[118] – כאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, ו"איני מבקש כו' אלא לפי כחן"[119] [ולא רק ש"מבקש כו' לפי כחן" אלא שהקב"ה גם מסייע בעבודה ו"הקב"ה עוזרו"[120]] – מובן שלכאו"א מישראל יש כחות לעשות את "מעשינו ועבודתינו" לשמש את קונו,

ולעשות זאת בשלימות – לא רק כמסייע ועוזר לזולת, אלא שהוא בעצמו עושה את העבודה, לפום שיעורא דילי', בשלימות; עד שנעשה "שותף להקב"ה" בעבודה, ושותף אמיתי אינו רק מסייע וכיו"ב, אלא הוא שותף בכל הפרטים וענינים ובאחריות הדבר וכו'.

– וכל זה הוא בהוספה על כך שיהודי, בהיותו "חלק אלוקה ממעל ממש"[121], "חלק הוי' עמו"[122], יש לו כחות גדולים ביותר לפעול את הענינים הגדולים ביותר. עד שהוא מצווה על "קדושים תהיו כי קדוש אני"[123], וכידוע הפירוש[124] בזה ש"יכול כמוני"[125] בניחותא.

יג.  נוסף על כללות כח הנ"ל שיש לכאו"א – מתוסף בכל הנ"ל יותר כח מצד כללות השנה – שנת אראנו נפלאות:

כיון ש"אראנו", הקב"ה בעצמו מראה נפלאות – הכל מתגלה: הן הנפלאות כפשוטן בהנהגה הנסית, נסים גלויים ונפלאים, הן הנפלאות שנמצאים (בהסתר) בהנהגה הטבעית – כולל כח הפועל בנפעל – כפי שהקב"ה מהוה כל נברא מאין ליש בכל רגע ורגע מחדש[126], באופן נפלא, כיון ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'"[127], עד גם הנפלאות שישנם בהעלם והסתר דעולם וגלות (עד – בחי' ישת חושך סתרו), שדוקא עי"ז נעשה "ונפקדת".

ומעין נסים ונפלאות אלו כבר התחילו לראות עכשיו בשנת אראנו נפלאות (אע"פ שעדיין נמצאים בגלות), ובפרט בחודש אדר, ויתירה מזו – בחודש ניסן, מלשון נס ונסי נסים, וההמשך מזה בחודש אייר.

ובהדגשה – בעמדנו עתה בסוף חודש ניסן, הבא לאחרי חודש אדר, וקרוב ממש לתחלת חודש אייר: חודש אדר קשור בכללות עם נס פורים שהוא נס המלובש בטבע[128]. ובחודש אדר "בריא[129] (תקיף[130]) מזלו" ובריאות היא ברכה בטבע. חודש ניסן קשור עם נסים גלויים שלמעלה מדרך הטבע. ומזה באים לחודש אייר – ר"ת[131] אברהם יצחק יעקב רחל, ד' רגלי המרכבה (גילוי אלקות שלמעלה מעולם), ור"ת[132] "אני ה' רופאך"[133], שהברכה נמשכת בטבע העולם (רופאך), אבל באופן שלמעלה ממדידה והגבלה כיון שהיא באה מ"אני ה'", שבהיותה בעולם ובגלות שבהם שייך מצב של חסרון ("יפקד מושבך") שצריך לרפואה – נעשה "אני ה' רופאך" באופן שמלכתחילה "לא אשים עליך"[134] – החיבור דשתי המעלות: נפלאות בהעלם דטבע ובנסים.

ובפרט ששבת זו היא גם בספירה ד"מלכות שבגבורה", גילוי מלכא משיחא מתוך גבורת הגלות, ושבת פ' שמיני, שבה נפעלת השלימות ד"שמיני שמונה שמינה" – הקשורה במיוחד עם משיח צדקנו – "כנור של ימות המשיח" הוא מ"שמונה נימין"[135], כיון שאז יהי' גילוי אלקות שלמעלה מהעולם, הגאולה מהמדידות וההגבלות דגדרי העולם, וביחד עם זה כפי שנמשכת בעולם ("שמיני שמונה").

עד שזה מביא מיד את הענין דתשיעי ודעשירי יהי' קדש – השלימות דעשרה בגאולה האמיתית והשלימה ("עלי עשור"[136]), "כנור של עשרה נימין"¹³²(שלמעלה מכנור של שמונה נימין).

ובהדגשה יתירה – מצד זה שמיד בתחלת חודש אייר, בב' אייר, חל יום הולדתו של אדמו"ר מהר"ש, וידוע הוראתו ונתינת כח שלו בענין "מלכתחילה רריבער"[137] – שהוא דור הששי (מהבעש"ט), חזקה בכפליים, ומזה מגיעים לדור השביעי, דור השמיני, עד לדורנו זה – דור התשיעי (ג' פעמים ג' חזקה), שנעשה הכנה קרובה – בלי הפסק כלל – לעשירי יהי' קדש בגאולה האמיתית והשלימה.

יד.  ובכל זה מקבל כאו"א תוספת כח מאתפשטותא דמשה[138] שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ובפרט שקראנו היום בבית הכנסת שלו [שהוא בית משולש: של מעשים טובים, תורה, ובעיקר – חחתפלה], כבכל הבתי כנסיות שבחו"ל של בנ"י – בפעם השמינית את פ' שמיני, כך שנעשה "שמיני שמונה שמינה",

ומבית תפלה זה נמשך הכח גם מחוץ לבית זה, עד בכל העולם כולו, גם בפינה נדחת (בגשמיות וברוחניות) בעולם, עד שנעשה "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[139], ביחד עם "מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו"[140],

– וכפי שמתקיים מעין זה בזמנים אלו (שנת נסים ושנת אראנו נפלאות) – ה"מקבץ נדחי ישראל" ממדינה ההיא בלי הגבלות (לא כפי שהי' קודם שבכדי לצאת משם היו צריכים ליחוס מיוחד ודרישה מיוחדת), והם באים לארץ ישראל, ג"כ בלי הגבלות (לא כפי שהי' בזמן שלפני זה, כידוע ומפורסם) – וזהו מהגילויים שלמעלה ממדידה והגבלה הבאים עוד בסוף זמן הגלות.

טו.  ובפשטות:

כל אחד ואחד מישראל, אנשים נשים ואפילו טף, יש לו אחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח צדקנו בפועל ממש!

ומזה מובן, שאין מקום כלל שבמקום לפעול בעצמם יסמכו על אחרים או יטילו את העבודה על אחרים – אלא זוהי העבודה דכל אחד ואחת, כאו"א צריך לעשות בעצמו את העבודה ד"לשמש את קוני" (שלשמה "אני נבראתי"), ובודאי שיש לו כחות ע"ז (כיון ש"איני מבקש כו' אלא לפי כחן" כנ"ל).

ובמה מתבטאת עבודה זו – הרי זה ג"כ בפשטות: בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובקיום המצוות בהידור,

כולל ובמיוחד בענין שהזמן גרמא – קיום המנהג (כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו) לומר (וללמוד) פרקי אבות (לאחר תפלת מנחה[141]) בשבתות בין פסח ועצרת, ובכל שבתות הקיץ[142].

ונוסף לכך שהוא עצמו מוסיף בזה – צריך להשפיע גם על אחרים שיוסיפו [ובפרט אם אצלו (המשפיע) בעצמו הי' חסר קודם בשלימות בקיום עבודתו, ה"ה צריך להוסיף בזה כפליים לתושי', כולל ע"י השפעה על אחרים בזה], ובכללות העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה שמביאה במיוחד ל"אתי מר" דא מלכא משיחא[143].

וכל זה – מתוך הצפי' והתשוקה וכו' חזקה לגאולה[144] – "אחכה לו בכל יום שיבוא"[145], כפי שאומרים בכל יום בתפלה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ו(בימי החול) – "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". וכמדובר כמ"פ.

ויה"ר שע"י כל ההחלטות הטובות דבנ"י בכל מקום שהם להוסיף בעבודתם, ועאכו"כ ע"י קיום ההחלטות בפועל – שזה יפעל כבר את פעולתו, ומיד, ויביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות,

ועוד ועיקר – תיכף ומיד ממש.

הערות